שידוך של קולגה מפרגנת מהעבר הביא לי את ע': גבר מקסים, גרוש פלוס כמה זאטוטים, שמחפש להתחיל מחדש את החיים. הוא ראה אותי פעם, ולא התבייש ללכת על זה ולנסות להשיג אותי. "בחור כלבבי", אמרתי לעצמי – ונתתי לקולגה אור ירוק לתת לו את המספר. הבחור התקשר, הציג את עצמו, וקבענו. ממש כמו שפעם היו עושים את זה – ישיר ולעניין. הגבר מחזר, האישה מהססת קצת (בשביל הכבוד) ואז נעתרת. הייתי מבסוטה.
דייט ראשון – היו ניצוצות. ישבנו לקפה לא מחייב ליד הבית (בכל זאת, מבחינתי זה היה בליינד דייט. מאמינים שהאיש מיותם עמוד פייסבוק? הכי טעם של פעם). היה מביך בהתחלה אז מיד עברנו לנושא המשותף הבטוח שלנו כדי לשבור את הקרח: הקולגה. תיאמנו גרסאות של "אז מה היא אמרה עליי?", משם המשכנו לדבר על עוגות. בכל זאת, שנינו עבדנו קשה באותו יום בחדר כושר. מגיע לנו להתפנק. אז במקום לדבר אכלנו.
דייט הבא – סרט. היה משעמם ומזוויע אז היינו חייבים אחרי זה ללכת לבית קפה לסכם עד כמה הוא היה משעמם ומזוויע. חלקנו עוגת פירורים לוהטת בבית קפה תל-אביבי מוכר והשלמנו את עבודת כיסוח הסרט, כפי שמגיע לו, עד השעות הקטנות של הלילה.
דייט הבא: סטנד-אפ. יצא לי לרמוז בדייט הקודם שיש לי חולשה קשה לסטנד-אפ ("אין! אין על סטאנד-אפ. בזה אי אפשר ליפול" היה כל משפט שלישי שלי בישיבת הסיכום של הסרט המחורבן), והוא הבין את הרמז. אז השתדרגנו לערב סטנד-אפ מהנה ואחרי זה הלכנו לקפה ועוגה של "בואנה, רשף לוי מצחיק, אה? ויו- איזה קורעים הקטעים עם הילדים שלו. כמה יש לו? שבע?"
פתאום הבנתי: הוא אולי נהנה – אבל לא אכפת לו מי אני
הדייט הבא היה ארוחת בראנץ' מפילה של שבת במסעדה יוקרתית, ולמרות שהיה שם מזגן בפול-פאוור, התחלתי להזיע. היה לי כיף, אבל משהו היה חסר לי. ידעתי שאחרי האוכל יבוא החשבון – שלי – ואצטרך להחליט כבר: האם שוב אני שולחת אותו חזרה הביתה בידיים ריקות, כמו בכל הפעמים הקודמות? בתכל'ס זה לא היה פייר; כבר יצאנו מספיק פעמים כדי שהוא יקבל את האור הירוק לבסיס הראשון לפחות, ועדיין, אני קפואה ולא מתעניינת. מה לא בסדר איתי?
אני טיפוס סקרן. גם כשהתמקדנו בלעשות חיים, השחלתי לו שאלות על החיים שלו: פשוט רציתי לדעת דברים כמו: כמה שעות הוא עובד ביום (14), כמה הוא אוהב את העבודה שלו (מאוד; הוא חי את החלום), מה רף האשמה שלו על הגירושים וכמה הילדים שלו רוכבים על זה כדי להוציא מתנות (רוכבים, אבל לא מגזימים), מה הוא עושה בחדר כושר (כוח) ועוד אי אילו פרטים.
אבל הוא מצדו – לא התעניין בחיי. אם לא הייתי מנדבת לו מידע בכוח, משחילה אותו בין הסיפורים שלו, הוא לא היה יודע עליי כלום חוץ מכתובת וטלפון. הוא פשוט לא התעניין. על כל שאלה ששאלתי ציפיתי לתשובה, ואז לתגובה הטבעית: "ומה איתך? מה את עושה בחדר כושר?" או: "ומה איתך? אוהבת ילדים?" ואפילו משהו קטן כמו: "ומה איתך? את עובדת הרבה? אוהבת את מה שאת עושה?". לא מוגזם לבקש "ומה איתך?" אחד קטן, נכון? לא קיבלתי. הדייט שלי לא התעניין.
אתם זקוקים לאישה; אנחנו זקוקות לאוזן קשבת
אחרי שרצחתי את סיפור האהבה הקטן שלנו ישבתי בבית לעשות פוסט-מורטם. אולי הוא הרגיש איזושהי נחיתות בגלל 'המטען' (הילדים), וזה גרם לו להיות כל כך דפנסיבי כך שפירט והרחיב על חייו ופשוט לא שם לב שלא התעניין כלל בשלי? אולי הוא לא הרגיש נוח לשאול אותי שאלות? כי יש לי נטייה לסנוביזם קל. אולי זה בכלל בגלל שאני כל כך יפה ומקסימה בעיניו, שהוא לא רצה לדעת עליי כלום, והוא לוקח אותי ככה, טבולה-רסה.
השתעשעתי לי עם הרעיונות האלה. אבל עצוב ככל שיהיה, הצחנה שנבעה מכל העניין היא אחת: לא עניין אותו מי הבחורה שמולו. הוא רצה אישה. לא כל כך משנה לו מי תלוהק לתפקיד, כל עוד היא עוברת מסך. הבעיה אתנו הנשים היא שאנחנו זקוקות לקשר אמיתי, לרגשות אמיתיים, לחום אמיתי, לנתינה-קבלה-נתינה אמיתיים. אנחנו שואפים להגיע לרמה של קריאת מחשבותיו של בן זוגנו. אם זה לא שם, או בדרך לשם, אנחנו נסבול סבל מרורים, ואז זה כבר עניין של כמה זמן נחזיק את זה בפנים עד שאתם תסבלו.
המסקנה השבועית: בחורות אוהבות לדבר. היו חכמים ותנו להן במה
כמו שמדונה אמרה בלהיט הקיטשי מהאייטיז "אקספרס יורסלף", אנחנו הנשים לא זקוקות לסדיני סאטן ולטבעות מיהלומים (או כפי שהמלכה מבשרת: "זה מאוד נחמד, אבל זה לא מחזיק"); אנחנו זקוקות לדברים מוזרים כאלה כמו – שישאלו בשלומנו, שישאלו את דעתנו, שיתעניינו ביומינו (היה לי חבר פעם שהיה מתעניין כמעט על בסיס יומי מה אכלתי. איזה גבר הוא היה).
אם אני מתעניינת ביומך ואתה לא מתעניין חזרה ביומי, מה זה אומר עליך? אם אתה אוהב לדבר, זה נכס גדול לנו, הנשים, שרוצות שהגברים שלנו יביעו את עצמם, אבל ברגע שחצית את גבול הפטפטת ואתה גם לא נותן לנו להעשיר את השיחה בכמה אנקדוטות משלנו, אתה, בלי להעליב, לא שווה. מבלי להידרדר למילים גסות כמו 'מגלומן', 'אגואיסט' או 'אגוצנטרי', אמליץ כך – תתעניינו. נכון, יש חופרות שמוציאות לנו שם רע, אבל לא בגלל זה סוגרים את המפעל! תתעניינו, תשאלו, תרצו להכיר אותנו. בשום פנים אל תשבו ותחכו לרגע שנגיע לשלב הסקס – זה פשוט לא עובד ככה. אם קשה, תתאמנו; תתחילו במאולץ, היא תקנה את זה, תתקדמו ביחסים, ולפני שתשימו לב, תתחילו באמת מתעניין בשלומה. סתם שתדעו: ככה באים ילדים לעולם.