פרולוג, נאוה: אחרי שביקרנו בדאנג'ן, בחנויות סקס ובמסיבת חילופי זוגות, אפשר לסכם שבגדול לי וליריב יש חיבה מוגזמת למקומות מפוקפקים. כמה שיותר מפוקפק, ככה אנחנו יותר סקרנים. ולכן היה ברור שאני והכתב שלצדי, נחגוג יחד עם כל שאר העולם את אווירת הוולנטיינ'ס החורפית במקום הכי רומנטי ונעים שיש – מועדון חשפנות.
מאחר ואף פעם לא יצא לי לקום בבוקר בתחושה שהיום בא לי לראות מלא ציצי בתשלום ויהי מה (סך הכול, גם אם זה מעט, יש לי את שלי בחינם), לא חשבתי אף פעם ללכת למקום כזה. ועדיין, בעולם בו אין אין אין מסיבת רווקים בלי בלי בלי חשפנית, הנחתי שהגיע הזמן לבדוק על מה כל המהומה. למה העסק הזה קיים? זה טוב? זה רע? זה דוחה? זה מגניב? זה עצוב? התשובות לשאלות שלי, ושל עוד הרבה אנשים אחרים שאף פעם לא ראו חשפנית בזמן עבודה, לא איחרו לבוא.
פרולוג, יריב: אם להודות על האמת, שכבר פורסמה גם כאן, יש לי קצת ניסיון בכל הקשור במועדוני חשפנות. למרות זאת, מאותה מסיבת גיוס מיותרת בגיל קצת לפני 18, לא יצא לי לבוא למועדון כזה כבליין מן המניין. אחד שסתם רוצה להתרשם מהאווירה, לשתות איזו כוסית ואולי גם למשש כמה איברים קופצניים. תמים כזה, אתם יודעים.
00:11, נאוה: למרות שעסקי החשפנות פועלים בארץ כחוק ובגלוי כבר שנים, עדיין מתוך חמישה מועדוני חשפנות בתל אביב, חמישה לא הסכימו להתראיין. מדובר בנתון מדאיג ומעורר חשד, כי כשלא רוצים אותנו, אנחנו מרגישים שיש יותר מדי מה להסתיר. בלית ברירה, יריב ואני שיחקנו אותה זוג ליברלי מדי, שילמנו מאה שקלים כל אחד למאבטח מפחיד, ונכנסנו אנדר קאבר לאחד ממועדוני החשפנות הכי ידועים בישראל. בכניסה חיכה לנו מארח לבוש חליפה שחורה עם סמל המועדון (שמורכב מאישה על עמוד, ניכר שהושקעה מחשבה רבה), שהושיב אותנו על ספה ארוכה, ממש מול במת ההופעות המרכזית. בחמש השניות שלקח לנו להגיע מהכניסה למקום הישיבה, הספקתי לראות בערך 20 חשפניות, 50 גברים חרמנים ו-100 קילו של סיליקון.
בדיוק ברגע שאנחנו מתיישבים, המוזיקה נחלשת מעט והדי ג'יי מכריז: "ועכשיו, קבלו במחיאות כפיים את... אנסטסיה!". שני דברים צריך להבין בנקודה הזאת: אחד – אין אף גבר במועדון הזה שיש לו שתי ידיים פנויות כדי למחוא כפיים, הוא עסוק או בלגעת בעצמו או במישהי אחרת. שניים – אין דבר יותר קלישאתי ומגוחך מחשפנית שקוראים לה אנסטסיה, במיוחד כשבמקור היא יותר נראית כמו אתי.
00:13, יריב: מאה שקל רק בשביל להיכנס למועדון חשפנות, בלי לכלול במחיר משקה או לאפ-דאנס או וואטאבר, זה שוד לאור הלילה. אחרי שהנקודה הזו הובהרה, אפשר לסייג ולומר שבכל זאת, מדובר במקום מושקע ביותר. החל מהתאורה, דרך הברים, ספות העור ובמת הריקודים וכלה בדולרים מיוחדים של המקום (ששערם היציג והבלתי משתנה הוא 25 שקלים) שתמורתם משלמים עבור הריקודים הפרטיים. אבל למה לעזאזל החלל כל כך פתוח וכולם רואים את כולם כל הזמן? אם ארצה להזמין את ניקול לעגוב עליי לשתי דקות, לא בא לי שהגבר המזדקן והבודד שיושב מימיני יהיה במרחק הזלת ריר. קצת יותר אינטימיות לא הייתה מזיקה, חברים.
עכשיו דממה, אנסטסיה על הבמה. הריקודים והמופעים "המרכזיים" הם מה שעוזר להעביר את הזמן במועדון. מדי כמה דקות עולה אנסטסיה כזאת או אחרת לבמה, כשלכל אחת תלבושות ואביזרים מיוחדים משלה, שמוצאים את דרכם לרצפה תוך כדי ריקוד. הריקוד הראשון די מאכזב. השיר שקט ואנסטסיה נראית קפואה וחסרת חיים, היא מורידה את השמלה בלי חשק, נוגעת קצת בעמוד וקצת פחות בעצמה ומתעופפת מהבמה מהר מאוד. דווקא הריקוד השני, שטרם החלטתי אם מי שביצע\ה אותו היא אלכסה או שאולי דווקא אלכס, מתחיל באנרגיות גבוהות. ממקום מושבנו אפשר לבדוק די בקלות מה מסתתר שם בתחתונים, אבל אני מעדיף להסתכל בעיניים. גם אלכס\ה מיישיר\ה מבט בלי מבוכה, ואפשר בהחלט לומר שהיה לנו שם "רגע" משלנו.
00:32, נאוה: מלצרית מביאה לנו תפריט ושואלת מה בא לנו להזמין. יריב עונה לה מיד ואני מבקשת עוד חמש דקות, פשוט יש כרגע מישהי על הבמה, לבושה בכלום חוץ מעקבים באורך של מטר ורק על זה שהיא לא נופלת מהם אני די מעריכה אותה. מבט חטוף על הקהל שסביבי מלמד אותי שגם כל שאר הנוכחים מעריכים אותה, אבל על כישורים קצת אחרים כנראה. המועדון מלא בגברים בכל הגילאים, החל מכאלה שהרגע סיימו תיכון ועד כאלה שהולכים מכאן ישר לבית אבות. חוץ ממני, יש בדיוק עוד שלוש נשים שיושבות כלקוחות לכל דבר. אחת הגיעה עם חבר ושתיים אחרות צמודות לאיזה שוגר דדי שכל החשפניות מחייכות אליו. כלומר, לארנק שלו.
לידי מתיישבים ארבעה בנים מרוגשים ונבוכים, שהגיעו לכאן, כמו שכל הישראלים אוהבים לומר, כדי לעשות קצת צחוקים. אני מניחה שמדובר בחיילים שיצאו לאפטר קצר וכשאני פונה לאחד מהם כדי לבדוק אם צדקתי (כי לדעת שצדקתי זה מחרמן יותר מכל דבר אחר) הוא עונה שהוא אכן החייל שבחבורה, אבל השאר רק עברו את גיל 18 ועוד לא לבשו מדים. "אני ברגילה ורציתי קצת לחגוג. האמת שלי יש חברה בכלל, אבל האחרים רווקים או שהרגע עברו פרידה אז מותר לנו". כשאני שואלת אם שווה להיות רווק בשביל ליהנות בלב שקט ממועדון כזה, ישר עונה לי אחד מהפרודים: "מה פתאום, עדיף חברה! האמת שהייתי באמסטרדם לפני שבוע וגם שם הלכתי למועדון חשפנות. אבל זה היה משהו אחר לגמרי. מחרמן, מדהים, יפה, זה היה מטורף. תאמיני לי אבל שפה אני נגעל, זה דוחה אותי בכלל".
רגע אחרי שהוא מספר לי כמה העניין דוחה אותו, הבחור לא מתבייש להזמין לאפ דאנס. החשפנית התורנית קודם כל לוקחת את המזומן, אחר כך מתיישבת עליו, גונחת לו באוזן, מצמידה את הישבן שלה לאיבר אחר שלו ולקינוח – פותחת את החזייה ונותנת לו למשש קצת. כל זה קורה במרחק שני סנטימטר ממני. החשפנית הזאת יפה, חטובה ומריחה כמו חנות שלמה של סבון. הכול בה מושלם ונועד לענות על הפנטזיה של אנשי המזומנים. היא מצליחה לשכנע את הבחור שלידי שהוא הדבר הכי חשוב לה בעולם, אבל בתום חמש דקות, היא מסיימת את ה"ריקוד" שלה וממשיכה הלאה, בלי למצמץ, לשטר הבא שקורא לה. "איך היה?" אני שואלת את הבחור הצעיר אחרי שהיא הלכה. "סתם, אני יודע" הוא עונה, ואוסף מהחברים כסף לעוד ריקוד.
00:41, יריב: להפתעתי, למרות שמדובר בערב חורפי של אמצע שבוע, המקום די מלא והקהל, שיש בו כמובן רוב גברי מוחלט, דווקא די מגוון. תיירים ואנשי עסקים, כמה חבורות של צעירים, עוד כמה ג'ובניקים באפטר ואפילו זוג שנראה שהצד הנשי שבו שממש מתחרמן מהאווירה. חוץ מכל אלה, יש כאן הרבה, הרבה מדי, גברים שבאו לבד. כל אחד מהם תופס פינה משלו ובודק באופן אישי מה שלום כל אחת מהבנות העובדות כאן. יש בערך 20 כאלו, מכל הצבעים והמינים עם יתרון קל ליוצאי חבר העמים.
אני מתבונן באחד מהם, גבר בן 50 בערך במעיל עור סגור. פניו חתומות בזמן שאחת החשפניות מורחת עליו את חזה הסיליקון שלה וסופרת שטרות מאחורי ראשו. מה מושך לכאן אנשים כאלה? מה הוא השאיר בבית? יש בבדידות הזאת משהו מכוער, אבל היא מעוררת גם חמלה ובאופן בלתי מוסבר גם חיבה והזדהות מסוימת. אולי זה הסוד האמיתי שמאחורי עצם קיומם של המועדונים האלה? לא יודע, זאת שאלה קשה מדי ועל הבמה עולה פתאום ניקול.
לניקול, שעולה בפיג'מה סקסית כשלצידה שתי בובות דובים ענקיות, יש גוף אלוהי. כשאני מנסה לנחש למה היא כאן על הבמה ולא על השער של ספורט'ס אילוסטרייטד, היא עושה לדובים האלה מעשים שהשתיקה יפה להם ועל הדרך מפגינה גם ביצועים מרשימים על העמוד שכוללים גמישות, כוח והרבה סקסיות מתפרצת. איש העסקים שיושב מימין מתרשם גם הוא כך נראה, כי הוא משליך על הבמה סטפה נאה של שטרות מקומיים. ניקול מתעלמת בהתנשאות שרק הופכת אותה לסקסית יותר. בסיום הריקוד עולה לבמה המנקה, עובד זר אם תהיתם, ואוסף עבורה את הכסף. הוא לבוש בטי-שרט עם לוגו המועדון ומתחתיו המילה "צוות" ואני לוחש לנאוה שגם אני חייב טי-שירט בדיוק כזו.
00:57, נאוה: אנחנו מחליטים להסתובב קצת במועדון ולעלות לקומה השנייה. אנחנו עולים במדרגות רחבות ומוארות, מגיעים למעלה ומתמקמים בנקודת תצפית טובה על במת ההופעות. הכול מרגיש יוקרתי ונראה מפואר. החשפניות שמסתובבות בין הלקוחות לובשות חזיות נוצצות, עקבים גבוהים, טונה של מייק אפ והרבה תוספות שיער. כל היופי החיצוני הזה, של המקום ושל העובדות, נועד כנראה להשתיק ולהעלים חששות, נקיפות מצפון ואת הצדדים המכוערים של התעשייה הזו. על הבמה עולה חשפנית שעושה דברים שובבים מדי לבובות דוב ענקיות, אחריה מגיעה חשפנית אחרת עטופה ברצועות עור, אחר כך מישהי שמכוסה רק במעיל פרווה ואז שלוש רקדניות מעבר, שניכר עליהן שהן ממש, אבל ממש משועממות ממה שהן עושות. המבט המנותק הזה עוד ירדוף אותי.
אחרי כמה הופעות, אנחנו ממשיכים להסתובב במועדון כדי לוודא, בשם השליחות העיתונאית, שלא פספסנו אף חדר מעניין. נכנסנו למסדרון צר שמוביל למספר תאים קטנים. בכל תא יש כורסה, נייר ומגבונים. זה כנראה כל מה שצריך כדי לספק חוויה טובה ללקוח פה ששילם מעל לתעריף של ריקוד. כשאנחנו יוצאים, אחת החשפניות נכנסת לאחד מהתאים עם לקוח. אני לא בטוחה מה בדיוק קרה שם, אבל פעם ראשונה שאני גם ממש לא מעוניינת לדעת.
01:12, יריב: לידנו יושב איש עסקים מבוגר, שהגיע עם שתי נשים צעירות ויפות. אני מתעלם לרגע משאלות כמו מה הקשר בינו לבינן או מה הביא את השלישייה המוזרה הזו דווקא לכאן, ומתרכז בריקוד שהזמינה אחת מהן. חשפנית קטנטנה ורזה, בעלת חזה פיצי, קופצת על הלקוחה הנשית בחיוך שמח, נוגעת בה בסקסיות חייתית ובין השתיים מתפתח ריקוד סוער ואינטימי שנראה לחלוטין לא קשור לתפאורה שבו הוא מתרחש. "נשים כותבות שירה... הן כמו משוות שדיים... פטמה נוגעת פטמה... עור סמרמר בעור סמרמר...", כתבה יונה וולך. היו בערב הזה כמה רגעים שוולך אולי הייתה כותבת עליהם שיר, נדמה לי שזה אחד היפים שבהם.
אנחנו יוצאים לסיבוב קצר במועדון. מסדרון חשוך מוביל לשורת חדרים, שהפרטיות ככל הנראה יפה גם למה שמתרחש בהם. חשפנית ולקוח חומקים לאחד מהם ואני מוצא את עצמי מייחל להיות מתקן ניירות ניגוב על הקיר. מה לעשות, העסק מגעיל, אבל מסקרן.
01:35, נאוה: אנחנו חוזרים למקום הישיבה שלנו בקומה התחתונה, בדיוק ברגע שבו לקוחה דורשת ריקוד מחשפנית. אפשר לראות בבירור שלחשפנית הזאת הרבה יותר נח וכיף לשרת אישה מאשר גבר. היא מרוצה יותר, היא נותנת שיגעו בה בלי מגבלות והיא נוגעת חזרה. קשה לנתק את העיניים מהאקט הלסבי הזה. האמת שלא ברור לי איך כולם מספיק נינוחים כדי לעשות את הדברים האלה במקום פתוח, האחד ליד השני. הריקוד נגמר, החשפנית עוברת ללקוח אחר ופתאום היא שוב נראית כמו מכונה שעובדת על בטריות. ברור שהיא אדישה לחלוטין למה שקורה עכשיו. יש נתק מוחלט בין מה שהלקוח עורג לו וחושב עליו למה שהחשפנית מרוכזת בו. בזמן שהיא יושבת עליו ומתחילה לזוז בתנוחות מגרות, היא סופרת מאחורי הראש שלו את מספר השטרות שהיא קיבלה ממנו.
אחרי שעה של צפייה ביותר מדי נשים עירומות, שעושות את עצמן מרוצות מהחיים, התחלתי להרגיש שכל העניין הזה די פתטי. קודם כל הבעיה היא, שאם אתחיל לרחם על הבחורות האלה, אז אני סתם אחזק את הדימוי הזה שנשים הן תתי אדם, מוחלשות וחלשות מהרגע שיצאו לאוויר העולם. הרי ספק אם אי פעם נשים חשבו שהחשפן המסכן שהזמינו למסיבת רווקות, בטח הגיע למקצוע הזה מבלי שהיו לו יותר מדי אופציות לבחור מתוכן. לא, זה לא קורה. להיפך, אנחנו חושבות שהוא נהנה מכל העולמות – נשים מעריצות את הגוף שלו, הוא יכול לזרום איתן אם ירצה ובנוסף לכל הוא עוד מקבל על כך תשלום.
אבל מה שעצוב באמת הן לא הנשים שנותנות שירות, אלא אלה שבאים לקבל אותו. בחור שישב עשרה מטרים ממני הזמין במשך שעתיים ריקודים צמודים מכל חשפנית שעברה לידו. מדובר בתחליף (לא) זול ושטחי לדבר האמיתי, לאינטימיות. למגע אנושי שניתן לך ושאתה נותן אותו ללא כל תמורה. מצד אחד לא קל לי לראות ככה נשים, מצד שני הן נראות מרוצות מעצמן ולא ברור אם זו הצגה מצוינת או החזות האמיתית. יש להן גוף מדהים שגורם להן לשלוט לחלוטין באנשים שנמצאים סביבן. ואז שוב, מצד שלישי, יש גם לקוחות דוחים ומעוררי חלחלה (מבחינתי זה כולם), וזה לא שחשפנית יכולה לסרב ללקוח כשהוא דורש לקבל ממנה "שירות".
אפילוג, יריב: אחרי שעה וקצת במקום הזה, אני מרגיש לא מסופק אבל שהספיק לי. התחושה המעורבת הזו מלווה אותי גם בנסיעה המהורהרת הביתה. אין לי שום ספק שאני נמשך למקומות האפלוליים האלה, אבל כשאני נמצא באחד מהם פתאום פשוט משעמם לי. אין שום אינטימיות או מתח מיני אמיתי וחי בחבורות של גברים שמזמינים בהזזת אצבע נשים חצי עירומות לשתי דקות חסרות חשק. אם היה כאן משהו סקסי, הוא הבליח לרגעים קצרים מדי והתחושה הכללית היא שמישהו מנסה לעשות כאן הצגה לא מוצלחת. בשורה התחתונה – לא גמרתי.
אפילוג, נאוה: ליריב זה הספיק והוא ביקש לצאת. "עוד קצת" אמרתי לו. חיכיתי שיקרה משהו, לא יודעת מה. רציתי להבין עוד טיפה את הקהל שמגיע לכאן רציתי שמישהו יעשה לי סדר ושיהיה היגיון. שיהיה קל לצאת מהדלת ושהמראות האלה לא ירדפו אותי. אבל רצון לחוד ומציאות לחוד. הערב הזה היה מוזר, מבחיל, תלוש ודי עלוב למען האמת.
אם נשים רגע בצד (למרות שצריך על זה ספוטלייט, כמובן) את העניין של מסחור הגוף והיחס לנשים כאל שעשוע חסר סממנים אנושיים, מה שלא מסתדר לי בללכת למועדון חשפנות הוא שזה נוגד באיזשהו אופן את המנטליות הישראלית. ישראלים הם אנשים אמיתיים נטולי מסיכות, אנשים של דוגרי וישירות. אנחנו לא מוכרים פה פנטזיות, אלא אנחנו אלה שתמיד מתמודדים עם המציאות המורכבת. באמסטרדם או בלאס וגאס זה אולי יכול לעבוד יופי, כי אלה מקומות של בריחה, סימום ושעשועים. הנשים שם באמת נראות כמו אנסטסיות, ההופעות מן הסתם מושקעות יותר והמנהלים בטח שמים לב לכל פרט קטן, אבל כאן זה עובד אחרת.
בארץ נטולת מסיכות, אי אפשר להקים מועדון סליזי שכולו בנוי על פנטזיה ושקר, והתוצאה היא די מגוחכת ודבילית. מישהו צריך להגיד לבחור שיושב לידי שזה עצוב להיכנס למינוס כדי לקבל אפקט שליטה קצר. מישהו צריך לומר למארח שהוא לא יו הפנר. ומישהו חייב לומר לבעלי המקום שהכניסה ממש לא שווה מאה שקלים. אבל בעיקר, מישהו צריך להגיד לי איפה היציאה. כי לפה, אני לא חוזרת.