יאיר הצליח סופסוף להיפרד ממושב הנהג ולעבור למושב הנוסע. אני נכנסת ללקסוס בחיוך ענק, מניחה ידיים על ההגה ומובילה את החיה המטורפת הזאת ליעד הבא שלנו, מביטה מדי פעם מחוץ לחלון כדי לראות איך אנשים במאזדה יד שלישית משקרן מקנאים בנו. מזל שהיד שלי נשענת על ההגה, כל היום היא סוחבת טבעת ענקית משובצת בעשרות יהלומים. לא קל.
אנחנו מתקרבים בצעדים גדולים מדי לסוף היום. אני מתחילה להרגיש בחילה קלה אבל בולעת את הרוק - אין סיכוי שאני מסתכנת בללכלך את השמלה שלי, כי הלילה כבר הגיע ויחד איתו הזמן להחזיר את הבגד הזה שעולה 2,000 שקל.
הרבה דברים מטורפים עברנו ב-24 השעות האלה. הפכנו מאנשים צנועים לדושים פזרנים שלא שואלים לרגע למה מגיע להם כל הטוב הזה, כי הם יודעים שמגיע. אבל איך אני חוזרת עכשיו משמלה ב-2,000 שקלים לטרנינג סוף עונה שממתין לי בשקית ניילון קרועה?
האישה במסכת הזהב
את היום המטורף הזה התחלנו בתחתית שנקראת, כפי שניסח פעם מישהו בנתק, "החיים עצמם". מציאות שבה אני משלמת בקופונים ומתניידת עם רב-קו, והמילה השנייה שאני הכי אוהבת בעברית היא "בהנחה", כי "בחינם" תפס את המקום הראשון. מה שאני מרשה לעצמי לבזבז בחיים האלה הוא פחות או יותר כלום - כלומר, אני מרשה לעצמי לבזבז על שטויות, אבל בוחרת את השטויות שלי בקפידה. בדיוק בגלל זה הסתערתי על המשימה העיתונאית של "לחיות 24 שעות כמו מיליונרים" וסחבתי איתי את בן הזוג שסובל אותי, יאיר. מי לא רוצה לחיות כמו מיליונר? אוקיי, נכון, מיליארדר.
כל הטוב הזה התחיל במכון היופי של רייצ'ל בשכונת נווה צדק בתל אביב. את פניי קיבלה קוסמטיקאית שבעברה היוקרתי פחות נקראה אולי רחל, והיא הזמינה אותי בקול מרגיע ומפתה לעבור טיפול במסכת זהב. כן, יש דבר כזה: קרם לחות עם זהב אמיתי בפנים.
את המסכה קיבלתי רק אחרי שרייצ'ל התעקשה קודם כל לסדר לי את הגבות. היא העלתה אותי לחדר טיפולים של הביוקר והעבירה אותי טיפול 10,000. כלומר, 5,000 שערות שהיא העיפה לי מהגבות ועוד 5,000 ליטר קרמים מזינים שהיא מרחה עליי. אבל שום דבר ממה שקרה שם לא עניין אותי כמו מסכת הזהב.
מי שמקבל את הטיפול לא רואה מה מורחים עליו, אז רייצ'ל הייתה יכולה באותה מידה למרוח קקי של בבון ואולי גם מזה הייתי נהנית, אבל כשאתה יודע שמורחים עליך בפזרנות קרם שמכיל זהב אמיתי – תשמעו, זה מרגיש מדהים. אין לי שמץ של מושג אם זה עושה משהו לעור, אבל זה בטוח עושה משהו לאופי. עובדה: תחושת המיליון דולר לא הייתה רק בראש שלי. מיד אחרי הטיפול, כל בן אדם שני שנתקלתי בו החמיא לי ואמר שמשהו בי נראה שונה, זוהר יותר. אז, חבריי העניים והלא יוצלחים: קוראים לזה "תחושת עליונות", והיא מרגישה נהדר ונראית עליי מצוין. די מדהים באיזו קלות היא חודרת לנפש ברגע שמרשים לה להשתלט.
עם התחושה המדהימה הזאת הלכנו למספרה של אמיר אליהו, מעצב שיער שכל מפורסם תל אביבי מפקיד בידיו את מחלפות ראשו ואת פנקס שיקיו. בשנייה הוא קלט שאני רוצה להיראות כמו ריץ' ביץ' מילדות, אחת כזאת מפונקת שהמוטו שלה הוא "אם אין לחם - יותר טוב, אתם לא צריכים את הפחמימות". אז אמיר הראה לי תמונות שיער של עשירות נוצצות ואני הצבעתי על אחת מהן ואמרתי "את זה". כמו כל ספר הוא כמובן הבין משהו אחר לגמרי, בלונדיני וקצר יותר, אבל לעזאזל עם זה - אני לא רוצה להיות דומה בכלום לגרסה הממוצעת שלי. אני רוצה שכל שערה שלי תהיה כבדה כמו בטון מרוב ביטחון עצמי.
בזמן שהשיער שלי עבר טיפול כימי מול מספר סלביות שנכנסו למספרה, אמיר התחיל לשנות את יאיר. נכון שאתם מאלה שלא מוציאים יותר מ-40 שקלים על תספורת במקרה הטוב, ומספרים את עצמכם במכונה בבית במקרה הרע? אז גם יאיר. הוא מעדיף לא להתעכב על דברים שגובים ממנו זמן יקר כמו ביקור אצל ספרים או שיחה של יותר משתי דקות עם החברה שלו. אבל אמיר הצליח להפוך את החבר שלי לגרסה הכי יפה של עצמו, עיצב וחתך ודירג ועשה לו תספורת של שחקן כדורגל מהסוג הזה שעף על עצמו, בהנחה שיש סוגי כדורגלנים אחרים. כל כך התלהבתי מהשינוי שחוסר הנוחות המסוים שהרגשתי בבוקר מהעובדה שנחיה כמו זוג בזבזנים התחלף ב – רגע, מה הרגשתי בבוקר?
מיי פרשס
מוזר להביט במראה ולא לזהות את עצמך, אבל נחמד לגלות בך צדדים אחרים. הנה, תספורת הריץ' ביץ' שלי גרמה לי להתנהג אחרת. שמתי לב לזה כשיצאנו מהמונית ונכנסנו לחנות של טומי הילפיגר.
מעולם לא הוצאתי יותר מ-350 ש"ח על פריט לבוש, כי איך שאני רואה את זה - אם עלות ייצור של סריג היא שקלים בודדים ואתם משלמים עליו יותר ממאה, אתם דבילים בעיניי. ולא, לא אכפת לי אם הוא נתפר ידנית על ידי ורה וונג והמלכה אליזבת בחרה בעצמה את הבד. אבל אז המוכרת הניחה על הידיים שלי שמלה מהקולקציה החדשה של אחת הדוגמניות הכי מפורסמות בעולם והתווית שלה הגיעה מהר מאוד לפח, יחד עם כל הערכים שלי.
לקח לי בערך חצי שנייה להחליט שאני לוקחת את שמלת הפאייטים מהקולקציה החדשה של ג'יג'י חדיד, שעולה בסביבות ה-2,000 שקל. היא לא הסטייל שלי, אם יש לי כזה בכלל, אבל הרגשתי בה מעולה. כאילו כל פאייט בשמלה נתפר על הבד במיוחד עבורי, או לפחות עבור האלטר אגו שלי. הרי זאת כבר לא נאוה במראה: זאת גרסה חבויה שלה שלא אכפת לה לזרוק מזומנים על שטויות, כאילו שאין הומלסים וילדים רעבים בעולם. אתם אולי לא יודעים או חושבים ככה, אבל גם לכם יש גרסה כזאת. פשוט אין מי שיממן אותה כרגע.
הבטתי במראה ויאיר נעמד לידי, לבוש בחליפה אפורה. הרגשתי שלגמרי נולדנו לגלאם הזה. הצלם ביקש ממני לחייך ונתתי לו את החיוך הכי זנותי שיש לי, כי ככה זה מרגיש, האהבה הזאת לדברים שאתה לא זקוק להם. זה ריק, זה סתמי, זה נוצץ וזה כיף ורע בו זמנית. אף אחת לא צריכה שמלה ב-2,000 ואף ישראלי עם עיגולי זיעה לא זקוק לחליפה בישראל, אבל רצינו. ויכולנו. זה כל ההבדל. מצאתי את עצמי מצטלמת בקלות בפוזות די מביכות, פוזות של חיה בסרט. וזה בסדר גמור מבחינתי, כי אתם יודעים מה? אני אולי חיה בסרט, אבל סוף סוף הוא לא "עלובי החיים".
רגע לפני שעזבנו את החנות קיבלתי זוג עגילים וטבעת שידעתי שיהיה לי מאוד קשה להיפרד מהם כש-24 השעות האלה יגמרו. התכשיטים ביחד שווים כמעט 100,000 שקלים, וזה עוד בלי השעון שהגיע לידיים של יאיר. ברור לי שאף אחד ברחוב לא יידע את זה, אבל כשאתה מסתובב עם משהו שעולה יותר מהמשכורת השנתית שלך, אתה מתחיל להעריך את עצמך אחרת.
הוא פשוט יאכטונר
יצאנו מטומי הילפיגר בתחושה שכל מי שמביט בנו שונא אותנו אבל רוצה להיות אנחנו, והנסיעה במונית לעבר התחנה הבאה הבהירה שזה נכון. יאיר ואני דיברנו כל הדרך בהתרגשות על היאכטה שמחכה לנו במרינה בהרצליה ועל רכב היוקרה שתכף בידינו, ונהג המונית עשה את הדבר הכי לא נהג מוניתי - ושתק לאורך כל הנסיעה. מדי פעם הוא צקצק ונראה יותר עצבני ככל שרמת ההתרגשות שלנו עלתה. ברגע שיצאנו מהמונית הוא לחץ על דוושת הגז כדי להסתלק מאיתנו כמה שיותר מהר. עלינו לרכב עם הרים של ציוד, וההוא פשוט נסע איתו הלאה. הצלחנו לעצור אותו, אבל הוא אפילו לא התנצל.
לא היו לי ייסורי מצפון על איך שהוצאנו את העיניים לנהג הזה. גם כי אני לא באמת מליאנית כמו ששיחקתי אותה, וגם כי אני לא נמנית עם תרבות שנאת העשירים ששולטת בארץ. הרי הבעיה שלי עם ביל גייטס, וורן באפט או משפחת ורטהיימר היא שאני לא הם. ואם חיים בעולם הזה רק פעם אחת, אז בואו נודה בזה - כולנו מעדיפים להיות במקומם. ברור שגם להם יש בעיות, קשיים וצרות משלהם, אבל אני לוקחת בכל יום צרות של עשירים על צרות של נאוה מרקו.
תוך חמש דקות הצלחתי לנער מעלי את המרמור של הנהג, כי זה היה הזמן שלקח לי להיכנס לנמל ולעלות על היאכטה. יד אחת מנווטת, יד שנייה מרימה לחיים קוניאק קורבזייה עם ארומה מושלמת. אנחנו עוברים ליד כמה מהיאכטות היקרות ביותר בישראל של האלפיון העליון. בריזה של ים, שמש מלטפת וגלים שעושים לך טוב מבפנים. או שאולי זה הקוניאק?
לרגע אחד הכל נראה ומרגיש מדהים, וברגע השני אני קולטת מתלה כביסה על אחת מיאכטות הפאר - וכל הבגדים עליו לא נראים טוב יותר ממה שנמצא אצלי בארון. בלי שמות, היאכטה שייכת לאחד מהאנשים העשירים בישראל. כן, מתברר שהעשירים האמיתיים עולים על היאכטה עם שורטס, כרס ותליון זהוב של ח"י, ובזמנם הפנוי תולים כביסה. אולי זאת הסיבה שהם מצליחים להשאיר את כל הכסף שלהם לעצמם - הם מוותרים על דברים כמו עוזרת ומייבש. הדחקתי את המראה הלא נוצץ הזה עם עוד כמה שלוקים של קוניאק. ומה עם הוודקה? היא לא פה ליופי.
אח"מ מהחבר'ה
לשוט ביאכטה ולשתות אלכוהול פרימיום זה דבר מעייף, ולמזלנו היה לנו איפה לישון: הסוויטה של מלון הרודס בהרצליה. לאורך כל היום הזה סונוורתי ממה שהעולם הזה יכול להציע, ותנו לי לומר לכם - הנוף מהסוויטה הזאת הוא מהמסנוורים ביותר.
איך שנכנסנו ללובי קיבלנו יחס וי.איי.פי. צוות בכיר של המלון ליווה אותנו לסוויטה (רק עניים אומרים "חדר") והסביר לנו על כל הדברים הטובים שהמקום יכול להציע לנו. אבל לי לא אכפת בכלל מכל הדברים הטובים האלה: אכפת לי שאנחנו עד כדי כך חשובים היום שמלווה אותנו צוות בכיר.
התרשמות ראשונית: הסוויטה הרבה יותר מדי גדולה בשביל זוג. סלון רחב, שתי טלוויזיות, מטבחון, שני חדרי שינה (למקרה שיאיר יעצבן אותי?), שני חדרי מקלחת עם אמבטיה מפנקת, בקבוקי מים בכל מקום, שוקולדים, יין ומרפסת דק ענקית עם מיטות שיזוף שפונה לים. תחושת העליונות שלי גורמת לי להתחיל לצפות ליותר. אני אפילו קצת מתאכזבת - החדר אמנם מדהים במיקום ובגודל, אבל לא מספיק יוקרתי בעיצוב. סליחה, אבל אם הפנים שלי קיבלו היום ציפוי זהב, אז למה לא הכיור? וואו, אם שרה נתניהו ודונלד טראמפ היו ההורים שלי הם היו דומעים מגאווה.
התיישבנו לאכול בטרקלין העסקים של המלון. לידנו ישבו רק עוד שני בחורים, עשירים מהסוג האמיתי. הם בהו בי כמה רגעים ובטח תהו לעצמם אם אני מישהי חשובה. קל לשדר שאתה מישהו חשוב כשאתה סוחב על עצמך בגדים ואקססוריז בשווי של יותר מ-100 אלף שקלים.
מוכר? כן, ב-850 אלף שקל
במרחק עשר דקות נסיעה מהמלון חיכתה לנו לקסוס LS460 שחורה שעולה 850,000 שקלים. עכשיו, עקרונית זה מגוחך בעיניי: כל חיי הסתכלתי על מכונית ככלי שאמור להביא אותי מנקודה א' ל-ב'. אבל מצד שני, כל המכוניות שנהגתי בהן בחיי עולות ביחד פחות מהלקסוס הזאת לבד.
המכונה הזאת נוחה להפליא והנסיעה בה חלקה יותר מהרגליים שלי אחרי שעווה. יש בה מקרר, מושבים שמחממים ומקררים ומעסים לפי בחירה ואבזור מתקדם עשוי עץ בחלקו שעונה על כל צורך אפשרי. שום דבר במכונית הזאת לא מצריך מאמץ פיזי; אפילו כוונון המושבים הוא חשמלי. המאמץ היחיד היה להשתלט על מושב הנהג, כי יאיר נשבע למושב שהוא יאהב אותו יותר מאת מכבי תל אביב. אם הייתם רואים איך הוא השתקע ברכב, הייתם חושבים שהוא חלק מהאבזור. ביומיום, כשיאיר ואני נוסעים על הסוזוקי שלו, אנחנו מקללים אנשים בכביש שעושים פוזות עם המכוניות שלהם. תמיד זה כזה "וואו איזה גבר אתה! איזה אשכיסט! הראית לנו מה זה", ופתאום אנחנו כאלה בדיוק. נוסעים כמו דושים מוחלטים עם הלקסוס שלנו ברחבי תל אביב ובסוף חונים ליד מסעדת "טורקיז" שבמתחם סי אנד סאן. באופן שאני מתקשה להסביר לעצמי, למרות הרכב ב-850 אלף שקל, סירבתי לחנות בחניון שעולה 20 שקלים לשעה. ענייה אני אולי לא, אבל ישראלית אני כן. אנחנו נסתובב פה עד שנמצא מקום, אתה שומע?
חוכמת הניוקי
יצא לי לאכול בכמה מסעדות שף בחיי, אבל בטורקיז אף פעם לא הייתי. בניגוד למסעדות יוקרה אחרות, על המסעדה הזאת תמיד נאמר לי שמה ששונה בה הוא הקהל שמגיע. לטורקיז, כך הבנתי, מגיעים בעיקר אנשים מהאלפיון העליון ופחות כאלה שפשוט בא להם להתפנק פעם בשנה בארוחת גורמה. אם לשפוט על סמך הסועדים שישבו סביבנו, זה כנראה נכון: מאחורינו ישבו שני אנשי עסקים שהזמינו חצי מהתפריט ודיברו בלי הפסקה על ההשקעה הבאה שלהם. שולחן לידינו ישב מיליונר עם דוגמנית אירופאית, צעירה ממנו בשני עשורים לפחות, במה שהיה בבירור דייט ראשון.
מלצרית חייכנית הגיעה אלינו מלאת אנרגיות, נכונה לענות על כל צורך שלנו. ברור מהתנהגות המלצרים שהם רגילים להיות כנועים מול הלקוחות העשירים - לשמח אותם, לרצות אותם והעיקר שלא יהיה על מה להתלונן כשהם שמים את הטיפ. הזמנו ניוקי פטריות (מובחרות, לא סתם) שעולה 110 שקלים, מנה ראשונה של סאשימי דג ים ב-74 שקלים ועוד שני סלטים, ממרחים ולחם שאין לי מושג אפילו כמה הם עלו.
אף פעם לא הזמנתי משהו בלי לדעת קודם כמה הוא עולה. אם אני צריכה לדמיין לעצמי איך זה באמת להתנהל כמו עשיר, אז נראה לי שאדם שמזמין ארוחה במסעדת יוקרה בלי להסתכל על המחירים זה בדיוק הקטע. אז כמובן שעשיתי את זה: "מתחשק לי בשר, עשוי מדיום. סומכת עלייך שתביאי לי משהו טוב". זה כל מה שאמרתי, והמלצרית למודת הניסיון לא התעכבה על עוד שאלות.
המנות היו תענוג אמיתי. ניסיתי ליהנות בלי לחשוב על זה שיש שם רק 13 חתיכות של ניוקי וזה אומר שכל ביס שווה כמעט 8.5 שקלים, אבל - בניגוד מוחלט לניוקי האלוהי - זה היה חסר טעם.
השעה הייתה כבר שבע וחצי. עוד שנייה אני חוזרת לחיים הקודמים שלי, שמלאים בחישובים יומיים של עלות מול תועלת. כאן זה בכלל לא הקטע: ברור לנו שאף אחד לא משלם פה 110 שקלים (עלות!) על ניוקי (תועלת?): משלמים 110 שקלים על חוויה, על סטטוס, על הרגשה, על פאסון. אני משלמת 2,000 שקלים על שמלה כדי לומר בגאווה שזה מהעיצוב של ג'יג'י חדיד. אני עונדת תכשיטים שעולים כמעט 100 אלף שקלים כי כיף לומר שיש עליי בזה הרגע רכוש בשווי של כמעט 100 אלף שקלים.
אלוהים, הניוקי לא עוזב אותי. זה תפוח אדמה עם קמח, פטריות ושתי כפות שמנת. אם ניכנס לקטנות של חמאה ומלח, אז חצי מהמוצרים פה הם מפוקחים. אבל זה הרי לא כמו ניוקי שאתם קונים ב-40 שקלים באיטלקית הקרובה לביתכם. זה באמת ממש טעים ועזבו את השאלה אם המחיר מצדיק את הטעים הזה או לא - יד על הלב, לא הייתם רוצים להיות מהאנשים האלה שמקבלים את החשבון ונותנים למלצר את האשראי מבלי לבדוק בכלל כמה יצא? אלה שלא מחפשים מנה בתפריט לפי מחיר אלא לפי מה שמתחשק? אלה ש-110 שקלים בשבילם זה כלום, לא סכום ששווה להתעכב עליו כבר חצי פסקה, כמוני? אבל זהו, שאתם לא. וגם אני לא. וזה נהיה מבאס יותר כככל שהתקרבנו לקטע הזה שכבר חצות והמרכבה עוד רגע הופכת לדלעת.
סיפור על ראווה וחושך
תחושת העליונות ההיא, זאת שגרמה לי לזהור קודם, הכבידה עלי ככל שהתקרב הזמן לחזור לחיי הרגילים. בעיקר היא גרמה לי להתבייש בעצמי. בלי להגזים, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שדברים איומים קורים כשמישהו חש עליונות על אחרים – ר' בערך כל רודן בהיסטוריה האנושית. אבל אתם לא מאמינים כמה קל להתמכר להרגשה הזאת, במיוחד כשכולם יוצאים מגדרם כדי להעניק לך אותה. הסוכן של הרכב, מנכ"ל המלון, הספר, הקוסמטיקאית - כולם יודעים לחזק את ההרגשה שלפעמים הורים גרועים מנסים להחדיר בך עוד מילדות. שהכל מגיע לך.
"לא משנה כמה תרוויחי בחיים, תמיד תחיי שתיים-שלוש רמות מתחת למה שאת יכולה להרשות לעצמך". אבא שלי מטפטף לי את המשפט הזה כבר 27 שנה, בכל פעם שהוא מנסה להסביר לי את הסוד להתנהלות כלכלית נכונה. עד היום הוא טורח להדגיש שנשים גם ככה עובדות קשה יותר ומרוויחות פחות, אז על אחת כמה וכמה שהמנטרה הכלכלית שלו צריכה להיות אמירת השחרית שלי. אבל אני טעמתי מחיים שבהם אני מיליון שקלים מעל מה שאני יכולה להרשות לעצמי, וזו תחושה ממכרת שאני לא מוכנה להרפות ממנה. קשה להאמין באיזו קלות אתם חושבים שדווקא כן מגיע לכם, ש"למה לעזאזל פריס הילטון כן ואני לא". הרי כל מה שהיא עשתה בחייה, שמבדיל אותה ממני, זה לצאת מהרחם הנכון.
חזרנו למלון, עלינו לסוויטה ונכנסנו למיטה הרוגים מעייפות. התכשיטים הוסרו והאוזניים שלי עירומות. לאצבע החזרתי טבעת אחרת, שהערך שלה נקבע בסנטימנטים בלבד. כבר לא בודקים מה השעה אצל יאיר, בודקים את זה על מסך קצת סדוק של האייפון. התפשטתי ונכנסתי למיטה כמעט עירומה, כי קשה לעבור משמלה באלפים לטרנינג. כל אחד מאיתנו היה טרוד במחשבות שלו: אני על האלטר אגו שלי שאני רוצה בכוח עוד טיפה ויאיר על הלקסוס. בכל זאת, הוא לא איתה כבר חצי שעה והגעגועים מתחילים להשתלט.
יצאתי למרפסת כדי ליהנות בפעם האחרונה הלילה מהנוף המדהים. הבטתי לחנייה וראיתי את הלקסוס שלנו, שמחר בבוקר כבר לא תהיה. אלוהים, איך אעלה שוב על אוטובוס מפוצץ בתי שחי שמעולם לא ידעו דאודורנט? ניסיתי לספוג את מה שנשאר מהנוף הזה אבל היה חשוך מדי, וזה הזכיר לי פרסומת שעשתה פעם רשת מלוניות אמריקאית זולה, "מוטל 6": רואים גבר שנמצא בחדר די מעפן של המלון הזה ומהחלון שלו נשקף ריץ קרלטון היוקרתי. הוא נכנס למיטה, עוצם את העיניים ואז קול ברקע אומר: "בחושך הכל אותו דבר".
זה משפט יפה ונכון, ובאמת ש-90% ממני שמחו לחזור להיות נאוה הרגילה שיודעת שהיא לא יותר טובה מאחרים, והיא נראית בדיוק כמו הנאוה שאני עכשיו בחושך. אבל 10% ממני תמיד יידעו שהטמבל מהפרסומת חושב ככה רק כי עדיין לא יצא לו לישון לילה אחד בסוויטה.
קרדיטים:
הפקה:עירית צוקר, יובל אפלבוים
צילום: עופר חן, אורטל דהן
טיפול פנים ומסיכת זהב: רייצ'ל קליניק בשיטת הקוסמטיקה של חוה זינגבוים, שיער: אמיר אליהו וולה פרופשיונלס, בגדים: טומי הילפיגר, תכשיטים: ה. שטרן, אלכוהול: וודקה גרייגוס VX וקוניאק קורבזייה, רכב: לקסוס, מסעדה: טורקיז, יאכטה: sea gal, סוויטה: מלון "הרודס" הרצליה
לא הספיק לכם כל העושר הזה? בסוף השבוע ניר ליברך יראה לכם איך זה לנפוש כמו מיליונר בחופשה יוקרתית באיטליה, הכוללת למבורגיני צמודה, ארוחות שף בלי הפסקה, מלונות ספא מפנקים והרבה קנאים.
