תמיד רציתי להיות מסוג האנשים האלה שקורעים את עצמם באימוני כושר – העניין הוא שמעולם לא ממש הייתה לי מוטיבציה לעשות את זה. אני לא חושב שאי פעם הייתה תקופה שבה הייתי מבסוט מהדמות שניבטה אלי מהמראה, אבל מצד שני כל מה שבאמת רציתי זה שהאנשים בחיים שלי פשוט יעזבו אותי בשקט, יתנו לי לרבוץ על הספה, יניחו לי לראות טלוויזיה בסלון או לשחק מיינקראפט. שיתנו לי לאכול סנדוויצ'ים עם צ'דר ולשתות בירה או וויסקי בכל ערב. אבל אז קרה משהו – נקרא לזה חיי משפחה וקריירה.

אני לא אתיימר לדבר כאן בשם כולם, אבל אני מניח שגברים רבים במקומי יסכימו שכשהזמן הפנוי שלך נדחק לכדי שעות ספורות ביממה – אז פתאום מתחשק לך להשקיע אותו בדברים מהותיים יותר; זו יכולה להיות שיחה עם חברים קרובים או הכנת ארוחת ערב. זו יכולה להיות רביצה מול סרט טוב (באמת טוב) או בילוי זמן איכות עם בת הזוג. במקרה שלי, לקחתי החלטה בוגרת ואחראית שאת שעות הפנאי שלי אקדיש לאימונים בצורה מסודרת.

 

הרגלים מגונים (צילום: גיא רייט)
פק"ל אימונים בתקופת הקורונה|צילום: גיא רייט

אחרי שנים בהן נתתי לכולסטרול הרע להשתולל לי במערכת הדם, חזרתי להתאמן בחדר הכושר השכונתי באמצע השנה שעברה, ואני לא אשקר - היה קשה מאוד להתמיד - ואם אומרים שהרגלים ישנים מתים לאט, אז במקרה שלי ההרגל להיזרק על השזלונג בסלון ולגלול את הפיד בטוויטר פשוט סירב לעבור לעולם הבא. 

אני די משוכנע שב-2019 בזבזתי לפחות 600 שקלים על מנוי לחדר כושר שפשוט לא הלכתי אליו – סתם כי העדפתי להישאר בבית בשביל לצפות בריק ומורטי בפעם המיליון או לשתות בירה ולהרגיש חרא עם עצמי כל הלילה. למרות זאת, כנגד כל הסיכויים, הצלחתי לגבש לעצמי איזו שגרת אימונים, ובשלב מסוים אפילו ראיתי תוצאות.

מצחיק להודות בזה (שלא לומר מביך), אבל בערב ההוא כשחזרתי הביתה אחרי שהצלחתי לעשות 10 עליות מתח בסט אחד (לראשונה מאז התיכון) - הייתי באמת מבסוט מעצמי. אפילו התחלתי לאכול נכון; פחות טייק-אווי ויותר אוכל ביתי. פחות בירה וקפה ויותר מים או סודה, ומקסימום מיץ תפוזים סחוט טרי. לראשונה מזה שנים הרגשתי טוב עם עצמי, ולרגע הייתי משוכנע שמצאתי את מה שנותן לי מוטיבציה לקום מהשזלונג ולהיות מי שתמיד רציתי להיות. ואז הגיעה הקורונה.

כשהרגלים מגונים קמים לתחייה

כשהנגיף הגיע לישראל במרץ, הממשלה החליטה לסגור את חדרי הכושר פחות או יותר מיד. לאורך כל תקופת הסגר הראשון הקפדתי כמו מיטב אזרחי ישראל להימצא בעיקר בבית, ומקסימום בטווח ה-100 מטר, וגם זה רק כשבאמת צריך. לאורך התקופה הזאת, בהיעדר מקום מסודר להתאמן בו, כל ההרגלים המגונים שלי חזרו ונתנו לי בעיטה מסובבת לפרצוף – במיוחד האלכוהול, ולראשונה מאז שהשתחררתי משירות סדיר - חזרתי לקנות ארגזים של בירה.

כשהסגר הראשון נגמר וחדר הכושר נפתח שוב, רצתי אליו בזרועות פתוחות ומסכה על הפנים. משתוקק להמשיך מאותה נקודה שבה הפסקתי. מיותר לציין שזה היה קשה יותר ממה שדמיינתי, ואחרי כמה חודשים בהם לא עשיתי אפילו סט אחד של כוח - מצאתי את עצמי מתחיל הכל מחדש. מנסה לבנות את הסיבולת שלי למשקלים בשנית, ומשתדל מאוד שלא לקרוע איזו רצועה בתהליך. כעבור כמה חודשים של התמדה, חזרתי לראות תוצאות. 10 סטים של מתח והכל. מבסוט אלחמדולילה. ואז קיבלתי בעיטה נוספת לפרצוף מיד עם פתיחתו של הסגר השני.

בשלב הזה עשיתי כמיטב יכולתי להיצמד לספורט יחידני בהתאם להנחיות, אבל אני לא אשקר - בלי מסגרת מסודרת בקושי הצלחתי להזיז את עצמי לעשות הליכה בשכונה. ניסיתי, באמת, אבל זה פשוט לא אותו הדבר. אני חושב שבמקום מסוים גם אמרתי לעצמי שאין צורך, שהסגר עוד רגע יסתיים ואז יפתחו שוב את חדרי הכושר. זה כמובן לא קרה. אז מה עשיתי? בנוהל: חזרתי להרגלים המגונים ובכל הכוח.

אני חושב שהחל מתקופת הסגר השני ואילך, קניתי ארגזים של כל סוגי הבירות שניתן להעלות על הדעת. מבירה לאגר, דרך בירת חיטה ועד לבירת סטאוט, ובשלב מסוים גם כל מיני "בירות בוטיק" למיניהן. בכל פעם קניתי ארגז אחר, ובכל פעם שנאתי את עצמי שאני מגזים עם הכמויות. כל ערב שותה פיינט בזמן שאני עושה אמבטיה לבן שלי וכל פעם מחדש אומר לעצמי "די, אתה חייב להפסיק לשתות בירה בכל ערב". אז עברתי לוויסקי.

אני מניח שבשלב הזה כבר הרמתי ידיים. הבנתי שאין טעם להילחם בחיבה שלי לטיפה המרה, בנטייה שלי לעצלנות או באהבה שלי לשזלונג. החלטתי שאם כבר המציאות לא מאפשרת, אז אולי כדאי שאני לפחות איהנה קצת. אבל אז הגיעה הבעיטה השלישית.

 

הרגלים מגונים (צילום: גיא רייט)
חוזרים להתאמן, למרות הקושי|צילום: גיא רייט

זה קרה דווקא ביום שישי, בשעת בוקר מוקדמת. קיבלתי שיחת טלפון שבה נמסר לי שאחד האנשים הכי חשובים לי בחיים אושפז בבית החולים אחרי שלקה בליבו. אמנם זה היה אירוע יחסית קל, אבל הוא עדיין היה צריך לעבור צינתור. ההודעה הזאת זעזעה אותי. זה לא שמדובר במישהו שיכול להיות אבא שלי - הבן אדם הזה מבוגר ממני רק ב-8 שנים. באותו רגע זה היכה בי.

אני לא יכול להרשות לעצמי להמשיך לאכול זבל ולשתות רעל. אסור לי לוותר יותר. אני חייב להזיז את עצמי מהספה ולחזור להתאמן – אחרת אני אתעורר במיטה בעוד 20 שנה וגם אני אהיה אחרי צינתור, אולי אפילו ניתוח מעקפים. הבעיטה הזאת, כמו שכבר הבנתם, הייתה החזקה מכולן.

חלפו כמה שבועות מאז שקיבלתי את הטלפון ההוא, וכמובן שחזרתי להתאמן. אני לא אשקר, קשה לי. קשה לי מאוד. יש ערבים שאני מסיים להרדים את הילד וכל מה שאני רוצה זה רק להתמוטט על השזלונג בסלון ולבהות בסרטונים ביוטיוב של אנשים מזיינים את המוח על סרטי קולנוע. למרות זאת, אני פחות או יותר מצליח להקפיד על שגרה שבועית של שניים או שלושה אימוני ריצה בעיר, ושניים או שלושה אימוני כוח במתקני הכושר בשכונה.

המלחמה שלי עם עצמי מול האימונים האלה היא בלתי פוסקת, אבל אני שמח להודות שלראשונה בחיי מצאתי את המוטיבציה לקרוע את עצמי באימוני כושר. אם פעם היה זה הרצון לריבועים בבטן, היום זה בעיקר הרצון לא לקבל התקף לב – לא בעוד עשור, לא בעוד 20 שנה ולא בכלל. בינתיים, זה לגמרי עובד.