לחבר שלי, ש', כמו להרבה בחורים שמסתובבים בעולם באדישות מוחלטת לחתיכת הבד שמכסה את פלג גופם העליון, יש קטע חזק עם פיג'מות. אני בכלל לא מדברת על מה שלובשים כשנכנסים למיטה. למעשה, גברי הפיג'מות ישנים בבוקסר.
היי, קוראים לי צליל וחבר שלי לובש פיג'מה מחוץ לבית. זה הטור הראשון שלי במדור הזה, אז כדאי שתזהה אותי כבר מעכשיו בתור הבחורה שיכלה להיות החברה שלך, אבל היא במקרה החברה של ש'. אני אוהבת בשר, גרביים צבעוניים, סדרות דוקומנטריות וגברים. אני בחורה די סלחנית בסך הכל; אם תשכח את היומולדת שלי לא תראה אותי עושה מזה סרט, ואין לי בעיה עם ערבי בנים שאני לא מוזמנת אליהם. הדבר היחיד שקשה לי להבליג עליו הוא הרגלים אופנתיים לקויים. המדור הזה נברא כי נמאס לי להתאפק: אם אצליח להציל ולו גבר אחד מהרגליו המרושלים – כאילו הצלתי אומה שלמה של בחורים שמתייחסים לקרוקס כנעל לגיטימית. אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת. כרגע, בכל אופן, הכי דחוף לי לחלץ את ש' מהפיג'מה.
המונח "פיג'מה" עונה להגדרתי על כל מה שרצוי להשאיר בין כתלי הבית. במילים פשוטות יותר, כל טישירט שגילו עולה על חמש שנים וצבעה המקורי הוא זיכרון עמום מימי התיכון.
ש' לא מבין מה הבעיה שלי עם הסמרטוטים שהוא מכנה בתום לב "חולצות". הוא כבר מכיר את סט מבטי ההלם שלי, השמורים לתוכניות ריאליטי ואסונות אופנתיים בלבד. אני לא צריכה להגיד שומדבר כי לשקף את אי שביעות רצוני מבחירות המלתחה המפוקפקות שלו, אבל מגיע יום בו בחורה צריכה לומר בפה מלא את שעל ליבה. זה קרה כאשר החבר שלי החליט לקחת אותי לארוחה כשהוא לבוש בחולצת... פילים.
עכשיו, אני מאוד אוהבת חיות. פילים במיוחד, בתור אחת שגדלה על "דמבו". יום אחד אני מתכננת להקדיש כמה חודשים לטיול ספארי באפריקה רק כדי להיות מוקפת כל היום בפילים קטנים וחמודים. אבל צער בעלי חיים אינו הנושא לשמו התכנסנו.
השם ירחם, אני חושבת בעודי סורקת את ש' כשאנחנו מתמקמים במסעדה, יש לו פילים על החולצה. פילים. אני חופרת בערמת הפירה שלי ומעכלת את הרעיון שהגבר שאני נכנסת איתו למיטה יושב מולי בטישירט אפורה עם הדפס של משפחת פילים. פילים שעברו המון כביסות. פילים לבנים שעם הזמן קיבלו את הגוון הטבעי שלהם – אפור מאובק. לפיל האמצעי יש כתם על החדק, תזכורת לארוחת פילים שכללה ספגטי. חולצת פילים שהוגרלה מארץ הפיג'מות שנמצאת בלוע הארון, אזור דמדומים שלא ראה נפש חיה כבר עשור, ואם כל זה לא מספיק – יש לו אחת כזו גם בבורדו. נראה לי שאיבדתי את התיאבון.
כשאני שואלת את ש' בעדינות תקיפה למה הוא עדיין שומר אותה הוא תקע בי מבט מבולבל ואמר "למה לא? זה לא שהיא קרועה או משהו". אני לוקחת נשימה עמוקה ובעלתי רוק. די, אני אומרת לעצמי כמו אמא שהבן שלה קשקש על הקיר, הוא לא עושה את זה בכוונה. מה לעשות שבעיניו היפות והגבריות של ש' עד שחולצה לא מתפוררת אין שום סיבה לזרוק אותה.
הנה סוד שלא ממש יעניין אתכם אבל חשוב שתדעו: לבנות יש טקס כזה של סינון ארונות פעם בחצי שנה. את מה שקטן עלינו אנחנו זורקות (חוץ מהג'ינס שאנחנו עדיין שואפות להידחס אליו יום אחד, בעזרת השם והפילאטיס), את מה שוורוד מדי אנחנו שואלות איך לעזאזל קנינו ואת מה שדהוי מדי אנחנו מעבירות למדף הפיג'מות. זה גם המקום להבהיר שכתמים זה לא משהו שלומדים לאהוב עם הזמן – אם זה מוכתם זה מוחרם.
כיוון שמעולם לא תכננתי להפוך את נטיותיו המיניות של ש', לא הייתה לי כל כוונה להעביר לו קורס בסינון בגדים. כל מה שרציתי הוא שישמור את החולצות הנוסטלגיות המביכות שלו לערבי פוקר עם חברים. כדי לא לפגוע באוסף הפרה-היסטורי של הטישרטים החביבים עליו החלטתי ללכת על שיטת "עשה" במקום "אל תעשה". חולצות במצב תקין החלו לקבל מעמד נחשק ("זה ממש מבליט את הכתפיים שלך, מותק" /"אני מתה על החולצה הזאת. תגיד, רזית?") ואת שיעורי האופנה הבסיסיים שלי התחלתי להעביר לו באופן סמוי, קצת כמו פרסומת שמשתילים בסדרות דרמה כשהכוכב הראשי שובר על הראש של האיש הרע בקבוק היינקן במהלך קטטה בפאב.
לאט לאט התחיל האחרון של ש' להסתגל לשנת 2008. חולצות התשעימטיז הזרוקות חזרו למקומן הטבעי – חדר השינה – וגם הן הופשטו ממנו בפראות בכל פעם שלבש אותן. לא ראיתי אותו מתלונן. וחולצת הפילים? הוא עדיין בא לאסוף אותי לפעמים כשהוא לובש אותה, סתם כדי לעצבן.
בפעם הבאה: העיקר הכוונה? מה קורה כשאתה מתאמץ יותר מדי.
