לפני חודש בערך, עם תחילת הקופה אמריקה בברזיל והיורו בכל רחבי אירופה, פנה אלי חבר קרוב ושאל: "תגיד, מה בעצם ההבדל בין הכדורגל האירופאי לזה הדרום אמריקאי? תסביר לי את ההבדל בצורה הפשוטה ביותר". אני, ארגנטינאי מלידה, יליד הארץ אבל עם חבל טבור שמעולם לא נחתך בין נצרת עילית לבואנוס איירס - עניתי לו בעזרת מילה אחת: "רגש. זה רגש שקשה להסביר אבל הוא זה שמזין את הכל".
לפני הכל, חייבים להודות: זה לא היה גמר גדול. לא היה כאן כדורגל יוצא דופן (למרות השער המדהים של די מריה שסגר מעגל אחרי שנעלם מכל הגמרים הקודמים), אבל מי בכלל רוצה לדבר על טקטיקה או מערכים. למי בכלל משנה שכמות העבירות במשחק הזה הייתה לא הגיונית והמצטיין האמיתי במשחק היה ניימאר (שגם סיפק את הרגע המרגש של הגמר עם החיבוק בסיום למסי). אבל בסוף? בסוף כל זה לא משנה. מה שמשנה הוא מה שניצח - הרצון והרגש. כל השאר זו רק תפאורה משנית.
28 שנה שעברו מאז שאני ועוד מיליוני ארגנטינאים חווינו את ההתפרצות של אותו רגש שקשה להסביר במילים. 28 שנים של שממה ספורטיבית, לפחות בכל הנוגע לכדורגל. הייתי אז בן 10 בקופה אמריקה האחרונה שהניפה הנבחרת שהביאה לי לחיים הרבה יותר אכזבה מאשר אושר. הייתי אז בן 10, וכל מה שאני זוכר, בגלל הפרשי השעות, זה את אבא שלי צועק מהסלון בשעות משוגעות. ככה גדלתי. ככה מזינים ומגדלים רגש.
הייתי בן שלוש כשדייגו מראדונה הניף את גביע העולם האחרון של ארגנטינה, גיל בו כל מה שאני זוכר זה בעיקר כלום. הייתי בן עשר כאמור, שבע שנים אחרי, כשבאטיסטוטה, החלוץ הארגנטינאי הגדול בכל הזמנים, הביא את הגביע האחרון לבואנוס איירס ולארגנטינה. למדינה שמקדשת כדורגל יותר מאת החיים. המדינה בה מראדונה הוא אלוהים גם אם במקום לקפוץ בין עננים הוא קפץ בין שורות לבנות. הכדור והכדורגל חשובים יותר מהכל - והשמחה שהם מביאים איתם מוחקים כל מה שמפריע לרגש הזה להתפרץ. אין איך להסביר את התחושה הזאת של להיות ארגנטינאי כשארגנטינה מנצחת.
והיא ניצחה. לא מעט. אבל הגביע לא הגיע לבואנוס. דור בא ודור הלך, מראדונה עוד הספיק לתת את שלו במונדיאל 94', ואז ירד מהמגרש ישירות לבדיקת הסמים שבסיומה מיליוני ארגנטינאים הבינו שתם לו עידן ותקופה חדשה מתחילה. תקופה שחורה, בה הם ואני, ובעיקר הנבחרת, ידענו לא מעט אכזבות למרות שבכל פעם מחדש ידענו תקוות. ככה זה רגש - הוא בנוי קודם כל על התקווה להתרגש.
שש שנים לפני אותו גביע אחרון שהניפה ארגנטינה נולד לו ברוסאריו ליונל מסי. ילד שגדל להיות גדול. הוא התחיל אמנם בקטן, גם פיזית, עבר דרך קבוצת ניואלס המקומית, ומהר מאוד מצא את עצמו באירופה – מוותר על החברים והמשפחה אבל לא על הדרכון, האזרחות והרגש. הוא ידע את מה שכולנו יודעים. בארגנטינה לא מוותרים על הנבחרת.
לאט לאט הוא גדל להיות הכדורגלן הגדול בעולם, הפך לכוכב הכי מדובר באירופה, היה יכול היה לבחור בקלות לשחק בנבחרת ספרד – אבל אין איך להתחמק מזה - הוא גדל אל תוך אותו הרגש, זה שקשה להסביר אבל מאוד קל להרגיש. בלב של מסי זרחה השמש, זאת ששקעה כל כך הרבה פעמים על המדינה הכל כך שמחה הזאת – אבל בתוך תוכו המשיכה לזרוח מכוח האמונה. למרות הביקורות, למרות כל הגמרים שהפסיד, למרות הגורילה על הגב, למרות הכל – מסי ידע שזה יבוא. זה פשוט היה צריך לקרות השנה.
שמונה חודשים אחרי שמראדונה החזיר את נשמתו לבורא ואחרי שמיליוני ארגנטינאים ויתרו על המלצות הריחוק החברתי והתאספו במאות אלפים כדי להיפרד ממספר 10 האגדי, הקורונה עדיין משתוללת בארגנטינה (שהייתה אמורה לארח את הטורניר כזכור) וגם הלילה אותה קורונה לא מנעה ממאות אלפים מהם לצאת לרחובות בשעת לילה מאוחרת ולחגוג. לחגוג את דייגו, לחגוג את מסי, לחגוג גביע ראשון אחרי כמעט שלושה עשורים. כי מי שמרגיש את זה יודע - זה רגע היסטורי באמת עבור מיליוני אנשים שמחכים לו כבר יותר מדי זמן.
זאת הייתה יכולה להיות כמובן קופה אמריקה עם כוכבית. בגלל הקורונה, בגלל ההחלטה התמוהה להעביר את הטורניר ברגע האחרון לברזיל מוכת הנגיף והשחיתות, בגלל הקהל שלא הגיע, ובגלל עוד אלף ואחת סיבות. אבל אז הכוכבית הפכה לסימן קריאה ברגע שהכוכבים הסתדרו והפגישו בין ברזיל לארגנטינה ובין מסי לניימאר במקדש הכדורגל הגדול בעולם על אדמת ברזיל. דייגו, אין לי ספק בכלל, השגיח מלמעלה וסידר את הכל בעזרת אותה יד שכבשה את שער האלוהים. אתם תקראו לזה השגחה עליונה – אני אקרא לזה רגש. רגש שלא מת לעולם.
אני כותב את השורות האלה אחרי לילה לבן ומלא דמעות. נותן לאצבעות להפוך תחושות למילים בלי לסנן כלום. רגש טהור במרחק של עשרות אלפי קילומטרים וכמה שעות הפרש מאיפה שהלב פועם באמת. זר לא יבין זאת, אבל בכיתי הלילה יחד עם מיליוני ארגנטינאים מסביב לעולם שיצאו לחגוג ועדיין חוגגים - ולא משנה איפה הם גרים; במדריד או במיאמי, בקיבוץ אור הנר ובאוסטרליה. כל אחד ואחת מהם התעוררו הלילה (או נשארו ערים) כי הם פשוט האמינו ולא הפסיקו להאמין לרגע. יש משפט יפה בספרדית שאומר "כל יום אני אוהב אותך קצת יותר". והיום? היום סוף סוף אפשר לעצור את המירוץ וליהנות מהאהבה הזאת.
מגיע למסי, אחרי כל כך הרבה שנים של דמעות, זיעה ודם. מגיע לעם הארגנטינאי שרגיל לסבול בכל פעם מסיבה אחרת, אבל כאמור לא מפסיק לקוות אף פעם. מגיע לי, הילד שחשב שכבר לא יזכה להתרגש עד פורקן, בשלב מסוים ויתר על החלום, ואז, רגע לפני גיל 40 - הבין סוף סוף את המשמעות של המילה רגש. זה שכל יום גדל קצת יותר.