1. סליחה

יממה אחרי יום כיפור, ולאחר שרוב שחקני נבחרת ישראל היו בתענית, הם חייבים לנו סליחה.

סליחה על כך שהם גרמו לנו לפתח ציפיות.

סליחה על כך שהם גרמו לנו לאהוב אותם שוב.

סליחה על כך שפעם נוספת הם חרבנו לערן זהבי את המשחק.

המשחק נגד אוסטריה היה הראשון מאז הנאום חוצב הלהבות של המאמן אנדי הרצוג, זה שאמר בתום ההפסד המרגיז לסלובניה ש״אנחנו תמיד מקבלים 3 גולים. אנחנו לא מקצוענים מספיק… כל הזמן אנחנו עושים טעויות טיפשיות... וזה לא מצחיק יותר״.

אז לא אנדי, זה לא מצחיק יותר. למעשה, זה מעולם לא הצחיק. זה מכעיס ומתסכל ולו רק בשל העובדה שלהבדיל מקמפיינים משמימים ועלובים קודמים - הפעם ממש היינו בעד הנבחרת. ואיזו סטירת לחי היא נתנה לנו. מקום חמישי בבית, שלושה משחקים לסיום מוקדמות יורו 2020, שפל שלא היה כמוהו מהיום שישראל התחילה להתחרות במסגרות אירופאיות. עוד ספיגת שערים מטומטמים, עוד איבוד יתרון, עוד משחק שהולך לפח על כלום.

הרצוג חזר הביתה, למולדתו, ואם לבמאי האוסטרי היה מעט מעוף, הוא היה מתמקד בפנים שלו בזמן נגינת ההמנון האוסטרי. לא רחוק היום שהרצוג יעמוד על הקווים בצד הנכון מבחינתם, כי הסבלנות של האוהדים הסתיימה. 

עכשיו השאלה היא כמה אורך רוח יהיה להתאחדות, כמה חשק יהיה להרצוג להמשיך. סביר שמאמן ישראלי כבר היה מזמן מחשב מסלול מחדש, אבל הרצוג עוד נהנה מיחסי הציבור ומהזיכרון של תחילת המוקדמות וההבלחות הבודדות, ויותר מהכל הוא נהנה מערן זהבי.

זהבי הוא לא אנושי. ל-א  א-נ-ו-ש-י. אי אפשר להמשיך ולהישאר המומים מהשערים שלו, צריך לקחת אותם כנתון. כל דבר. פחות ממספרת הפוכה מהחצי יהיה משעמם. מלך שערי המוקדמות, קצב הבקעות שנתי פסיכי. מה זה משנה אם לא מנצחים.

בסיום הטורניר הזה ערן זהבי צריך לעבור שחקן-שחקן בנבחרת ולעשות לו פיו פיו. עם אקדח אמיתי.

2. יותר טוב כלום מכמעט

לעמרי כספי היה קלקול קיבה. ודאי אכל משהו לא טוב בסעודה אחרי הצום. אז כספי נשלח בחזרה לבית המלון ולא שותף במשחק של מכבי ת"א נגד ריאל מדריד.

זה מסוג המשחקים שמסמנים אותם כהפסד שנלקח בחשבון לפני תחילת העונה. אחרי הכל, ריאל היא הקבוצה הכי טובה באירופה, ואצלה בבית מאוד מאוד קשה לנצח.

אבל מכבי ת"א הגיעה הכי קרוב שאפשר, וגם היא - כמו נבחרת הכדורגל - בעטה בסוף בדלי. עם סל ניצחון של הספרדים 2.4 שניות לסיום, לאחר שפעם נוספת - כמו נגד הפועל ירושלים בגמר גביע ווינר - בוחר המאמן יאניס ספירופולסו לא לעשות עבירה בהתקפה האחרונה - ונענש.

לעומת הכדורגל, מהמפגש הזה אפשר לצאת אופטימיים (אם אתם אוהדי מכבי יעני). המשחק היה צמוד לכל אורכו, ההתקפה נראתה לא רע בכלל, ועל ההגנה עוד אפשר לעבוד. כמו גם על היציאות (למתפרצת כלומר) והשחרורים (של הכדור כלומר) של עמרי כספי.

 

2. קינג דיוויד

כואב להגיד, אבל דיוויד בלאט, ככל הנראה, סיים את קריירת האימון שלו ברמות הגבוהות. כמה חבל שאקורד הסיום המסתמן כל כך צורם. המאמן הישראלי המצליח בכל הזמנים פוטר מאולימפיאקוס אחרי מחזור אחד בלבד ביורוליג, ותחת חרושת הדלפות שמדברת על כך שהוא לא בדיוק הסתדר עם השחקנים שלו.

הפיטורים האלה מגיעים פחות מחודשיים אחרי שחשף כי אובחן עם טרשת נפוצה. איך היוונים האנטישמים לא מתביישים לפטר אדם חולה? איפה החמלה? איפה האנושיות?

האמת היא שאוליפיאקוס מועדון חולה הרבה יותר מבלאט: בעיות ניהול, משבר כלכלי, ומריבה עם האיגוד היווני שהביאה להורדת ליגה. כישלון גדול הרבה יותר מאשר רק בעמדת המאמן.

אלא שהנקודה המשמעותית, הקריטית ביותר בסיפור הזה, היא הטרשת. לפי הדיווחים, המחלה דווקא הפכה את ההחלטה של אולימפיאקוס לקלה יותר, משום שבמחשבה לטווח ארוך היה לה קשה להסתמך על בלאט כמי שיוביל את הקבוצה לבנייה עתידית מחודשת, זאת כאשר העתיד שלו לא לגמרי ברור. החולשה והעייפות בעיקר, הפגיעה בחדות, סדרי העדיפויות שהשתנו.

זה סימן רע מאוד לבלאט, משום שהפיטורים האלה מאותתים גם לקבוצות הבכירות האחרות, שלמה להן לקחת סיכון עם מאמן שמצבו הבריאותי נמצא בסיכון. בלאט עצמו לא תמים, רחוק מזה, הוא כבר רמז אז, לפני חודשיים, שהוא לא יודע עד מתי יאמן, וש"תמיד הרגשתי שיש לי משהו יותר חשוב לעשות שאני רוצה… לא יודע אם קשור לכדורסל, אולי דיפלומטיה".

אין ספק שהוא מודע לכך שיהיה לו קשה מאוד לקבל משרת אימון בכירה, וכך הפעם, בראיון לבוסטון גלוב, זה כבר הרבה יותר מרמז: "אחרי 12 שנה כשחקן מקצועני ו-27 שנה כמאמן", הוא אמר במה שלחלוטין נשמע כמו תחילתו של סיכום, "הגיע הזמן לעבור לשלב הבא של חיי. אני מצפה לו. לפעמים חלון נסגר ודלת נפתחת. תמיד חלמתי להיות שגריר, דיפלומט עבור ישראל. תמיד רציתי לעזור למדינה". כן, זו שוב הדיפלומטיה שמעניינת אותו. אולי אפילו יותר מתפקיד ניהולי בכדורסל.

אם רק היה פה משרד חוץ מתפקד שייקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים וייתן לבלאט לעשות משהו בשירות המדינה. האנגלית שלו, נאמר בזהירות, לא פחות טובה משל ראש הממשלה. וסביר שכך גם האהדה בקרב יהודי ארה"ב.

3. מסי בא?

האם ארגנטינה עומדת לדפוק ברז לישראל בפעם השנייה תוך שנה וחצי? כי במידה וכן, זה כבר יהיה ממש לא נעים.

בתאוריה, ליאו מסי וחבורתו היו מתוכננים להגיע לכאן למשחק ידידות נגד אורוגוואי ב-19.11. אלא שבפראגוואי, השכנה של שתיהן מצפון, הודיעו השבוע שהארגנטינאים ישחקו דווקא נגדם, לא ב-19.11 אלא ב-18.11, ולא בישראל אלא בבנגלדש.

בשתי ה"גוואיות" מתעקשים, ובארגנטינה לא מאשרים לא לכאן ולא לכאן. לא מן הנמנע שנעשתה שם פאדיחה גדולה ושני התאריכים הצמודים אכן שוריינו מבלי שיד ימין תדע מה יד שמאל עושה.

בינתיים, המאמן הארגנטינאי ליונל סקאלוני, שהיה שמח להבין לאיזה מזג אוויר לארוז ולאיזה מטבע להחליף את הכסף שלו, אובד עצות: "כולם רוצים לשחק נגד ארגנטינה, אבל אין לי שום אישור. הייתי רוצה לדעת".

אגב, שיהיה ברור, לאיש משלוש הנבחרות לא באמת אכפת מישראל. כן, תתפלאו, אבל לאורוגוואים לא היה משנה אם המשחק היה נערך בכל מקום אחר. עצם המשחק נגד ארגנטינה הוא מבחן ליכולת, שלא לדבר על היוקרה במפגש כזה. אני די משוכנע שגם לארגנטינאים לא ממש מזיז איפה ייערך המשחק, אלא בעיקר נגד מי.

מה שכן, אם ישראל תצליח להפסיד גם למדינה הנחשלת של בנגלדש, זה יהיה חתיכת עלבון דיפלומטי צורב למי שמעמדה בעולם מעולם לא היה טוב יותר עלק. איפה דיוויד בלאט כשבאמת צריך אותו?