נתחיל בשאלה: מי לעזאזל שולח מצביע מרצ שמעדיף להימנע בכל דרך אפשרית מעימות פיזי בחיים שלו - לאירוע בו אנשים כמוני וכמוכם (כמעט) מכים אחד את השני בלי רחמים? התשובה: תקופת הבחירות כנראה. ועכשיו ברצינות: לפני שבוע בערך קיבלתי הצעה די יוצאת דופן מבחינתי - סיקור ממרחק יריקת שן של ערב הקרבות של בלאטור ׁׁ(אירוע ה-MMA - אומנויות לחימה משולבות) שנערך ביום חמישי האחרון בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב.
הלוחם הראשון שפגשתי היה כנראה גם האדם החשוב ביותר בערב הזה; חיים גוזלי (AKA הבאטמן הישראלי) ומי שלמעשה אחראי על ההגעה של אירוע ה-בלאטור לישראל. גוזלי היה אמור לנקום בריאן קוטור - מי שניצח אותו לפני שנה וחצי במדיסון סקוואר גארדן. ובכן, ספויילר: זה לא קרה. קוטור שלט גם בקרב הזה וגרם להצהרה שגוזלי נתן לנו יום לפני להישמע כל כך ישראלית: "אין שום תסריט שאני לא מנצח את הקרב הזה". אז כנראה שיש, אבל למרות ההפסד הכואב, גוזלי סיכם את כל הערב הזה כניצחון.
מלבד הצעת הנישואין שלו לחברתו, הוא גם הודה ל-9000 הצופים שהגיעו רעבים לדם, יזע ודמעות והתייצבו בהיכל מנורה ביום חמישי בערב כאילו מדובר באחד המשחקים הכי חשובים של מכבי תל אביב ביורוליג. לצורך ההשוואה: למשחק של נבחרת ישראל בכדורגל שנערך באותו ערב הגיעו רק 4000 צופים (טוב בכל זאת מדובר היה במשחק ידידות נגד גואטמלה החלשה, אבל עדיין מדובר בנתון מרשים בכל הקשור לאירוע הבלאטור).
בניגוד למשחקי היורוליג של מכבי העונה (או של כל העונות האחרונות), הפעם הקהל קיבל קצת נחת בכחול לבן עם כמה ניצחונות מרשימים של הלוחמים הישראלים בקאדר. אחד הקרבות הבולטים היה של גוזלי הבן, אביב גוזלי, שבגיל 17.5 עלה לקרב הבכורה שלו לצלילי השיר "עוף גוזל". גוזלי שילהב את הקהל הביתי והחברים (במקרה הזה: צבא הגוזלים של אביב שהגיעו במיוחד לעודד אותו). הוא עלה אחוז טירוף אל הקרב וניצח במהירות את יריבו האוקראיני בעזרת לחימה עיקשת בתוך האוקטגון. מיד לאחר הקרב יצא גוזלי אל הקהל עם משקפי שמש וחליפת 3 חלקים בסגנון טוני סופרנו כדי לחלק כיפים וסלפיז לקהל החם שחיכה לו. כל הטירוף בקרב של גוזלי ג'וניור גרם להבטחה שלו להשיג חגורה תוך שנתיים להישמע פחות מטורפת ממה שהיא.
למעשה, הבעיה הכי גדולה של אביב כרגע היא כמובן השירות הצבאי שצפוי לו בקרוב וכבר הרס כמה קריירות של לא מעט ספורטאים. נקווה כי שאחרי ההצלחה בערב הזה, צה"ל ידאג להעניק לו מעמד של ספורטאי מצטיין ולא יעצור את הקריירה המבטיחה שלו.
הקרבות המרכזיים, המיין קארד, התחילו עם ניצחון ישראלי נוסף כאשר אדם קרש הביס את יריבו קיריל סידלניקוב מרוסיה בקרב אכזרי במיוחד כיאה לקטגוריית המשקל הכבד. הקרב אגב, נגמר עוד בסיבוב הראשון. אחריו עלתה המרעננת הרשמית של התחרות - הישראלית אולגה רובין. זה היה קרב הבכורה של אולגה במיין קארד של בלאטור, ומולה התחרתה הבלגית הוותיקה סינדי דנדויס. למרות מעמד האנדרדוג הברור של אולגה, היא הצליחה לנצח את הקרב הקשה והפכה למלכה החדשה של ה-MMA הישראלי.
יום לפני התחרות גם היא הבטיחה חגורה, ונראה שאם תמשיך בצורה הזאת יש לה בהחלט סיכוי. גם בקרב הזה הקהל הישראלי השמיע את קולו, לא הפסיק לעודד לרגע אחד, ונתן לאולגה יתרון פסיכולוגי ברור. נקווה שב-3 הקרבות הנוספים שנותרו לה בחוזה היא תצליח לשמור על הרמה הזאת ולקחת חגורה ראשונה בכחול לבן.
אבל לא רק ישראלים היו בערב הזה, גם לוחמים בעלי שם שהגיעו לתל אביב לעוד ערב קרבות חשוב לקריירה האישית שלהם. מבין קרבות המיין קארד בהם צפיתי, הקרב הכי מאוזן היה קרב הענקים בין האמריקאי פיל דייויס לללוחם רוסי ואדים נמקוב - זה היה קרב מאוזן לא רק מקצועית, אלא גם מבחינת העידוד, אז ניתן היה לשמוע קבוצות גדולות של רוסים שעודדו את נמקוב ומנגד קריאות U-S-A לדיוייס.
הקרב עצמו נגמר בהחלטה חצויה לטובת הרוסי, ובדומה לזירה הפוליטית גם פה הרוסים מצליחים לגבור ובעצם להשפיל את האמריקאים. הקרב האחרון של הערב היה ה-קרב על החגורה: אליפות העולם בין "פיטבול" הברזילאי לקורא התיגר על התואר, האמריקאי סאנצ'ס. למרות קרב שקול והרבה מכות כואבות במיוחד, פיטבול הצליח לשמור על התואר וניצח לאחר 5 סיבובים ארוכים ובכך סיים ערב רווי קרבות (16 במספר) ודם של לוחמים.
אם נתמקד רגע בקהל הישראלי שהגיע לאירוע, קל להבחין שענף ה-MMA ממשיך בתנופה האדירה שלו בארץ. גברים, נשים ואפילו ילדים הגיעו לאחר שנלחמו בפקקים האימתניים של שעות העומס שכה מאפיינים את יום חמישי בערב. אלו שהגיעו נהנו מערב קצבי ומלא אדרנלין. 9000 הצופים לא ביישו את מסורת ההיכל של ימי חמישי ושרו את התקווה בקולי קולות, ולאחר מכן קינחו בקריאות "אל אל ישראל" בכל קרב שבו השתתף אחד מנציגי המדינה. די ברור שכאשר התחרות תחזור לכאן שוב ב-14.11.19, אפשר לצפות שההיכל יתמלא מחדש ויספק את ההצגה שההישראלים רוצים לראות.
ועוד דבר אחרון שעדיין לא ממש ברור לי: איך יכול להיות שבשנת 2018 יש עדיין נשים בלבוש מינימלי שצריכות להניף את שלט הסיבוב? ברור שהרוב הגברי שבהיכל נהנה מההצגה, אבל אולי הגיע הזמן להפסיק עם המסורת המחפיצה הזאת? בעידן בו יש מסכים דיגיטליים ענקיים שכולם רואים בבירור אפשר בקלות להציג את מספר הסיבוב במקום להחפיץ אישה עם שלט. כל מי שיענה לי שמדובר בחלק מההצגה, אני בטוח שאם הנוהל הזה ישתנה אתם לא תשימו לב לשינוי. הרי אתם באים בשביל הקרבות לא בשביל לצפות בנשים בלבוש מינימלי מחזיקות בשלט עם מספר. די, אנחנו עוד רגע ב-2019 - הגיע הזמן לוותר על התוספת המשפילה הזאת.