"אז מאיפה אתה?"
"אני מחולון"
"וואלה. כמה זמן אתה גר שם?"
"כמעט 30 שנה"
"מגניב, וכמה השכירות שם?"
"לא יודע"
"אה, אוקי. גם אני גרתי עם ההורים עד לא מזמן"
ככה פחות או יותר מגיב כל מי שלמד על הנושא לראשונה, בעודו מנסה באומץ מעורר התפעלות להימנע ממבטי הרחמים השמורים בדרך כלל לחתול המורעב בחצר. "בסדר, זה לא נורא. תחסוך קצת כסף", היו מוסיפים מיד בשקר פוליטיקלי קורקט למהדרין, רגע לפני נעיצת הסכין: "אבל אתה לא מתכנן לעבור מתישהו?". בשלב הזה נהגתי בדרך כלל לחפש חריץ מספיק עמוק בין הבלטות כדי לקבור את עצמי. "כן, בטח, אני עובד על זה", נהגתי לירות מיד בגמגום לא אמין בעליל וממהר לשנות נושא. הכל כדי למנוע מעצמי עוד מסע אל החורבות המחוררות, סתומות הצנרת ומופקעות המחירים ברחבי העיר.
אז מי אשם במחדל הזה
הייתי שמח לספר שהחיים בעשור השלישי לחייכם לצד ההורים הם חוויה מרתקת, מומלצת וחסינה מפדיחות תמידיות. באותה מידה, הייתי שמח גם לספר לכם שהשכנה החדשה במגדל הדירות שאליו עברתי, בר רפאלי, הזמינה אותי אליה לחנוכת בית על טחינה ביתית. אז למה? למה עשיתי את זה לעצמי? מי באמת אשם בעובדה שהאוטונומיה שלי מצומצמת לגודל 3 על 3? הכי קל להאשים את ההורים, מצד שני להפיל הכל עליהם יהיה קצת כמו להפיל את כישלון הכדורגל הישראלי כולו על אבי לוזון: נוח, מצחיק לפעמים, אבל בפועל סתם תירוץ נוח לשנים ארוכות של מחדל. ובכלל להאשים את מי שמארחים אותך בתנאי פנסיון מלא זה קטע מגניב עד אחרי הצבא. משם זאת סתם חזירות.
אז אם החשודים המידיים פטורים מאחריות, מי ייתן את הדין למחדל הזה? מה מנע ממני לקחת את עצמי בכל שלב בעשור האחרון ולעבור למקום שבו המילים: "תוריד את הזבל, אנחנו לא מפעילים פה מסעדה", לא יוכלו לרדוף אחרי? התירוצים רבים, מוכרים וכולם נראו מוצדקים בשלב כזה או אחר בעבר, אבל מעל כולם ריחף תמיד החשש משינוי. פסיכולוגים רבים ישמחו לחפור לכם במשך שעות ארוכות על טבע האדם חובב היציבות. זה שאוהב להשתקע במקום אחד ולהתנחל בו לנצח, בין אם המחירים לכך הם התפרצויות מלריה בתקופת החלוצים, או דחייה של תהליכי התבגרות טבעיים במקרה שלי.
למה אני כזה דרמטי, בטח תשאלו את עצמכם בנקודה הזו. כולה מעבר דירה, לא התנדבות לפעולה חבלנית בצנטריפוגות של הכור בקום. בשלב הזה של החיים הסיפור הזה היה אמור להיות לא יותר מניג'וס מוכר. כזה שנסגר ביום חופש, שתי נגלות עם הרכב הפרטי וכמה מאות שקלים ל-"א.א.א.א הובלות" (ראשי תיבות של "אבל אמרנו שאין אחריות"). אלא שמי שדילג על התהליך הזה בשחרור מהצבא, דחה אותו בשלב הלימודים והדחיק אותו בעבודה, מגלה פתאום שהוא הרבה יותר מורכב ממה שהוא אמור היה להיות.
25 דקות מהאוכל של אמא, אפשר לחיות עם זה
תקראו לזה פינוק, תגידו פלצנות, אבל אחרי שלב מסוים של חיים בבית עם שטח דו ספרתי של מטרים מרובעים, די נוהגים להתרגל לזה. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שגם אחרי ההתגברות על הנוחות, לא הצליח הנושא הזה להתקדם יתר על המידה. לאורך התקופה הזו ביקרתי בעשרות דירות, רובן היו צפופות מדי לאכלוס גם בסטנדרטים של כלא גואנטנמו. שנה שלמה חלפה עלי עד שסוף סוף מצאתי את המקום בו אוכל להתמתח מבלי לגעת בדלת. זה היה הרגע לשים את הפינוק בצד, להתרגל לכך שהאוכל של אמא יהיה רחוק 25 דקות נסיעה ממני, ולצאת לדרך.
וכך בעוד שבועיים בערך זה יקרה. ברגע קוסמי טהור אחד שאותו לא ירגיש איש מלבדי, תיסגר מאחורי הדלת ממנה יצאתי ואליה חזרתי ב-30 השנים האחרונות. היא לא תיסגר הרמטית כמובן, עוד אחזור אליה הרבה בהמשך, אבל באופן מוזר הסטטוס שלה ישתנה; מעתה והלאה היא תוביל ל"בית של ההורים", המקום שאליו מגיעים לבקר, לאכול משהו שמזכיר ילדות, לחלוק חוויות. המקום שבו בעתיד אולי יצחקקו להם ילדים זכים עם סבא וסבתא, בזמן שהוריהם מנצלים את הזמן היקר להתעלף על המיטה בביתם שלהם.
יש רק בעיה אחת: אני אמור להסתדר לבד עכשיו
אבל מה עושים עכשיו? איך מתמודדים עם כל המעבר הזה? ספה מאיקאה או זו עם הכתמים המסתוריים ששוכבת בלובי כבר שנתיים? טלוויזיה בלוויין או הסתפקות בלוח השידורים המרתק של ערוץ הכנסת? אינטרנט מהיר או מודם עם רעש של קומקום רותח? כל כמה זמן מנקים דירה? זה כולל שימוש בכימיקלים מסוכנים עם תופעות לוואי שישפיעו על הצאצאים? מוזיקה ב-23:30 זה לגיטימי? איפה נמצאת מחלקת הארנונה בעירייה ומי לעזאזל בוועד הבית? מסוג השאלות שגורמות לי מוטיבציית שיא ומעודדות לקחת אחריות, לשנס מותניים, לחזור בנחישות לחדר בבית של ההורים ולא לצאת שוב עד גיל 40.
ברגעים כאלה אני נוטה להזכיר לעצמי גם את החלקים הטובים בסיפור הזה. כמו העובדה שיציאה מהבית לא תיתקל מעתה בתחקיר בטחוני מקיף, הרצאת בטיחות בדרכים ובירור מספרי חירום להתקשר אליהם. שעצמאות מובילה לתהליכים בריאים של לימוד וניסיון חיים ושמרחק הוא לפעמים הדרך הטובה ביותר לשמור על קשר בריא. אם יותר לי להיות שוב דרמטי לעוד רגע קטן אפשר לומר שמלחמת העצמאות היא תמיד הקשה ביותר. כל החזיתות מגיעות במקביל והדרישה להתבגרות היא מיידית. אבל רגע אחרי שהעשן מתפזר ועשור חדש מתחיל, תיפתח גם הזדמנות חדשה לחיות את החיים בדיוק כפי שהייתי רוצה בגיל הזה. אם לא לוקחים בחשבון את בעל הבית, מנהל הבנק או את העובדה שלימדתי את ההורים שלי להשתמש בסקייפ.