בטוח שיש עבודות יותר מחורבנות בעולם הזה. נניח לשטוף גופות. להיות גניקולוג לגיל הזהב. אבל שום דבר לא מקדם מחשבות אובדניות כמו לסחוב פסנתר במשקל פיל בוגר מקומה שלישית למטה.
מובינג. החלום האמריקאי של הישראלים. נכון שהיום החלום כבר פחות קורץ לישראלי הקומבינטור, ונכון שהמיתון משפיע אפילו על התחום המפוקפק הזה, אבל אחרי שלושים שנה בהן אלפי ישראלים חמדנים עורמים סטפות של דולרים על חשבון אמריקאים תמימים, אין ספק שזה משהו שצריך לדבר עליו.
הסיפורים סביב המדורה של ותיקי המובינג מספרים שפעם הייתה פה אידיליה. הישראלים השתלטו על התחום אי אז בממשל רייגן באייטיז, עשו מונופול וגילגלו כספים. לאמריקאים זה היה מצוין; בדיוק כמו שפה בארץ אף בן אדם שפוי בדעתו לא ישקול בדעתו לסחוב רהיטים, אותו הדבר עם האמריקאים. הכול עבד מצוין לשני הצדדים – עד שהישראלים גילו כמה קל לעשות כסף בעסק הזה. חברות חדשות נפתחו יותר מהר מפאבים בתל אביב, ועם הנהירה של הישראלי המצוי לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, נמצאו יותר ויותר שיטות לעקוץ את האמריקאים.
איך עוקצים?
ניפוח התמחור של העבודה היא השיטה הסטנדרטית – כולם עושים את זה – אבל יש גם מי שהולך רחוק יותר: סוגרים על מחיר מסוים, ואז מודיעים ללקוח שהמחיר עלה רק אחרי שהרהיטים נמצאים כבר בתוך המשאית. אם הלקוח לא רוצה לראות את הרהיטים שלו נרקבים במשאית, הוא חייב לשלם. עכשיו אתה אומר, אם זה היה קורה לי הייתי מעיף את המוביל על טיל לטהרן – אבל רוב האמריקאים לא ייכנסו לפינה הזאת. הם יעדיפו לשלם. מגעיל – אך מכניס.
יש כמה דרכים לעשות כסף במובינג, אבל מי שרוצה לעוף על סכום רציני בזמן קצר, רצוי שיהיה בעל רישיון לרכב כבד, יקים חברה משלו או יצא לטיול ארוך ברחבי המדינה: מסע של שלושה שבועות בתוך משאית כאשר אתה עובר ממדינה למדינה, פורק רהיטים וסוחב אותם ליעד הבא – בלי מקלחות, בלי אוכל ראוי, בלי שינה טובה – אבל עם לפחות חמש עשרה אלף דולר בכיס ברגע שהמשאית חונה על יד הבית בסוף המסע.
נשמע ששווה לנסות. אז ניסיתי
חמוש בכל המידע החיוני הזה יצאתי למסע שהתחיל בלוס אנג'לס ונגמר בלוס אנג'לס, אבל בדרך חצה את היבשת לאורכה, לרוחבה ובאלכסון בתוך משאית. לאנשי המובינג שיוצאים לטיולים הארוכים בדרכים המשאית היא כל מה שיש. אתה ישן בה, משתין בה ובעיקר מת בה משעמום. טיים איז מאני, והטיים שלך הוא המאני של הבוס שלך, ולכן כל יום אתה נמצא על הדרכים בנסיעות ארוכות במשך שמונה עשרה שעות בממוצע.
הכיף מתחיל בתחנה הראשונה: וילה מפוארת אי שם בלונג ביץ', עורך דין טחון שעובר לאריזונה ומצפה משני ישראלים מעוכים להעמיס לו את כל הבית בתוך המשאית. אני חייב לומר שלהתעורר בתוך משאית בשבע בבוקר ולעמוד מול בית בין שתי קומות, שתיהן מפוצצות ברהיטים – ולדעת שאתה זה שצריך להרים אותם עכשיו למשאית – ובכן, זו תחושה שיכולה להתחרות בפינוי מאחזים.
למרות שיש ציוד מתקדם (עגלה ממונעת וניילונים לעטוף איתם את הרהיטים), המובינג עצמו הוא סיוט שלא כתוב באף ספר הדרכה לטירונות צבאית. לסחוב שידות כבדות, ספות עור דחוסות וארגזי ספרים זה לא תענוג שאני מאחל לאף אחד. לרוקן בית ענק כזה יכול לקחת בין שלוש לחמש שעות; חמש שעות של סחיבה זהירה – אתה לא רוצה לשבור או לשרוט שום דבר מהציוד – שאחריה אתה מתרסק מפורק כולך בתוך המשאית, בדרך לפרק את הסחורה ביעד החדש של הלקוח. אין זמן להפסקות של בני אדם, והמקסימום שאתה מקבל זה עצירה בתחנת דלק בשביל חירבון מהיר וכמה חטיפים זולים שאפשר לכרסם תוך כדי נסיעה.
שבע שעות של נסיעה שקורעת לך את התחת, ואתה כל כך סובל שגם הנופים בדרך מעניינים לך רק את הזיעה באשכים. ואז מגיע החלק הכיפי: לפרוק את כל מה שהעמסת. לא בטוח מה אני לא מעדיף, להעמיס או לפרוק, אבל התחרות צמודה. כמה שעות של גיהינום בהן הגב שלך מתחנן אליך שתתן לו לנוח, ונגמר היום.
גבר אמיתי מודה שכואב לו להרים פסנתר
שום דבר שעברתי בחיים שלי עד הרגע הזה לא יכול היה להכין אותי לכאבים שתקפו את הגוף שלי אחרי אותו יום ארור. גב, ברכיים, כפות רגליים ושרירים אחרים שלא ידעתי על קיומם, צורבים כמו כוויה. יום כזה מצדיק מקלחת חמה, ארוחה טובה ושינה מפנקת במלון, אבל זה לא הולך לקרות. במקום זה אתה עוצר את המשאית באחד מחניוני הלילה של המשאיות בצידי הכביש המהיר, מתקלח בשירותים הציבוריים והלך לישון במזרון סרוח באחורי המשאית, כשאתה בסכנת תמידית להימחץ על ידי שולחן השיש שספק קשור ספק נשען על קיר המשאית.
חמש שעות שינה, התארגנות מהירה וטסים ליעד הבא, סיאטל. חור גשום במערב שבשבילו אתה נוסע שעות במזג אוויר סוער בשביל להעמיס עוד בית. מגיעים ליעד והסיפור חוזר על עצמו, שוב סחיבה של דברים כבדים, שוב ארגזי ספרים ופסנתר מחורבן (יכול להיות שאין משפחה אמריקאית במעמד הביניים שאין לה פסנתר?) ושוב הגוף מפורק והנפש זועקת.
בלילה מוצאים את החניון הקרוב ומתחרים למי יותר כואב ומי פחות מסריח. אם יצאת למסע בחודשי החורף כמונו, אל תתפלא אם תחווה סופות חול בדרך, הוריקנים וכל מיני אירועי טבע שמצליחים להרעיד גם סמי טריילר חונה.
בטוח יש דרכים טובות יותר לעשות כסף
שלושה שבועות שחוזרים על עצמם (הפסנתר, השפשפות והכול) – מוושינגטון לפלורידה, לג'ורג'יה ולקיבינימט. לפרק ולהעמיס בתים, לאכול ג'אנק של עניים ולהתקלח פעם בשבוע עם בקבוק מים וסבון נוזלי מחוץ למשאית בחניון.
אחרי זמן מסוים אתה כבר מתרגל לכאבים, אבל זאת באמת הנחמה היחידה שאני יכולה להציע לך. מי שמפנטז לראות את נופיה של ארצות הברית בדרך, לעצור בעיירות מגניבות ולחפש מקומיות, יכול להמשיך לפנטז. מי שחושב שהוא הולך להעביר דירה ללקוחה כוסית אמריקאית, שחולמת על שני סבלים ישראלים מזיעים לפירוק והרכבה מסוג אחר, מוזמן לספר לי איך קוראים לסרט פורנו שבו הוא חי. בטריפ הארור אין שום דבר מהסוג הזה, רק עבודה קשה, ואין שום רצון לראות משהו או מישהו שהוא לא מיטה חמה וארוחה טובה. וחוץ מזה, תנסה לא להתקלח או להתגלח במשך שלושה שבועות ולאכול אוכל שמעליב את המונח ג'אנק, ותראה אם מישהי בכלל תסכים ללחוץ לך את היד בלי להתקשר למשטרת ההגירה.
בסופו של דבר העינוי נגמר ואתה מקבל את הסטפה של ה-15 אלף דולר ליד – סכום מכובד בהחלט לעבודה של שלושה שבועות – אבל עד היום לא הגעתי למסקנה אם זה באמת היה שווה את זה. לא לחינם ימי הזוהר של התחום נמצאים בעידן טרום אסון התאומים, והיום יש דרכים יותר קלילות ובטוחות לעשות כסף בארה"ב, שלא מושפעות מהמיתון העולמי, לא הורגות לך את הגב ולא יושבות לך המצפון. סחר בסמים, למשל.
לא מנווט משהו? קנה GPS. ומה עם מחשב נייד? לך לקנות.
עוד בערוץ הגברים:
היינו צמאים אז החלטנו להכין בירה. והצלחנו! הנה, הכול מתועד.
רכיבת מבחן: הקווסאקי 1400GTR. זה הרבה מאוד אופנוע, האופנוע, הזה
היא רוצה אותך או רק את הגוף שלך? הבנות של ערוץ הגברים יסבירו לך
ואי אפשר בלי: תחרות הישראלית הסקסית. המועמדת העשירית: שרי גבעתי