היאבקות מקצועית תמיד הייתה וכנראה תמיד תהיה אחד מענפי הבידור הכי שנויים במחלוקת בעולם – ומתוך הענף הזה, סביר להניח, שאין ז'אנר יותר שנוי במחלוקת מאשר היאבקות ה-Hardcore. ממש לא מזמן כתבנו כאן על מיק פולי, אגדת ההארדקור של ה-WWE, ובמסגרת סיקור פועלו השנוי במחלוקת, התייחסנו בקצרה לתקופה בה נהג להשתתף בקרבות ה-Deathmatch ביפן – עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם "מה זה בעצם קרבות Deathmatch?" - ואנחנו אומרים, טוב ששאלתם אבל כדאי שתחזיקו חזק.
קרבות ה-Deathmatch יושבים תחת קטגוריית קרבות ה-Hardcore, משמע שהחוק היחיד בזירה הוא שאתה צריך להצמיד את הכתפיים של היריב שלך לרצפה עד שהשופט סופר עד 3. וכך, בזמן שצופה ההיאבקות הממוצע נוהג להעריך את האתלטיות שבאה לידי ביטוי בזירה או את אומנות ה"סיפורת בין החבלים" (Storytelling), קרבות Deathmatch נוהגים לתבל את האלמנטים הללו עם דם – והרבה ממנו. יכול להיות שנתקלתם בתופעה בסרטים כמו "המתאבק" בכיכובו של מיקי רורק, ואם לא כדאי שתדעו שבקרבות מהסוגה האלימה הזו תמיד תמצאו כיסאות, שולחנות, סולמות, נעצים, גדרות תיל, מחבטי בייסבול, נוזל מצתים, אש, לבנות חבלה, לוחות זכוכית, גיטרות ובמקרים קיצוניים אפילו קוביות LEGO – אבל זה רק במקרים ממש קיצוניים.
תראו, אני לא מתכוון לשקר כאן; כשקרב היאבקות הוא טוב – אז הוא טוב. גם אם הוא תחת חוקי ה-Hardcore. בכתבה על מיק פולי התייחסנו לקרב שלו מול 'דה רוק' בתור דוגמה, וכאן אני חייב להוסיף גם את הקרב של פולי מול Edge ברסלמניה 22, הקרב בו פולי מצא את עצמו עף מהזירה היישר אל תוך שולחן בוער. אז שוב, כשהקרב טוב - אז הוא טוב - לא משנה מה מעורב בתוכו. למרות זאת, קרבות Hardcore בדרך כלל ממוקמים במקומות הנמוכים ביותר של מדרג איכות ההיאבקות. זוכרים את "המתאבק"? ובכן, במהלך עלילת הסרט, רנדי "ראם" נכנס לסצינת ה-Hardcore כי אף ארגון נורמלי לא היה מוכן להעסיק אותו. כלומר, מדובר במקום הכי גרוע שמתאבק יכול למצוא את עצמו, וקרבות ה-Deathmatch הם הגרועים ביותר בקטגוריה הזאת. למרות זאת, ישנם אנשים שרואים בכל הסיפור הזה אומנות של ממש.
בתחילת השבוע הועלתה בערוץ היוטיוב של האתר Vice כתבת עומק תחת הכותרת Art of the Deathmatch, אשר הביאה את סיפורו ואורח החיים של כריסטיאן 'קסנובה ולנטיין' טרנטו – אחד ממתאבקי ההארדקור הקיצוניים ביותר שפעילים היום בניו יורק. עד כמה טרנטו קיצוני? ובכן, בואו פשוט נאמר שאם יש חפץ בעולם הזה שיכול להישבר - אז כנראה שהוא נשבר על ראשו של טרנטו. מדובר באדם שנוהג להעלות מופעים עם דימויים אלימים ומזעזעים בכל הזדמנות שהוא רק יכול – אז מה הקשר בין לדקור את היריב שלך במצח עם נורה שבורה לבין אומנות? מתברר שבשביל לא מעט אנשים יש קשר כזה.
"אני מגדיר את ענף ההיאבקות בתור אומנות הבידור האמריקאית העתיקה ביותר", מסביר כריסטיאן. "היאבקות היא סיפור, ואני מפעיל מניפולציות על הצופים. אני משחק להם ברגשות. מהבחינה הזאת, אני לא מגדיר את עצמי בתור מתאבק-אמן, אלא בתור אמן שהוא מתאבק. בשבילי, היאבקות מאז ומעולם הייתה אומנות". בעברו, טרנטו עבד בתור מתאבק בסצינת ההיאבקות העצמאית של ניו יורק - אך מהר מאוד העניין מיצה את עצמו והוא חיפש ריגושים חדשים.
"זה הרגיש לי כמו עוד עבודה", הוא מסביר. "זה לא הצליח למלא את החלל שבגללו נכנסתי לתחום. נכנסתי לתחום בשביל ליהנות וזה לא מה שחוויתי שם. באחד הימים החלטתי להרים 'ארט-שואו' במועדון בברוקלין שעבדתי בו בתור מאבטח, והודעתי שאלחם עם אדם אחר בשטח המועדון". במקור, זה היה אמור להיות רק מופע אחד, אך הפופולריות של טרנטו רק הלכה וגדלה – וכיום הוא כבר נמצא אחרי המופע ה-9 שלו במועדון. "מעולם לא חשבתי שזה יהפוך למשהו גדול, אבל זה מה שקרה", סיפר טורנטו.
אחת התהיות הגדולות בכל הקשור להיאבקות מקצועית היא מה הגבול בין האמיתי למבוים? – ובמקרה של קרבות ה-Deathmatch - האם הנורות שנשברות על הראש הן אמיתיות? בקצרה - כן. לגמרי כן. לטענתו של כריסטיאן העיקרון שאמור להוביל אותך בקרבות האלימים האלה הוא הכנה מנטלית. "אם אני צריך ליפול לתוך זירה מלאה בנעצים, אז עד שזה יקרה אני כנראה לא ארגיש אותם", מסביר המתאבק. "בשלב הזה של הקרב אני אהיה כל כך דלוק מאדרנלין שאני פשוט לא שם לב לזה. בימים שלאחר מכן אני מרגיש את הפגיעות, זה בטוח".
חשוב להדגיש שבהופעות של טרנטו אין צוות רפואי מאחורי הקלעים או פיקוח של רשויות ניו יורק. לטענתו של המתאבק, הוא משתדל לשמור על בריאותם של המשתתפים ככל שניתן, תוך שמירה על רוח ה-Hardcore לאורך כל המופע. "אם צריך, אז יש בית חולים בסביבה", מספר טרנטו. "האם מישהו יכול להיפצע? ברור. מצד שני, אני לא מתכוון לסרס את היצירתיות שלי בגלל שאנשים אומרים לי שזה מסוכן. אתה צריך להאמין בעצמך ולהשתדל לעבוד בצורה הבטוחה ביותר".
מה אני אגיד לכם? בתור צופה של היאבקות כבר כמה שנים טובות, אני מוכרח להודות שאני די חצוי בכל הנוגע לקרבות Hardcore. כלומר, מצד אחד הם מבדרים, אבל מצד שני הם ככל הנראה סוג הבידור הכי נמוך שיש בענף. האם זו אומנות? תלוי את מי שואלים ואם אתם שואלים אותי, אז זה תלוי במתאבק. במקרה של מיק פולי, כן. במקרה של כריסטיאן טרנטו, גם כן – אני רק מקווה שהוא לא יסחף עם האומנות שלו יותר מדי ויגמור כמו שפולי גמר. מצד שני, כנראה שזה בדיוק מה שצופה לו העתיד.