לרכב על אופנוע על כביש רטוב בשיא הגשם
אני יודע שזה ממש מסוכן – סימוני הצבע על הכביש חלקים כמו קרח, אתה כל הזמן זורק גלגל אחורי בגלל כתמי השמן והבוץ, המשקף מתמלא מים ואתה לא רואה כלום, כולך רטוב והרוח צורבת את מקצת העור החשוף – אבל לרכיבה בגשם יש גם יתרונות. זו אחת החוויות הכי מזככות שיש והכי קרוב לספורט אקסטרים שתגיעו אליו בלי לשלם למישהו שיקשור אותך למשהו.
אני לא מדבר על כמה טיפות מסכנות שאחר כך אתה מתבאס כי לא נעים לך כשהג'ינס נדבק לירך. אני מדבר על גשם זלעפות שיורד בעוצמה כזו שאתה מרגיש כאילו אלוהים החליט לסגור איתך חשבון כאן ועכשיו. גשם של טיפות בגודל של מלונים שנכנסות בין כל שכבות הביגוד ששמת על עצמך, נספגות בתחתונים ובסוליה של הנעל מבפנים ונכנסות אפילו עד הפלסטיק מתחת לריפוד של המושב. גשם שבמדינה כמו שלנו יורד אולי עשר פעמים בשנה – וזה רק לאחרונה, מאז שכדור הארץ השתגע.
הגשם מכה במהירות ובעוצמה, אתה נספג מים ומרגיש שכלום כבר לא יכול לפגוע בך. תיקון: אתה יודע שכלום כבר לא יכול לפגוע בך. אתה חושב על כל הפעמים שהלכת ברחוב ורצת לחפש מחסה מתחת לגגון של איזו חנות ברגע שהרגשת סימנים ראשונים של טפטוף. אתה מגחך על הרגעים שפחדת מגשם כמו מאש. אתה לא מבין איך עד לפני כמה דקות ממש קיווית שהגשם ייפסק. אתה נזכר שאתה עשוי מ-70% מים ואתה מתמסר לקור ולרוח ולרטיבות ואתה עף על החיים כמו שאף נהג באוטו מעולם לא עף. וכל זה בזכות כמה טיפות מים.
אז עכשיו אני ספוג, ואני לא רואה את הכביש, והאופנוע מזגזג כאילו אני מנסה לנווט בשדה מוקשים ואני שומע את דלקת הריאות עולה במעלית ובלוטת יותרת הכליה מזרימה אדרנלין כאילו חייבים לגמור הכול היום – ואני מרגיש חי.
(אורן דותן)
לצרוח ולקפוץ כמו ילד כשפול מקרטני עולה לבמה
כששמעתי שזה ככל הנראה יהיה סיבוב ההופעות האחרון של ניל יאנג באירופה, ידעתי שאני חייב להיות שם. כדי לא לצאת טרחן אני לא אפרט את סיפור המעשה שהביא אותי בסופו של דבר לדשא של הייד פארק בזמן ההופעה האחרונה של ניל (כן, אנחנו ביחסים של שם פרטי) בסיבוב ההופעות של 2009, רק אציין שהגעתי לשם מאוד עייף ומותש במזג אוויר לונדוני מוזר של 38 מעלות חום וגשם שוטף.
הייתי גמור. רגליי לא יכלו לעמוד עוד. ידעתי שזה מסמל את המעבר הצפוי לאחוזת ראשונים, אבל החלטתי שאין צורך להידחק יחד עם הרבבות והתיישבתי על הדשא במרחק סביר מהבמה (קילומטר מהבמה זה סביר, לא?). נו מילא, חשבתי לעצמי, הרי כבר ראיתי את ניל בעבר מהשורה הראשונה. אז הזדקנתי קצת, מה לעשות, זה לא אומר שאני לא יכול ליהנות מההופעה. אבל זה כן מבאס, והמחשבות המטרידות נוגסות לך במוח. יכול להיות שהחלק הזה בחיים של לחפור במסיבות ולקפוץ פוגו בהופעות כבר מאחוריי? אולי מעכשיו ישחקו הנערים לפניי ואני אשב מאחורה ואצפה.
בהדרן ניל התחיל לשיר שיר של הביטלס, כמו בכל הדרן בסיבוב הזה. לא חשדתי, מה אני חשדניסט? אבל אז, בלי שום התרעה מראש, עלה צעיר בן 65 לבמה והתחיל לשיר יחד עם ניל. לקח למוח שלי כמה רגעים לעבד את העובדה שמדובר בסר פול מקרטני. קפצתי כמו שלא קפצתי בכל ימי צעירותי. צרחתי כפי שלא צרחתי בכל המשחקים של מכבי כילד. ניסיתי לצלם בווידיאו, אבל הידיים הרועדות לא הרשו לי להמשיך. זה נגמר מהר, כמו כל דבר טוב אחר. אבל ההרגשה, היא תישאר לכל החיים.
(עמית סלונים)
להיות מרחק דקה מלהימחץ מתחת לסלע ענקי בסוף העולם
הרגעים שבהם אתה מרגיש הכי חי הם הרגעים שבהם אתה כמעט מת. למשל כמו הפעם שבה כמעט ונמחצתי על ידי סלע ענקי בנקודה הכי דרומית בעולם, בטיירה דל פואגרו – ארץ האש – בארגנטינה.
מקום מדהים, ארץ האש. פסגות מושלגות לצד יערות עד, אגמים מופלאים והרי געש כבויים. מקום בו אתה יוצא מהאכסניה שלך (הוספדחה, בשפת המקום) לטבע הפראי ומרגיש שאין שום דבר בעולם שיכול להטריד אותך.
בכל אופן, ביום ההוא השמיים היו מנוקדים בעננים בדיוק במידה הנכונה, האוויר היה קריר אבל לא קר, ואני שמתי על עצמי מוצ'ילה קטנה ומעיל והלכתי עם עוד כמה חברים לטפס על פסגת הר מושלגת. ככה זה, בפטגוניה. אתה קם בבוקר ומחליט שהיום אתה מטפס על פסגת הר מושלגת.
טיפסנו. לא באטרף – אלא ברוגע, נהנים מהמאמץ, מחפשים את הסלעים שאפשר לצעוד עליהם כדי להימנע מלהתבוסס בשלג הבתולי. בשלב כלשהו עברנו בחריץ צר ומוצל בין שני סלעים ענקיים שהתנשאו מעלינו. הליכה של כשתי דקות בנקיק המושלג, ויצאנו היישר אל תוך מדרון משופע, מושלג ושטוף שמש. פה המסע נעצר – השלג הגיע עד למותניים והדרך היחידה להמשיך היתה לחצוב לעצמנו דרך או לשחות בשלג הקפוא.
עשינו אחורה פנה. חזרה דרך הנקיק ולמטה לעבר העיירה – כשלפתע האדמה רעדה. מבט לאחור גילה שאחד הסלעים העצומים שהיוו את קירות הנקיק אותו בדיוק חצינו, ניתק פתאום ממקומו. ככה סתם, ללא כל אזהרה. בעיניים פעורות הבטנו איך הסלע הענקי – כמו בניין של שלוש קומות, בערך – נוחת בדיוק איפה שדרכנו לפני דקה בקול רעם שזעזע את הוואדי בו טיפסנו. נוחת, מוחץ סלעים קטנים יותר – ומתחיל לגלוש למטה במדרון היישר לעברנו ולעבר עוד כמה מטיילים שנמצאו על המדרון.
כל שנותר לעשות הוא לצרוח מלוא הגרון – מעין אזהרה, למי שאולי פספס את גוש האבן הענקי שמחץ את כל מה שעמד בדרכו – לקפוץ על סלע אחר ולנסות להימנע מלסיים את הטיול בדרום אמריקה מרוחים בצד הלא נכון של ההר. הסלע המשיך להידרדר למטה בכיף שלו, ואז הגיע לסלע גדול יותר ונעצר שם.
הוואדי דמם. ערימות השלג שהסלע העיף ממקומו המשיכו לגלוש למטה ונעצרו גם הם. הטבע הבתולי מסביב פעם במעין תחושת ניצחון, כאילו אומר – אתם, האנשים הקטנים, אתם פה רק בחסד. זאת היתה רק אזהרה, אבל קחו את זה בחשבון... הבטנו אחד בשני, מתנשפים ומנסים להבין מה היה קורה אם היינו דוחים את הטיפוס למטה בדקה או שתיים. היום, אחרי עשר שנים, אנחנו עדיין מנסים להבין.
(ניר ליברך)
>> מקומות מסוכנים שיכולים להרוג אותך - אבל עדיין שווה להגיע אליהם