כל יום הוא יום טוב למות בו

תמונה ראשונה, או: ערוץ הגברים זה אוסף של אפסים

רצינו לעשות אייטם עשרים שנה למת לחיות ואנחנו נתקלים בבעיה הבאה: מת לחיות יצא לאקרנים בארה"ב בחמש עשרה ליולי, 1988. עשרים שנה וחצי. ושבוע. וחצי. אבל בחמש עשרה ליולי mako גברים לא היה באוויר. אולי תאריך היציאה בארץ? לא: זה היה בארבע עשרה לאוקטובר. וגם אז לא היינו באוויר. לעומת זאת, מת לחיות הוא סרט על חג המולד. חג המולד של '88. אז ככה: עשרים שנה לכריסמס '88 בנקאטומי טאוורס. יש ג'יזס!

תמונה שניה, או: ארבעים קומות של הרפתקה טהורה!

אם יש סרט שאפשר להגיד עליו שהוא אקשן של גברים, שהוא אקשן בלי בולשיט, בלי דמויות ועומק ובלה בלה בלה, זה מת לחיות. אם יש סרט אחד שאפשר להגיד עליו שהוא לא מבוסס על איזה ספר, זה מת לחיות. רק שרגע, חכו שניה: מת לחיות כן מבוסס על ספר. קוראים לספר הזה Nothing Lasts Forever והוא ספר המשך לספר אחר שהפך לסרט, The Detective. מי שיחק את הבלש הקשוח בסרט הקודם? פרנק סינטרה.

יתרה מכך: מי שקרא את הספר הלא מאוד מוצלח יזהה שכמעט כל פראזה, כמעט כל דמות, כולן מוכרות לו אחת לאחת מהסרט. סופרים אחרים היו נותנים יד ורגל בשביל שהוליווד תעשה כל כך מעט שינויים בספרים שלהם. ההבדל הגדול הוא בדמות הראשית: הבלש המזדקן ג'ו לילנד, שבא לבקר את הבת שלו בלוס אנג'לס, הופך לג'ון מקליין (פחות מזדקן, עדיין מקריח) שבא לבקר את אישתו שבנפרד. לסרט הזה היה צריך להיות שחקן ראשי אחר: ארנולד שוורצנרגר.

תמונה שלישית, או: אני חייב להגיד את זה עוד פעם? ייפי קאי איי, מאדרפאקר!

ב-1987 ברוס וויליס היה שחקן די משעשע בסדרת הקומדיה הלא מאוד גברית "בלשים בלילה", והוא בילה שם ארבע שנים בנסיון לשכב עם סיביל שפרד.

כן.

ב-1989 ברוס וויליס היה כוכב הפעולה הכי מגניב בעולם. להבדיל מאחיו הרובוטים המשעממים, כמו ארנולד שוורצנרגר, לוויליס היו חוש הומור ואישיות, ולמרות שהדמויות שלו חיסלו טרוריסטים גרמנים בסיטונאות, הם גם נפצעו, דיממו וסבלו בדרך. הפלקטים המשעממים של שנות השמונים, עם הרובים הגדולים והשרירים העוד יותר גדולים, היו בדרך החוצה. מת לחיות שינה את חוקי המשחק.

וויליס פוצץ את שנות התשעים בסרטים כמו מת לחיות 2, בכוננות מתמדת, צבע הלילה, ספרות זולה, מת לחיות 3, התן, 12 קופים, האלמנט החמישי, ארמגדון, החוש השישי – וגם קומדיות כמו תראו מי מדבר, המוות יאה לה, תראו מי מדבר 2, וכמובן – האדסון הוק, אולי סרט האקשן הכי פחות מוערך בהיסטוריה של הניינטיז.

תמונה רביעית, או: עוד פעם ייפי קאי איי מאדרפאקר?

שנות השמונים תמיד ייזכרו בשל המוזיקה המצויינת שלהם, הטעם המעולה בבגדים ובשיער ובגלל המקינטוש של אפל. אבל אין ספק שזה היה עשור שחור בכל מה שקשור לסרטי אקשן נטו. הסרטים הכי טובים של האייטיז היו נשק קטלני (מל גיבסון משחק רובוט הרג משומן, הרבה דברים מתפוצצים); שליחות קטלנית (רובוט אוסטרי משחק רובוט מהעתיד, הרבה דברים מתפוצצים); אהבה בשחקים (רובוט סיינטולוגי לעתיד משחק טייס, או משהו); ואיש הנצח (אוי).

עם זאת, סרטי האקשן שבאו אחרי מת לחיות היו משהו אחר. קודם כל, רובם עסקו בתחבולה הקולנועית שמת לחיות שאל מסרטי הקונג פו ושיכלל למדרגת אמנות אמריקאית: איש אחד צריך להביס צבא שלם. וחוץ מזה, כולם ניסו להיות מת לחיות. השמועה אומרת שבהוליווד של שנות השמונים המאוחרות והתשעים המוקדמות, היה מאוד קל למכור סרט אקשן אם תיארת אותו בתור "מת לחיות על משהו" – כמו מצור ימי – מת לחיות על ספינה; קון אייר – מת לחיות על מטוס; אייר פורס 1 (מת לחיות על מטוס, כשבמקום ג'ון מקליין משחק נשיא ארה"ב); וספיד (מת לחיות על אוטובוס, כשבמקום ג'ון מקליין יש בובה מעץ. כלומר קיאנו ריבס).

תמונה אחרונה, או: בונוס לסיום

הנה התסריט המלא של "מת לחיות".