כששערי הברזל הגדולים נטרקו מאחור, ורעש צעקות הסוהרים והאסירים הצורחים מקבלים את פניו, רוני ליבוביץ - האופנובנק, בשבילכם – עוד לא ידע שבעוד עשר שנים הוא יספר את סיפור מאסרו בהרצאות. את חג החירות של 1991 חגג ליבוביץ בין כותלי הכלא, כמו את 7 השנים הבאות, עד לשחרורו ב-1998. ליבוביץ', שהגיע מבית משפחת תעשיינים אמידה מהרצליה, איבד אחרי השוד ה-22 ואחרי מצוד שנמשך שנה וחצי את החופש שלו. היום הוא מעביר הרצאות בנושא טכניקות הישרדות בסיסיות למאסר. נפגשנו איתו כדי לשמוע ממקור ראשון על חווית הכלא, אובדן החירות והמאבקים היום-יומיים.
מה עובר לאדם בראש כשהוא שומע שהשופט גוזר עליו עשרים שנה בכלא?
"זה כמעט התקף לב, הרגשתי בום של פטיש חמש קילו בראש. קשה לעכל מספר כזה, אי אפשר לתפוס שכאן מעכשיו תשב עשרים שנה. אני חושב שלקח לי כמה חודשים לצאת מההלם. את הנסיעה לכלא מבית המשפט, למשל, אני בכלל לא זוכר".
איך נראות השעות הראשונות בכלא?
"תהליך הקליטה והמיון הוא לא עדין ולא מנומס. בודקים אותך פיזית - וזה לא נעשה בצנעה, ואז אתה מובל אחר כבוד לתא שלך. ברגע שהדלת נטרקת אתה בגוב האריות בלי הגנה, לפעמים עם 17 אסירים בתא, כאשר אף אחד מהם הוא לא צדיק הדור. אז מתחיל המאבק האמיתי".
הבת ימים נגד הירושלמים, הגרוזינים נגד הבוכרים
"ברבע לשש יש השכמה וספירת בוקר. יש חמש ספירות ביום בכלא, וכל ספירה כזו עלולה לקחת למעלה משעה כי הסוהרים מתבלבלים בספירה ומתחילים מחדש. אחר כך יש פעילות יומית באגף - כל אחד חייב לעבוד בכלא, חוץ ממי שבאגף השמור.
חיפשתי מקום שיתן לי עניין להתעסק בו, אז הקמתי בית ספר באגף ולימדתי היסטוריה, חשבון, תנ"ך ואזרחות. בין התלמידים היו גם כמה מגדולי השמות בכלא. בעבודה בכלא הרווחנו בזמני 2.90 שקלים ליום עבודה, היום זה כמעט 5 שקלים. עבור אסיר שמרוויח 150 שקל בחודש זה כסף לסיגריות בקנטינה".
היו לך כמעט אפס אויבים בתוך הכלא. איך?
"הכלא מחולק לקבוצות: יש את "הבת-ימים" נגד "הירושלמים", ואלה נגד "הגרוזינים" שנגד "הבוכרים". אם אתה משתייך לקבוצה אחת אתה באופן אוטומאטי הופך להיות נגד מישהו אחר. קל מאוד להישאב לקבוצה כזו – מצד אחד הופכים אותך לסנג'ר, לחייל, אבל מצד שני יש לך הגנה ואף אחד לא יגע בך. לא התאים לי להישאב לאחת הקבוצות, אבל חייתי איתן בשלום. תרמתי מהכישורים שלי – כתבתי מכתבים, לימדתי בבית הספר - ללא תמורה. למרות שהמסחר בכלא משגשג - אם אני מחלק לך עיתון, אתה תכבס לי את הבגדים במכבסה, וההוא מהמטבח נותן עוף לזה מהקנטינה - אני לא ביקשתי תמורה".
העובדה שאתה "האופנובנק" עזרה לך במשהו?
"מעמדי בכלא היה שונה כי הגעתי מנקודת פתיחה שונה, לא הגעתי מהמחוזות של חיי הפשע. כשמגיע אסיר חדש הוא צריך לעשות לעצמו שם כדי שיבינו שאיתו לא מתעסקים. אותי כל העולם הכיר – מצד אחד זה נפלא, רוב האסירים הכלא הכירו והעריצו אותי. מצד שני תמיד יש את האחוז הבודד, איזה ג'אחש שזו הפעם הראשונה שלו בכלא, רוּלה בגובה שני מטר, שמחפש לעשות לעצמו שם בעולם התחתון - ומה יותר קיצור דרך בשבילו אם לא לנסות לכסח מישהו מפורסם?"
ומי שלא מיוחס ומגיע בלי פריביליגיות מיוחדות?
"שופטים כל מקרה לגופו, כל אסיר חדש שמגיע נבחן לפי העבירה שעשה. עברייני מין למשל, או כמו שאני קורא להם 'מבצעי פשע נגד חסרי ישע', יורדים עליהם בפרובוקציות כדי לדחוק אותם לפינה ולראות איך הם יצאו מזה. יכול לבוא מישהו לאסיר חדש ולהגיד לו למשל 'תביא, תביא את הטרנזיסטור', או לדרוש ממנו אוכל. ובזמן הזה תמיד יבוא אסיר אחר ויגיד 'עזוב, עזוב אותו, הוא חבר שלי, מה קרה לך'. המטרה של שניהם זה לנצל אותך ולראות איך תצא מהעניין. אין אסירים טובים. אתה חייב להשתמש בשכל, כי אם תלך באלימות יקרעו אותך, גם אם אתה הכי חזק. אתה רק אחד, לא תוכל להילחם בכולם".
"האנסים והפדופילים נמצאים בתחתית הפירמידה"
"יש היררכיה בכלא. בתחתית הפירמידה נמצאים האסירים הכי נחותים: עברייני המין, האנסים והפדופילים. קצת מעליהם בעלי המלאכה: הגנבים, הזייפנים והשודדים, ומעליהם יש אסירים מפורסמים, בעלי שם וראשי ארגוני פשע – חלקם היו מוכרים ובעלי מעמד עוד לפני הכלא, וחלקם בנו לעצמם שם במהלך המאסר".
יש אגפים מועדפים, או שהכל אותו זיפת?
"אגף נ"ס (נקי מסמים) נחשב בכלא לשדרוג משמעותי לעומת האגף הכללי, אבל זו בדיחה. בשב"ס יגידו לך שהאגף נקי מסמים והם בודקים את האסירים, אבל זה ממש לא ככה, וכל מי שהיה באגף מכיר לפחות שלוש שיטות איך לרמות את בדיקת השתן. כולם יודעים ורואים את הסמים אבל משחקים את המשחק, וההנהלה תמיד תטען שהמקום נקי ובפיקוח. לא נקי ולא נעליים".
מה היה הכי חסר לך בזמן שישבת?
"החופש. כל החרויות הכי קטנות שיש לך מהרגע שאתה מתעורר בבוקר, נעלמות כשאתה נכנס לכלא והופך לבורג קטן. אומרים לך מתי לקום, מתי לישון, מה ללבוש, מתי לאכול, ואם תראה או לא תראה את הבן שלך. העונש הכי קשה במאסר זה לא השהות עצמה, אלא העובדה שאתה רחוק מאלה שאוהבים אותך, מהילד שלך, מהאישה. הרגעים הקשים מגיעים בלילה, כשאתה במיטה שלך – בהנחה שאתה בר מזל ויש לך מיטה, ואתה לא ישן עם מזרן על הרצפה – אז אתה מרגיש פתאום את הבדידות".
כתבת ספר על החוויה הקרימינלית שלך, כמו גם יצחק דרורי, שרה אנג'ל, חגי סגל, סטנלי וויליאמס והרבה אחרים. יש משהו בכלא שגורם לך לרצות לכתוב על חיי הפשע והמאסר?
"במקרה שלי זה התחיל בגלל שלא היה לי עם מי לדבר, לא סמכתי על אף אחד. זה היה ניסיון לפרוק מהלב. האדם הוא יצור חברתי, ולא היה לי מישהו לחלוק איתו דברים, אז הורדתי קצת לנייר. חוץ מזה, כל אחד רוצה לנסות לשפר את התדמית שלו, במיוחד אחד במצבי, וזה היה מין קתרזיס כזה".
שודד הברינקס, אילן קופרמן-סגל, צפוי להשתחרר בעוד כשנתיים לאחר שיסיים לרצות 12 שנות מאסר, כשבחוץ יחכו לו בערך שלושה מיליון שקל. לא שווה?
"אין לדעת כמה כסף מחכה לו בחוץ, אם בכלל. אתה יודע מה זה להיכנס לכלא כשכולם יודעים שיש לך כמה מיליונים בחוץ? ישר נדבקים אלייך כל מיני קרציות ועלוקות, ואומרים לך 'אני יוצא לחופשה, תביא איזה עשירייה שיהיה משהו לאכול'. יש כרישי פשע שיודעים שיש לך מיליונים ורוצים לקחת לעצמם נתח. קופרמן לא נראה לי טיפש, אבל צריך להיות מאוד חזק כדי להצליח לשמור על סכום כזה כשאתה בכלא, צריך לעמוד בהרבה לחצים. לדעתי נשאר לו חלק קטן מהסכום אם בכלל, או שהוא שילם חלק גדול ממנו בשביל הגנה בכלא. בכל מקרה, הוא לא נהנה מהכסף הזה".
מה עשית ביום שהשתחררת?
נסעתי לתל אביב, לקחתי את הבן שלי והלכנו לחוף הים רק שנינו.