ערב פסח 1994. בעוד כמה שעות יהיה מי שישיר "מה נשתנה"; אחר שימצא את האפיקומן; וגם אחד שיחייג למשטרה וישאל האם מחפשים אחר נהג של מאזדה אדומה שביצע ירי, ואז יודה: זה אני.
בהמשך יטען אותו אדם שהירי, שהביא למותו של נהג משאית פלסטיני מהכפר אידנא, בוצע ממניעים של הגנה עצמית. הוא יספר שהנהג עמד לתקוף אותו עם חפץ קהה - אולם כשתתברר זהות הרוצח, יהיה ברור ששום סכנה ממשית לא נשקפה לו. הוא לא באמת חשש לחייו כשהוציא את העוזי ושחרר צרור יריות, הוא ביקש לנקום.
"אחרי הצבא טסתי לצרפת לבנות קריירה. היה לי מפעל לעיבוד עורות בפריז", מספר בריאיון ראשון דניאל מורלי, שלימים הורשע ברצח מדרגה ראשונה. "בשנת 1993 באתי לביקור בארץ וניסיתי לשכנע את אחי הבכור, אלברט, סגן־ניצב במג"ב שפיקד על גזרת חברון, לנטוש את המדים ולהצטרף אליי. אלברט סירב כמובן, ביטחון המדינה היה עבורו מהות החיים. מהסיבה הזאת בדיוק הוא גם התעקש לגור בהתנחלות אדורה".
באותו ביקור מולדת אירח אלברט מורלי את אחיו בדירה קטנה באשקלון שהייתה בבעלותו. ביום ה–2 בפברואר, שהיה חורפי מאוד, נסע האח הבכור לביתו שבאדורה, שם חיכו אשתו וששת ילדיהם. "ניסיתי למנוע ממנו לנסוע", אומר היום דניאל מורלי, החרטה עוד נשמעת בקולו, "פשוט היה קר נורא וירד גשם חזק".
אולם אלברט מורלי לא השתכנע ונסע. מעט אחרי שיצא מאשקלון התבשר דניאל כי אחיו נהרג, ספק מתאונת דרכים, ספק מפיגוע דריסה שביצע פלסטיני. "נסעתי מיד לתחנת המשטרה, ושם אישרו השוטרים שאחי מת", מתאר מורלי. "השעה הייתה 02:00 לפנות בוקר והחלטתי לקחת את גופתו של אחי ברכב הפרטי, ולהסיע אותה מזירת הרצח בחזרה באשקלון. בזמן הנסיעה ניהלתי עם גופת אחי שיחה הזויה: 'מה היית עושה אם היית במקומי?' שאלתי אותו והוספתי: 'אני מכיר את האופי שלך. אתה היית נוקם'. באותו רגע זה ירד לי לראש, התקבע אצלי, ולא הייתה דרך חזרה".
הגיע זמן הנקמה
"יצר הנקמנות שגאה בו עקב מותו של אחיו האהוב ומבזק החדשות שתיאר פיגוע דריסה נוסף אשר הזכיר לנאשם את הדרך שבה מת אחיו, גרמו לו, בהתקף של זעם, למצוא את הקורבן הראשון שנקלע בדרכו ולהורגו", כתבו השופטים בפסק הדין של דניאל מורלי.
למרות טענת השופטים, מתעקש מורלי שהוא לא רצח את הקורבן הראשון שנקרה בדרכו - אלא את אחיו של רוצחו של אלברט.
"רציתי שהרוצח ירגיש איך זה לאבד אח, ירגיש כמוני", אומר דניאל מורלי בקול רועד. "אחרי שאלברט נרצח הסתובבתי סהרורי. הלכתי ממקום אחד למקום אחר, המחשבות שלי רדפו אותי בזו אחר זו, בלי מיקוד, לא ידעתי את נפשי. במשך תקופה תצפתי על ריאד חסן סלמייה, אחיו של רוצח אחי, ולמדתי את כל הדרכים בהן הוא נוסע מדי יום. ב–25 במארס 1994, ערב חג פסח, אמרתי לעצמי שהגיע זמן הנקמה. חמוש ב'עוזון', איתרתי את ריאד ויריתי לעברו צרור של 18 כדורים. באותו היום כבר נעצרתי וטענתי להגנה עצמית, אבל השופטים אמרו שהם סבורים, כמעט בטוחים, שנקמתי את מותו של אחי. הם צדקו".
במשך שלוש שנים נמשך המשפט נגד דניאל מורלי. עורכי דינו ניסו לטעון להריגה בלא כוונה תחילה, אך משלא הצליחו נגזר עליו מאסר עולם.
הערכה פסיכיאטרית שנערכה למורלי בעת המשפט קבעה כי הוא שקוע ב"אבל פתולוגי" - הפרעה נפשית מיוחדת, אך לא מן הסוג המונע ממנו להבין את פשר מעשיו.
בשנת 2007, 13 שנים אחרי המקרה, החליטה ועדת השחרורים של הכלא, ברוב של שניים מול אחד, להיענות לבקשתו לשחרור מוקדם.
את כף השופטים הכריעו התנהגותו הטובה של מורלי, וגם מאבקם של חבריו מימי הצבא: האלוף (מיל') דן הראל ותא"ל (מיל') עודד טירה, שהעידו על תפקודו כלוחם והבטיחו לעזור בשיקומו.
"שניהם חברי אמת שלי, חברים לנשק שלא נטשו, גם לא בשעות הנוראיות ביותר", אומר מורלי. "הם ליוו אותי בדיונים השונים, ביקרו אותי בכלא וסייעו לי במתן עדויות אופי בפני השופטים. עד היום אני נפגש עם שניהם, הם נקודת היציבות שלי בחיים. טירה הרעיף עליי שבחים בגין גבורתי בימי השירות הצבאי. הוא גם הסביר שהוא לא תומך במעשה שלי, אבל מאמין ששילמתי עליו מחיר כבד. לשופטים שישבו בוועדת החנינה הבטיח שידאג לי לאחר השחרור".
אופי של רוצח? תשפטו אתם
את ההגדרה המופשטת "אופי של רוצח" מנסים חוקרים לפצח כבר שנים - מספיק שנים כדי להבין שדניאל מורלי הוא לא המענה הקלאסי עבורה. כדי לעמוד על אופיו האמיתי של מורלי ולהבין את הסיבה שהובילה את הקצינים הבכירים להמליץ על שחרורו, צריך להרחיק עד לשנת 1974, לצהריים שגרתיים של חודש מאי.
"שריפה, לברוח", זעק אז מישהו, אך קולו נבלע בתוך זרם המים של המקלחת הפלוגתית. רק כשהתעצמו הקריאות, הואיל מורלי בן ה–22, רס"פ בגדוד "שפיפון" של חיל התותחנים, לסגור את הברז, ולאמוד על רצינותן.
כמה שניות אחר כך הוא כבר יצא בתחתוניו וגילה משאית דלק בוערת, בסמוך למחסן אמל"ח.מורלי ידע בבירור מה עליו לעשות - לברוח יחד עם כולם, אבל במקום זה הוא עלה על המשאית, ואיתו עלו גם להבות האש.
"כל החיים שלי הייתי קמיקאזה כזה. תמיד היה לי את האופי של 'יש סכנה? אז אני מתנפל עליה'", מספר מורלי היום, ועל פניו נמתח חיוך דק, מתגרה. "ידעתי שאם יהיה פיצוץ, הבסיס כולו יעלה לאוויר כי המשאית הכילה 500 ליטר דלק, והאמל"ח שהיה במקום רוקן מלא פחות מ–30 משאיות שהובילו תחמושת מסוכנת. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני יכול להציל חיים של חיילים ואני לא אעשה זאת, גם לא היה אכפת לי למות אם צריך".
אחרי שזינק על המשאית, ניסה מורלי להרחיק אותה עד כמה שאפשר מהתחמושת. בכך לא עזרה לו העובדה שמעולם לא נהג קודם על משאית. "לא ידעתי מה אני עושה, אבל איכשהו התחלתי בנסיעה", הוא מספר. "במהלך כל הזמן הזה צעקו לי 'קפוץ, יא דפוק, קפוץ כבר'. אחרי כחצי קילומטר, מרחק שנראה לי סביר, הרבצתי קפיצה של שוער, ובתוך כמה שניות המשאית התפוצצה ועפה. להבה עצומה בערה במקום וכולם הבינו את גודל האסון שנמנע".
המעשה עלה למורלי בכוויות בגב ובעורף, אבל גם זיכה אותו בטפיחות מעודדות על אותם האיברים ממש.
"אחרי האירוע הקצינים שהיו במקום החמיאו לי על התפקוד שלי, והחבר'ה אמרו 'ידענו שאתה דפוק, אבל לא חשבנו שעד כדי כך'", הוא אומר. "כולם היו המומים, אבל אני נותרתי די אדיש".
האדישות של מורלי לא שרדה הרבה זמן אמנם. אחרי שבועיים בישרו לו שהוא מקבל צל"ש מטעם מפקד החטיבה, ובמעמד הזה, הוא מספר, כבר הזיל דמעות. "אני תמיד מעכל דברים רק בדיעבד, וכשעיכלתי לא האמנתי שאני עשיתי את זה, שאני מסוגל לפעול כך", מסביר. "לא סיפרתי להוריי על המקרה, וגם לא על הצל"ש. רק אדם אחד שמע על כך והיה גאה בי מאוד - אחי אלברט".
"גיליתי שהחיים הם לא שחור ולבן"
אחרי אותו צל"ש המשיך דניאל מורלי בשירותו הצבאי. רק אחרי מלחמת לבנון הראשונה, במהלכה נפצע מרסיס שחדר לברך רגלו השמאלית, הוא השתחרר בדרגת סרן, והתחיל את צעדיו הראשונים בחיי האזרחות.
הדרך שעבר מורלי מאז מלאה תהפוכות, אבל מבחינתו, דווקא הקוטביות הזו היא שהכניסה אותו לפרופורציות.
"גיליתי שהחיים הם לא שחור ולבן, שיש אמצע ושהוא נרחב מאוד", הוא אומר היום בנימה של השלמה. "עברתי שינוי חזק מאוד בכלא. השהות שם היא של מלחמה והתמודדות, אך היו לי את התכונות המתאימות כדי לשרוד. אני טיפוס שמצליח להסתגל לשינויים מטבעי, וגם השירות הקרבי תרם לי מאוד בימים הקשים מאחורי הסורגים, בזכותו הצלחתי לשמור על האופי שלי".
במהלך השהות בכלא הוא עבר שיקום פסיכולוגי הדרגתי ואף הצליח לסייע לאסירים אחרים. באופן כמעט אבסורדי, מרביתם ממגזרו של האדם שרצח. "לקחתי על עצמי כמשימה לגמול עשרות נרקומנים ערבים מסמים, והצלחתי", מספר מורלי. "בוועדת השחרורים התפלאו מכך שאני, חסר כל הבנה בתחום, מצליח להפוך אנשים שעולמם חרב עליהם לאנשים פעילים ותורמים. הם שאלו אותי 'מה האינטרס שלך לפעול כך?' והסברתי להם שאני מאמין שכשאדם נותן, הוא גם מקבל. היום אני ממשיך לתרום, אני עוזר לעמותת 'להושיט יד', שמסייעת לילדים חולי סרטן. לא מזמן בניתי להם מועדון כדי לשמח אותם, וזה הציף אותי באושר. אני משקם את הילדים המסכנים האלה ובעצם משקם אותי יחד איתם".
מורלי לא יודע אם יצליח אי פעם להגיע למנוחה נפשית, את זה יגיד רק הזמן. בינתיים הוא מנסה להתמודד עם מהפך נוסף שזימן לו הגורל, מהפך שיש בו כדי להוסיף כאב למקום הפגוע ממילא, אך גם כדי לסגור מעגל.
בסופת הגשמים של חודש דצמבר בשנה שעברה, נפגעה צעירה בת 20 מנפילת ענף ונפצעה באורח קשה. "זו הייתה בתו של אלברט", מספר מורלי, "וכשנודע לי מיד נסעתי לבית–החולים. אני לא אשכח את הרגע בו היא פקחה עיניים, אחרי תקופה ממושכת ללא הכרה, וחיבקה אותי. הרגשתי שאני מצווה לדאוג לבת של אחי. היא עדיין סובלת מקשיים רבים ואני מטפל בה. בנוסף לשני ילדיי, לקחתי תחת חסותי גם את ילדיו של אחי, שכיום רואים בי אבא".
בסוף השבוע האחרון הלך מורלי לבית–הקברות, לשיחה שגרתית עם אחיו המנוח. כמו תמיד, עדכן אותו בחיי ילדיו, סיפר לו שהוא רואה ברכה בפרנסה, וגילה שהוא מצליח להיטיב גם עם אחרים. אחרי שנשק למצבה הקרה, חזר למכוניתו ועשה את דרכו לכיוון תל אביב הסואנת.
"בית–מרקחת", בישר שלט החנות מולה החנה את מכוניתו. במקום הזה, הנמצא תחת ניהולו של מורלי מזה כשנתיים, נמצאת אולי התרופה לה הוא זקוק - מטרה.
מורלי תמיד הצטיין ביזמות ובהוצאה לפועל של רעיונות, ומבחינתו החזרה לעסקים היא צעד לקראת החזרה לחיים. בכלל, בחליפה שלא דומה כלל למדי הכלא, נראה שהוא פורח. היומיום שמלא בלקוחות שנכנסים ומחייכים, לא יודעים דבר על עברו, אך בתוך תוכו הדברים ממשיכים להדהד.
"אם רק היה בידי למנוע מעשה אחד בחיי", הוא אומר, משפיל עיניו לכפות הידיים. "אני עובר כל כך הרבה ייסורים מאז הרצח, הפנים של המנוח רודפים אותי. עולות בי תמונות שאני מעדיף לנסות לשכוח".
בתוך החרטה גיבש מורלי מסקנות של ברזל, ואלו מעצבות את יומו. "אני חושב פעמים רבות לפני כל מעשה, אפילו בעניינים שנראים פעוטים", הוא מסביר את משנת חייו החדשה. "הייתי מונע בחלק נכבד מחיי על ידי האגו שלי, על ידי דחפים שקראו לי להגיב במהירות, ובראייה לאחור זה נראה לי כל כך טיפשי. ביטול האגו זה המלחמה הקשה ביותר, אבל גם ממנה אני אצא כשידי על העליונה".