שעות אחדות לפני שהתרסק עם מסוקו הפרטי, קובי בראיינט חטף מכה לא קלה בכנף. לברון ג'יימס (שמשחק בלוס אנג'לס לייקרס, הקבוצה בה שיחק בראיינט במשך כל הקריירה) קלע 29 נקודות ועקף אותו בטבלת הקלעים המובילים בכל הזמנים של ה-NBA. עבור חובבי הספורט זה היה רגע טבעי, צפוי ומתבקש (ג'יימס משחק זמן רב יותר מששיחק בראיינט), וגם לא ביג דיל: בסך הכל חילופי מקומות בין שניים מהשחקנים הגדולים אי פעם. למי אכפת מי נמצא במקום השלישי ומי ברביעי?

תהיו בטוחים שלקובי בראיינט היה אכפת. הוא הגיב באצילות שלא תמיד אפיינה אותו (בעיקר לא על המגרש) וצייץ שג'יימס "ממשיך לקחת את המשחק קדימה, הרבה כבוד"; אבל בפנים הוא בוודאי אכל את עצמו. עבור בראיינט, אחד האנשים התחרותיים ביותר שידע עולם הספורט – נדמה שרק מייקל ג'ורדן ניצח אותו (גם) בזה – זאת לא היתה הידרדרות קלה בטבלת הנצח של גיבורי כדורסל אלמותיים; זה היה הפסד, ועוד הפסד דפיניטיבי, כזה שאי אפשר לתקן. וקובי בראיינט שנא להפסיד. "להפסיד זה להפסיד, אין דרגות שונות של הפסד", אמר פעם, "או שאתה זוכה באליפות או שאתה כלום. זה שחור ולבן בשבילי".

סקורר וטראש-טוקר

מיקום זה או אחר בדירוג הסקוררים לא ישנה את העובדה שבראיינט היה אחד מגדולי הכדורסלנים אי פעם: חמש פעמים אלוף ה-NBA, פעם אחת MVP של העונה ופעמיים של סדרת הגמר, מלך הסלים, מלך ההטבעות, חמישיית העונה, חמישיית ההגנה, אולסטאר קבוע. הוא היה ווינר עצום, קילר אימתני ואולי הפינישר הגדול בתולדות המשחק (עם הדיסקליימר הקבוע: חוץ מג'ורדן, מושא הערצתו).

אבל הוא גם היה – בדיוק כמו ג'ורדן – אישיות מורכבת ופרובלמטית, שמסתירה שיניים חדות מאחורי חיוך רחב (ובהסתרה הזאת, אגב, הוא היה הרבה פחות מוצלח ממורהו). המסורת היהודית מבקשת לא לדבר סרה במת, אבל בראיינט לא היה יהודי וגם לא בחל בעצמו בדברי סרה. הוא היה טראש-טוקר גדול לא פחות משהיה סקורר גדול, אבל זאת לא היתה הצגה לצרכי ניצחון; בבראיינט היו צדדים נבזיים שבצבצו מדי פעם בין קרשי הפרקט. הוא ניהל מלחמת אגואים מתמשכת ומכוערת עם שאקיל אוניל, הסתכסך עם כל חדר ההלבשה של הלייקרס (וגם שיחד אותם כדי שימסרו לו יותר), לכלך על הג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק, שלח הביתה את פיל ג'קסון (שכתב בספרו שקובי "בלתי ניתן לאימון"), פגע בקארל מאלון, התעמת עם מאט בארנס, לעג לדווייט הווארד, העליב את כל הדרים טים של 1992. לשפל הגיע ב-2011, כשקרא לשופט "הומו מזדיין" ונקנס על ידי הליגה.

זה קרה, כמובן, שנים אחרי שפל עמוק בהרבה אליו הידרדר מחוץ למגרש: חקירת האונס ב-2003 שהסתיימה בסגירת התיק לאחר שבראיינט התנצל והמתלוננת החליטה לא להעיד נגדו. לא בטוח שבראיינט היה מתאושש מפרשה דומה ב-2019, אבל ב-2004 סופרסטארים יכולים היו להסתפק בהתנצלות פומבית והצטיינות ספורטיבית כדי לצלוח פרשת מין מעורפלת. זה לא הפך את בראיינט לאהוב הקהל; הוא תמיד היה סמל של הלייקרס (באופן חריג לכוכב בסדר הגודל שלו, הוא מעולם לא עזב את המועדון, שלאחר פרישתו הפך את בראיינט לשחקן הראשון ששתי גופיותיו מוצאות לגמלאות ונתלות על תקרת האולם), אבל עבור שאר הליגה הוא נותר שחקן אדיר ואישיות שנויה במחלוקת.

ללא תחרות

התיקון הגיע עם האיתות הראשון לתליית הנעליים. הדרת הכבוד העצומה לבראיינט טאטאה מהשטח כמעט כל רמז לסלידה שליוותה אותו בכל אולם בליגה. הוא הפך מנבל לגיבור. גולת הכותרת היתה "כדורסל יקר" – מכתב הפרידה-אהבה המרגש שפרסם ב-2015, שהפך כעבור שנתיים לסרט אנימציה קצר, זכה באוסקר והעניק לבראיינט חותם של אב רוחני, מנטור עבור כל מי שזרק אי פעם חתיכת נייר מקווצ'צ'ת לפח האשפה בג'אמפ שוט.

עם הפרישה מהתחרות, בראיינט יכול היה להיפרד ולו באופן חלקי מהתחרותיות. הוא כבר לא יכול היה לנצח את כוכבי הליגה; אבל הוא יכול היה לגרום להם להיות טובים יותר. בראיינט – מנתח מבריק של המשחק (כל סרטון בסדרת "Details" של ESPN הוא עונג לחובבי כדורסל) – הפך ממתמודד למדריך, כזה שמלמד את ג'ייסון טייטום איך לשפר את הקליעה שלו מחצי מרחק או מאתגר את יאניס אנטטוקומפו לזכות ב-MVP. והוא לא עצר בכדורסל: הוא סייע למאמצי השיווק של ה-MLS, ליגת הכדורגל האמריקאית; עזר לטניסאי נובאק ג'וקוביץ' להתמודד עם פציעה מתסכלת (נולה סיפר על כך יום לפני מותו של בראיינט); וגילה את כדורסל הנשים. לפני ימים אחדים הצית בראיינט דיון ב-NBA כשטען שיש שחקניות WNBA שיכולות לשחק בליגת הגברים. את התגלית אפשר לייחס, אולי, לבתו ג'יאנה בת ה-13, שאף גרמה לו לאמן את קבוצת התיכון שלה. אתמול – בדרך לאימון משותף – היא נהרגה לצידו.

במקביל לקריירת המנטור, בראיינט יישר את הדורי העבר. הטראבל-מייקר הסדרתי, שהאכיל את מועדון הבית שלו מרורים רק כדי להשביע את תאבונו לאליפויות, עבר לפאזה מפויסת. הוא צחק עם שאקיל, החמיא להווארד, קיווה שפיל ג'קסון (או מייקל ג'ורדן) יציג אותו בהיכל התהילה (אליו היה צפוי להיבחר בעוד שלושה חודשים). המים שהציפו לא פעם את נשמתו ברגשות עלבון ונקם עברו מתחת לגשר. "החיים קצרים מכדי לשבת ולנטור טינות", אמר בראיון ל"סיאטל טיימס" ב-2005. הוא לא ידע עד כמה קצרים הם יהיו.

הניצחון האחרון

אלו בסך הכל פחות מארבע שנים. פחות מארבע שנים שבהן בראיינט לא משחק כדורסל. פחות מארבע שנים שבמהלכן הצליח להפוך את הדימוי הציבורי שלו על פיו: להפוך מספורטאי אגוצנטרי וקונטרוברסלי לאייקון ספורטיבי ותרבותי מעורר השראה; להביס את הטינה של שונאיו; ולהכניע אפילו את היצר הפראי שלו, השאיפה המטורפת לשלמות, הרעב התמידי לתחרות, החתירה הדורסנית לניצחון.

בסוף חייו הקצרים, קובי בראיינט ניצח את עצמו.