פוטבול ישראלי: אתם מוזמנים להתמכר

בלילה שבין ראשון לשני יתכנסו קרוב למאה אלף איש ב-"MetLife Stadium" בניו-ג'רזי. אליהם יצטרפו כ-100 מיליון אמריקנים, ועוד מאות מיליונים ברחבי העולם. כולם יצטופפו סביב "מדורת השבט" השנתית של הספורט העולמי - ה"סופרבול", גמר ליגת הפוטבול (ה-NFL) האמריקנית והאירוע הטלוויזיוני הנצפה ביותר בעולם מדי שנה.

רוב האנשים שיצפו בסופרבול אינם מבינים דבר וחצי דבר בפוטבול, אולם הבאזז סביב המשחק, בו יתמודדו השנה קבוצות מדנבר ומסיאטל, שובר שיאים גם השנה. זה קורה בעיקר בזכות ההופעות שמתקיימות במחצית (במשך השנים הופיעו בסופרבול אמנים כמו מדונה, בריטני ספירס וברוס ספרינגסטין, והשנה יופיע ברונו מארס) והפרסומות המושקעות - כולכם זוכרים את בר רפאלי מצרפתת את החנון האמריקני השמנמן, נכון? - המופקות עבורו. השנה יככב באחת מהן ארנולד שוורצנגר, בתפקיד שחקנית פינג-פונג.

ממש כמה ימים לפני הסופרבול, בערב יום חמישי האחרון, נערכה החזרה הגנרלית המקומית למשחק – בגרסה הישראלית. כמה מאות אנשים התכנסו באצטדיון "קראפט" בירושלים, ועל המגרש התמודדו "מורדי יהודה" נגד "הפטישים" מרמת השרון, במשחק העונה של ליגת הפוטבול הישראלית (ה-IFL). שתי הקבוצות הגיעו למשחק כשהן בלתי מנוצחות, וככל הנראה הן יהיו גם אלה שיתמודדו ראש בראש על תואר אלופת המדינה, בסופרבול הישראלי שיתקיים בעוד כחודשיים.

סופרבול ישראלי? ליגת פוטבול בישראל? קראתם נכון. כבר שבע שנים שמתחת לרדאר חיה ובועטת ליגת פוטבול ממש כאן, בהולילנד. את העסק התחילו חבורה של יהודים אמריקנים מירושלים, שגדלו על המשחק בארה"ב, עשו עלייה, ונהגו להתכנס למשחקי "פלאג פוטבול". מדובר במעין גרסה רכה (ללא מגע) של הפוטבול המקצועני, המשוחקת ללא ציוד כגון קסדות או מגנים שונים. אחד מאותם חברים פגש במלון בירושלים את המיליונר היהודי-אמריקני רוברט קראפט, ציוני חולה פוטבול בעצמו, והבעלים של קבוצת הפאר האמריקנית ניו-אינגלנד "פטריוט'ס" והדליק אותו על הרעיון לייסד ליגת פוטבול בישראל. קראפט ואשתו מיירה ז"ל החלו לתרום כסף לעניין, ואף בנו בירושלים אצטדיון קטן על שמם, המיועד לפוטבול.

בעונתה הראשונה שיחקו בליגה ארבע קבוצות בלבד – חיפה "אנדרדוגס", ירושלים "ליונס", תל אביב "סייברס" והשרון "פיונירס", כשבאליפות זכו הירושלמים. היום, שבע שנים אחרי, משחקות בליגה 11 קבוצות, מנהריה בצפון ועד באר-שבע שבדרום, רשומים בה כ-500 שחקנים פעילים, ויש גם קבוצות ילדים ונוער. הליגה ממומנת מתרומות ומספונסרים והשחקנים, כמו גם בעלי התפקידים ומנהלי הליגה, פעילים בענף בהתנדבות ומגיעים אליו, בינתיים, מאהבת המשחק בלבד.

פוטבול כשר

משחקי הליגה בישראל, שהיא ליגה שומרת שבת, נערכים בערבי חמישי, ובימי שישי בבוקר או בצהריים. ביום חמישי שעבר (23.1), בתשע בערב, התמודדו במגרש "ג'רסי" שבפאתי רמלה "הפטישים" מרמת השרון נגד "כסופי הגב" מהשפלה. ברקע: צלילי קריוקי עזים ועשן נרגילות סמיך הבוקעים מאחד הבתים הסמוכים. רמת השרון היא קבוצה ותיקה ואחת הפייבוריטיות לזכייה בתואר, ואילו השפלה היא קבוצה שזו לה עונה שנייה בלבד בליגה, כך שמצב הכוחות על המגרש אינו שווה בעליל והפטישים מגיעים מהר מאד ליתרון מבטיח. למרות זאת, שחקני שתי הקבוצות שופכים את הלב והקרביים על המגרש, ויש גם לא מעט עצבים.

לצד המגרש, במבט מבויש מעט, עומד קומישינר ומנהל הליגה בצלאל פרידמן. בצלאל, יהודי אמריקני קטן קומה וחבוש כיפה, מפעיל בעזרת לפטופ את לוח התוצאות ורושם כל מהלך בטבלת אקסל גדולה, שנתוניה יוזנו מאוחר יותר באתר הליגה. "הפוטבול הוא ספורט עמוס סטטיסטיקה", מסביר לי בצלאל, בעודו רושם כמה יארדים התקדם הרגע הרנינג-בק (רץ אחורי) של רמת השרון עם הכדור.

לשיחה מצטרף גלעד שוהם, יו"ר מנהל הליגה ושחקן הגנה בפטישים, שמסיים לרגע את חלקו במשחק. שוהם מספר שבמקביל לפעילות הליגה, הוקמה גם נבחרת לאומית, נבחרת ישראל בפוטבול. "לנבחרת היה בינתיים משחק אחד, לפני כשנתיים, נגד קולג' בפטיסטי מארה"ב שנבחרת הפוטבול שלו הגיעה לטיול בארץ הקודש. קיבלנו מהם בראש, ועכשיו יש לנו תוכנית לבנייה אמיתית של הנבחרת, שתחיל להתאמן אחרי פסח ותתכון לאליפות אירופה דרג ג', שתתקיים בקיץ 2016. אנחנו חברים בהתאחדות הפוטבול האירופאית (EFAF) והעולמית (IFAF), ועובדים על פיתוח הקשרים עם עוד ליגות בעולם, כולל כאמור ה-NFL האמריקנית וגם ה-CFL הקנדית".

בצלאל, ביחד עם  שוהם, נמצאים ברגעים אלה ממש בארה"ב, כאורחי ליגת הפוטבול האמריקנית במשחק הסופרבול. מטרת הנסיעה, מעבר לחוויה שבצפייה באירוע ספורטיבי שכזה במגרש עצמו, היא גיוס כספים לליגה בישראל. "נהיה בארה"ב שבוע, ונשתתף בשני אירועים בהם ננסה גם לגייס תרומות וגם לפתח קשרים עסקיים עם גופים בארה"ב, כולל עם ליגת ה-NFL".

מי הקבוצות הבולטות בארץ?
"קבוצת 'השומרים' מתל-אביב-יפו זכתה בשלוש מתוך ארבע האליפויות האחרונות, כולל בשנתייים האחרונות. הם הפסידו בגמר ל"מורדים' מיהודה לפני שלוש שנים. השנה המורדים והפטישים, בה אני משחק, הן המועמדות לתואר".

שוהם מספר שגם בליגה הישראלית יש אקשן, עם משחקים צמודים ומטורפים. "שני משחקי הגמר הראשונים נגמרו רק בהארכה. הגמר לפני שנתיים, בין ה'שומרים' ל'חלוצים' מתל אביב, היה משחק אדיר. ברבע הגמר אשתקד, בין ה'מלכים' ל'פטישים', ניצחו הקינגס בשנייה האחרונה. המשחק הכי מטורף היה לפני שלוש שנים, בחצי גמר בין המורדים ל'אריות' מירושלים. המורדים חזרו תוך שבע וחצי דקות מפיגור 18 נקודות, ניצחו ועלו לגמר".

למרות שהקריוקי לא נח לרגע, בפוטבול יוצאים להפסקת המחצית. הפטישים מובילים בהפרש מבטיח, וזו הזדמנות מצוינת לתפוס שיחה עם כמה מהם. את העין תופסים תומאס קורן (54) ושלושת בניו יונתן (24), תומר (21) וג'ורדן (19), שלושתם שחקני הפטישים. "נולדתי בקליפורניה, קתולי עם שש אחיות, ולא ידעתי כלום על יהדות או על ישראל", מספר תומאס. "הגעתי בפעם הראשונה בשנות ה-80, לצרכי עבודה. הייתי טכנאי מטוסי קרב, ועבדתי על מטוסי קרב אמריקניים בכל בסיסי חיל האוויר בישראל. בארוחה הראשונה בארץ רציתי לאכול סטייק ולשתות כוס חלב, לא הרשו לי, וזה הרגיז אותי. בשנתיים הללו הכרתי את אשתי ענת, חזרתי איתה לארה"ב ושם התחתנו. לאחר מכן המרתי את דתי, והתחתנו שוב".

מתי עשיתם עלייה לארץ?
"הבן הבכור שלנו, יונתן, שיחק פוטבול וכדורסל בתיכון בניו ג'רזי. בשנת 2007 הוא זכה עם קבוצתו באליפות הארצית בכדורסל וגם בתואר ה-MVP. יונתן יכול היה לבחור לשחק בכל קולג' בארה"ב, אבל הוא החליט ללכת לקולג' בשם צה"ל, ולשרת בסיירת מורן. קיבלנו החלטה משפחתית ללכת יחד איתו ועלינו לארץ, כי אלה הערכים שאני משתדל לחנך את משפחתי לאורם. בארץ המשיך יונתן לשחק פוטבול בקבוצת השומרים מתל אביב, ובעונות הקודמות זכה באליפויות וגם בתואר השחקן המצטיין של הסופרבול. הבנים האחרים הצטרפו אליו כשגדלו, והיום כולם משחקים יחד בפטישים. הבן הקטן ג'ורדן שיחק קצת פוטבול כילד בארה"ב, ובארץ הוא הקווטרבק של הפטישים. הוא זכה בתואר רוקי השנה בשנה שעברה, והשנה הוא משחק פחות, בגלל שהתגייס לצה"ל והוא משרת במודיעין שדה".

איך זה לצפות בבנים משחקים יחד?
"כיף גדול. אני שמח שהם בצבא ושמח שהם משחקים יחד. כהורה אני מפחד עליהם, אבל אוהב שהם משחקים. הם כבר גדולים, ולא שואלים אותי אם לשחק פיזי או לא... בשנה שעברה הם שיחקו אחד נגד השני, ושאלו אותי מי אני מעדיף שינצח. עניתי בדיפלומטיות שהעיקר שלא יפצעו..."

מפינת הספסל נשמעות לפתע צעקות שמחות בספרדית. אני פונה לשם ומגלה חמישה מקסיקנים, הנמצאים בישראל במסגרת התמחות בלימודי רפואה בבית החולים הלל יפה בחדרה. "כולנו שיחקנו יחד בקולג' וחלקנו גם בנבחרת הלאומית של מקסיקו", מספר אברהם "טוקו" דל-ריאל (26). "אני וחסוס קרוז (30) נהיה רופאים מנתחים, אלברטו גונזלס (27) הוא אורתופד, פרננדו גונזלס (29) הוא גינקולוג והרלדו אוסגוארה (31) רופא עיניים. כשהגענו לארץ חיפשנו מקום לשחק, ומצאנו את הליגה. זו העונה הראשונה שלנו כאן, הרמה טובה ויש תחרות ואנחנו רוצים לזכות באליפות. נהיה בישראל שנה אחת, אנחנו חיים יחד בדירה במתחם בית החולים ונהנים מאד בארץ".

קבוצת הפטישים מרמת השרון מתגלה כקיבוץ גלויות רציני. שחקן נוסף, המשמש גם כמאמן ההגנה של הקבוצה, הוא קית' נובל (35), הנמצא בישראל בשנתיים האחרונות עם אשתו שני ילדיו, ועובד כאחראי על תחום המדיה בשגרירות ארה"ב בישראל. "שיחקתי פוטבול בקולג' באוהיו, והיו לי שאיפות להיות שחקן מקצועני, אבל כשהבנתי שזה ככל הנראה לא יקרה, השלמתי תואר שני ביחסים בינלאומיים ולפני שהגעתי לישראל עבדתי בתפקיד דומה בשגרירות ארה"ב בבנגקוק.

הפוטבול הוא משחק אמריקני מאד, יש לו סיכוי לתפוס גם במקומות מחוץ לארה"ב?
"תהליך הגלובליזציה של הפוטבול נמצא כבר בעיצומו. המשחק תופס פופולאריות באירופה, עם ליגות מצוינות במדינות כמו צרפת ובלגיה, ויש ליגות אפילו במצרים ובסין. נכון שהרמה יותר נמוכה, אבל זה ספורט מעולה גם מבחינה תחרותית וגם מבחינה חינוכית. מבין כל ענפי הספורט, אין משחק שמתאים לילדים ולבני נוער יותר מהפוטבול. הוא משלב פיזיות ומחשבה, מחנך אותך למשמעת קבוצתית ולהקרבה למען האחר, וגם משמש מקום מצוין להוציא בו אגרסיות ואמוציות".

ומה דעתך על הפוטבול בארץ?
"קודם כל אני אסיר תודה שבגיל 35 מצאתי מקום לשחק בו פוטבול... הענף נמצא עדיין בחיתולים בישראל, אבל הרמה גבוהה יחסית ויש הרבה רצון טוב מצד כולם. אני משתדל לעזור ולתרום מהידע שלי לטובת הענף, ואמשיך לעשות זאת גם בשנה שנותרה לי לשהות בישראל".

בצדו השני של המגרש מתכנסים "כסופי הגב" מהשפלה. ההפרש הגדול לרעתם לא מוציא את עוז הרוח מהשחקנים, שבקבוצה הזו מרביתם צברים. מי שהקים לפני שנה ומנהל את הקבוצה הוא דביר מינץ (34), וטרינר מרחובות. "לוקח כמה שנים לבנות קבוצת פוטבול ראויה. אנחנו קבוצה צעירה, בסך הכול עונה שנייה בליגה", הוא מסביר את ההפרש הגדול לטובת הפטישים. "גיוס השחקנים הוא עסק לא פשוט, כי יש 40 כאלה בכל קבוצה. אני הולך הרבה לימי סטודנטים, למסיבות וכולי, ומחלק פליירים של הקבוצה. בשנה שעברה עשינו יום פתוח ויש לנו גם שיתוף פעולה עם בית ספר במזכרת בתיה, שבשנה הבאה יהיה בו חוג פוטבול לילדים ונוער".

איך אתה הגעת לענף?
"פוטבול הוא החיים, אהבה אמיתית שלי מגיל צעיר. העיסוק בקבוצה לוקח לי יותר זמן מכל הדברים האחרים שאני עושה, ואני ממש מקווה שתהיה יותר חשיפה ויגיע יותר קהל. את ההקרבות הרציניות עושה דווקא אשתי מיכל, שבלעדיה לא יכולתי לשחק. פעמיים בשבוע למשל, בשעת השכבות, אני נעלם לאימון. השנה יש לי צוות הנהלה, אז אני עושה קצת פחות בעצמי".

מיכל, האישה המקריבה, ביולוגית ומורה, ושתי הבנות היפהפיות (בנות 6 ו-3 וחצי) של הזוג, מאזינות לשיחה בחיוך. "הבנות שלנו אוהבות פוטבול ואני משתדלת להגיע איתן למשחקים. תראה לי עוד ילדה בת שלוש שרואה כדורגל בטלוויזיה ואומרת 'היי, פוטבול!'".

ואת, אוהבת פוטבול? תקומי לצפות בסופרבול?
"לקום בלילה? מה פתאום! הוא הולך לראות עם חברים במקום אחר, באיזה פאב או משהו כזה. לא אגיד לך שזה קל, יש רגעי משבר, אבל אני מאמינה שהסוד לנישואים טובים הוא לתת לכל לאחד מהצדדים את הספייס שלו לעסוק במה שהוא טוב ואוהב. יש גם חיי קהילה סביב הקבוצה, נפגשים עם המשפחות, עושים על האש. אשתו של המאמן, שהיא אמריקנית, מארגנת את רוב האירועים האלה".

כסופי הגב הם כאמור קבוצה "צברית", ובשורותיה משחקים גם סטודנטים וחיילים רבים. "הגעתי היום מהצבא בשבע, ובשבע ורבע כבר הייתי במגרש", מספר מתן (21), חייל קרבי. "שיחקתי גם לפני הצבא, ועכשיו אני ממשיך אבל באופן פחות קבוע, כי יותר קשה להגיע לאימונים ולמשחקים. לא הכרתי פוטבול לפני שהתחלתי לשחק, הגעתי דרך חבר להתרשמות בקבוצת החלוצים מתל אביב, והתאהבתי. ברור שאמשיך לשחק גם אחרי הצבא. בקבוצה שלנו כולם ישראלים, יש אחלה חבר'ה וזה מעולה וכיף גדול".

המשחק מתחדש, ובצד המגרש אני מבחין בארז לוסטיג (40), ג'ינג'י ממושב סתריה, שלא הספיק ליהנות ממשחק פעיל בליגה, ומאמן כיום קבוצת ילדים מכיתות ה' עד ח'. "התחלתי לשחק די מזמן עם החבר'ה במושב, בלי ציוד בלי כלום, ברמה של להוציא את האגרסיות של כל השבוע. הפסקתי רק כשכבר לא נשארו לי בגוף עצמות שאפשר לשבור... תמיד ידעתי בתוכי שעבודה עם ילדים גורמת לי את האושר הכי גדול. היום אני עובד עם בני נוער ומלווה אותם במהלך גיל ההתבגרות, שהוא שלב קריטי מאד. אני עוסק בהעצמה של ילדים, בתחומים כמו הביטחון העצמי בבית הספר, עם המשפחה, מול נערים אחרים, ועוד. אני גם אבא לבן ואני רוצה להעביר לו את הערכים שעברו אליי מאבא שלי".

ואיך כל זה מתנקז לפוטבול?
"הפוטבול הוא ספורט חושף אופי, וזה מה שיפה בו. אחרי שלושה או ארבעה אימוני פוטבול גם השחקן וגם המאמן מתחילים להבין עם מי יש להם עסק, איפה החוזק ואיפה החולשות. זה ספורט מאד קבוצתי, שרק בו יכול להתקיים חיבור בין ילדים בכיתה ה', לילדים בכיתה ח'. לכל אחד יש תפקיד לבצע והוא חייב לבצע אותו באופן מושלם, וככה נוצרת הרמוניה".

כמה ילדים משחקים אצלך?
"בקבוצה שלי, שקיימת כבר שלוש שנים ונקראת 'הפרטיזנים' ומתאמנת בקיבוץ נען, יש היום 16 ילדים. זה חוג שמתקיים אחר הצהריים, פעמיים בשבוע, וכל אימון הוא בן שעתיים. בתוך הקבוצה יש שתי קבוצות קבועות, הכחולים והצהובים, שמשחקות זו מול זו. אני עובד כמובן בשיתוף פעולה מלא עם ההורים. אם ההורה הפקיד בידיי את היקר לו מכל, אני חייב לספק לו את הסחורה ואת הנתונים. מעבר לזה, יש בחור בשם יגיל קמפלר, איש פרטי שאוהב פוטבול, שתורם לנו את כל הציוד, כאשר סט לילד עולה 1,500 שקל. התשלום של ההורים הוא על עבור הדברים הנלווים כמו המאמנים, המגרש וכולי, והחוג ממש לא מרושש אותם.

ההורים יודעים למה הם שולחים את הילדים שלהם לשחק פוטבול, יש לספורט הזה דימוי של אלימות, אבל אלימות היא הדבר הכי רחוק ממנו. זה פשוט ספורט פיזי. באגודות האמריקניות הצעירות של הפוטבול, שחברים בהן כמה מיליוני ילדים, אסור יותר לגעת קסדה בקסדה כדי למנוע זעזועי מוח".

על מה אתה עובד עם הילדים?
"יש עבודה גדולה על הכושר הגופני והאתלטיות. אנחנו עושים להם גם יוגה עם המדריכה שרון רום. הילדים מגלים על עצמם דברים מדהימים, גם בכל הקשור ליכולות המנטליות והפיזיות. יש לי כמה עוזרי מאמן, ואנחנו נותנים יחס אישי לכל ילד. אף אחד לא נופל בין הכיסאות. אני רואה בעצמי קודם כל איש חינוך, והפוטבול הוא הכלי שלי. אם תהיה ראייה ארוכת טווח וסבלנות, זה ענף שיכול לצבור פופולאריות בקרב ילדים ונוער בארץ, וכמובן להמשיך הלאה. המטרה שלנו היא להעצים את הילדים, הם עובדים קשה ומאד אוהבים את זה".

"הפוטבול הציל את חיי"

הפוטבול האמריקני הוא מקום שבו נוצרות אגדות ספורט, וארה"ב היא אומת ספורט המקדשת את גיבוריה. בסופרבול הקרוב, למשל, ישחק במדי דנבר הקווטרבק פייטון מאנינג, שחזר מפציעה חמורה בצווארו לעונה בה שבר כל שיא אפשרי. זכייה באליפות, שתהיה שנייה עבורו, תזכה אותו ללא ספק במקום של כבוד בפנתיאון הספורט האמריקני.

גם כאן, בישראל, משחקים כאלה שאולי יזכו בעתיד, בזכות יכולתם הספורטיבית וגם בגלל הסיפורים האישיים שמחוץ למגרש, להגיע למעמד דומה. דוגמא טובה לספורטאי כזה הוא זאיר האריס (23) אמריקני ששיחק עד לאחרונה ב"מורדים" מיהודה, ויצא בימים אלה למבחנים לליגת ה-NFL. האריס, שהיה שחקן מצטיין בתיכון ובקולג' בארה"ב, הגיע לארץ בעקבות האהבה לכריסטין, פלסטינית נוצרייה מירושלים, איתה התחתן. "הפוטבול בעצם הציל את חיי", אומר זאיר. "להורים שלי לא היה כסף לעזור לי בתיכון, והתדרדרתי לגניבה. אחרי שנתפסתי ישבתי בכלא כמה חודשים, וכשיצאתי קיבלתי מלגה לקולג', מה שבעצם נתן לי הזדמנות לצאת לדרך שבה אוכל לחיות את חיי בכבוד".

איך הכרת את כריסטין?
"היא למדה איתי בקולג', והתחלנו לצאת. אחרי שנה, כשהרומן בינינו התהדק, כריסטין נכנסה להריון. אחרי שגילינו את זה היא מאד רצתה לחזור לארץ ולגור ליד משפחתה, ואני החלטתי שאני עוזב את הקולג' ובא איתה. ככה הגעתי לישראל לפני שלוש שנים, והתחלתי לשחק כאן פוטבול. אני וכריסטין גרים בירושלים, ולפני שנה נולדה לנו גם בת. ויתרתי על הקריירה שלי עבור האהבה והמשפחה, וזה היה שווה. עכשיו אני מנסה שוב להגשים את חלום הפוטבול המקצועני".

עוד אחד שמנסה להגשים את חלום הפוטבול המקצועני, הוא השחקן הישראלי הבולט ביותר שיצא מהליגה, ארז "שרק" קמינסקי (23) מחיפה, המשחק זו השנה השנייה בבירמינגהאם סאות'רן קולג' (Birmingham southern college) שבמדינת אלבמה. "התחלתי לשחק פוטבול בגיל 16, אחרי שראיתי מודעה בבית הספר שלי למשחק פתוח. אני בא מבית ספורטיבי, שני ההורים שלי עסקו בספורט, אבא שלי (מאיר קמינסקי – י"פ), שיחק כדורסל והיה מאמן, ואמא הייתה שחקנית כדורעף. ניסיתי את מזלי בהרבה ענפים, כדורסל, אתלטיקה, ושחייה, אבל לא מצאתי ספורט שממש תפס אותי. היום אני מבין שפשוט רציתי משהו שמשלב יותר מגע ואגרסיביות, עם הרבה תחכום וקושי. הפוטבול הוא הענף היחידי שעונה על כל הדרישות האלה".

באיזה תפקיד אתה משחק?
"בארץ שיחקתי 'אופנסיב-ליין', שהוא תפקיד לבחורים גדולים שמטרתם לאפשר למהלך להתפתח באופן תקין. אם זה מהלך של מסירה, האופנסיב-ליין מגנים על הקווטרבק, במהלך ריצה, הם פותחים נתיבי ריצה בתוך ההגנה. גם בשנה הראשונה שלי בקולג' שיחקתי את אותו תפקיד, ואחרי שהעונה נגמרה החליטו להעביר אותי לשחק כ'דיפנסיב-ליין' בהגנה. זה בעצם התפקיד ההפוך לאופנסיב-ליין, אני מנסה לחסום את נתיבי הריצה של ההתקפה, ובמהלך של מסירה המטרה היא ליצור לחץ על הקווטרבק כדי שימסור מהר, או לתקל אותו לפני שהוא מוציא את הכדור. בארץ שיחקתי בחיפה 'אנדרדוגס' מכיתה י"ב ועד סוף השירות הצבאי, 5 עונות בסך הכול. בעונה הראשונה הפסדנו במשחק האליפות לאריות מירושלים".

איך הגעת לשחק בקולג'?
"הגעתי לכאן בעזרת מאמן תיכונים אמריקני, שעשה ועושה קליניקות פוטבול בארץ, והצליח לקשר אותי לגולג' ולתת המלצה חמה. סיימתי לאחרונה את העונה השנייה שלי כאן, ויש לי עוד שנתיים וחצי, כלומר שני עונות".

מה ההבדלים העיקריים בין המשחק בקולג' לזה שבארץ?
"ההבדלים גדולים מאד, גם בתרבות הקשורה למשחק וכמובן שגם במימון. כאן יש בכל יום במהלך העונה אימון או משחק, ומדי פעם מתאמנים גם פעמיים ביום. חדר כושר הוא חלק גדול מהמשחק פה, וגם בו מבלים הרבה זמן. בקולג'ים יש מבנה שונה לחלוטין לכל מה שקשור בספורט. אתה ממש חי בתוך זה, מנותק כמעט לגמרי מהמציאות. כל היום אתה לומד ומתאמן".

איך אתה מסתדר מבחינה חברתית?
"יש כאן הרבה חבר׳ה. כולם אומנם יותר צעירים ממני, ומגיעים מתרבות אחרת, אבל אלו פערים שאפשר לגשר עליהם. בגדול, חיי החברה בקולג' ממש נחמדים. זה חלק גדול מהעסק ולכל אחד יש, בנוסף ללימודים, עוד משהו שהוא עוסק בו כמו ספורט, אחווה, או עבודה בתוך הקמפוס. הספורט נחשב כחלק מהלימודים, ותמיד אומרים שמלמדים אותך במגרש שעורים לחיים, שיכולים להילמד רק תוך כדי עבודה קשה ומאמץ. חוץ מכל אלה, בשנה הראשונה לא הייתה לי חברה, אבל עכשיו יש לי ואנחנו בני זוג כבר יותר מחצי שנה".

לאן אתה שואף מבחינה מקצועית?
"מבחינת פוטבול אני לא מאמין שאתפתח מעבר לרמת הקולג' ואגיע לליגה מקצוענית. אני לומד פיזיקה, אז השאיפות שלי מתמקדות בכיוון הזה, או בכיוון ההנדסה".

מתגעגע לארץ לפעמים?
"רוב היום אני כל כך עסוק, שאין ממש זמן לשבת ולהתגעגע הביתה, אבל מדי פעם זה עולה. כשאני תקף געגועים, אני זוכר תמיד שאני קם כל בוקר וחי את החלום שלי. יותר מזה אי אפשר לבקש".

יש לפוטבול סיכוי רציני בישראל?
"לפוטבול יש הרבה מקום בתרבות שלנו, ובתרבות העולמית בכלל. פוטבול הוא כמו מלחמה, המטרה היא לתפוס שטח ולהתקדם, עד שיש לך עמדה מספיק טובה על המגרש, ואז להבקיע. אני מקווה שככל שיהיו פחות מלחמות אמיתיות בעולם, הפוטבול יהיה מקום להוציא בו את האגרסיביות. בארץ, שיש בה לצערי הרבה מלחמות, יש גם הרבה אגרסיביות, אבל גם הרבה תחכום, וזה בדיוק פוטבול. את הספורט הזה צריך ללמוד מגיל צעיר, ולכן ייקח זמן עד שהוא יתפוס. קשה מאוד להסביר למבוגר איך לרוץ נמוך, או איך להיכנס במישהו ולתקל אותו לרצפה, והמשחק נוגד את האינסטינקטים הגופניים הרגילים. בכלל, בפוטבול תמיד מלמדים אותך להלחם בלחץ ולדחוף לאן שלא נותנים לך ללכת, כי שם הכדור. זה שיעור לחיים, שמלמד אותך לעבוד קשה, ולא לחפש את הדרך הקלה".