ב', אישה פשוטה מהמעמד הבינוני בסוף שנות השלושים לחייה, התחילה להבין שמשהו לא בסדר ביחסים שלה עם בעלה אחרי שבמשך שישה שבועות רצופים הוא לא רצה לשכב איתה אפילו פעם אחת. כשהיא שאלה אותו אם הכול בסדר הוא לא ענה, אבל זה לא היה חדש, היא היתה רגילה שהוא לא עונה לה. בסך הכול אישה חמודה, ב', אבל היא אהבלה כזאת, תמימה, כזאת שאפשר לעבוד עליה בקלות. "הוא חושב שאני מטומטמת", היא אמרה לי ביום שהיא נכנסה למשרד החקירות, "שאני לא יודעת לאן הוא הולך". היא באמת לא ידעה, אבל מה שהיא כן ידעה זה שמשהו קורה מאחוריי הגב שלה. חיפשה באינטרנט, מצאה את משרד החקירות שלנו, ולא היססה לפני שהרימה טלפון. אהבלה אהבלה, אבל לא פראיירית.
כדי להבין עם מי יש לי עסק ביקשתי ממנה שתספר לי כמה שיותר על בעלה. הפרטים היו קלאסיים: הבחור חוזר הביתה מהעבודה כל יום בשש בערב, הכול טוב ויפה, אבל יומיים בשבוע, תמיד אותם יומיים, כל מה שהוא עושה זה לדפוק מקלחת קצרה ולעוף מהבית, כל פעם באיזה תרוץ עלוב אחר.
לא שהתכוונתי לתת לו לתפוס אותי, אבל האזהרה של ב' בכל זאת גרמה לי לשנות את דרכי הפעולה המתוכננות שלי. סיפרתי לשותף שלי דרור שיש לנו עסק עם מטורף פוטנציאלי, והוא הציע שכדי לכסות את כל הפינות נעקוב אחריו עם כלי רכב שמתאימים לנסיעה מהירה ואגרסיבית – דרור על הג'יפ, ואני על אופנוע כבד, 650 סמ"ק.
בוגד ועצבני
הגענו לכתובת באחד משני הימים בהם ב' אמרה שבעלה בדרך כלל נעלם, וראינו אותו מדבר מחוץ לבית בסלולרי בצורה מחשידה – כנראה קובע את התכניות לאותו ערב. אחרי השיחה הוא נכנס פנימה, וכעבור עשר דקות יצא שוב, מקולח ומאורגן. עלה על הרכב – ג'יפ 4X4 חדש – יצא לדרך, ואנחנו אחריו.
וכבר בהתחלה, כמעט ונפגע. הבחור הגיע לכיכר וביצע באופן לא צפוי שני סיבובים: בדיקת מעקב קלאסית שכמעט וחשפה אותנו. למזלנו התרחקנו ממנו בזמן, ומאותו רגע שמרנו מרחק כפול ממה שאנחנו בדרך כלל לוקחים מהנבדק. עדיף לאבד אותו מאשר להישרף.
עקבנו אחריו עד לראשון לציון וצילמנו אותו אוסף בחורה רוסייה מתולתלת. התקשרתי ל-ב' ועדכנתי אותה, שאלתי אותה איך היא רוצה להמשיך מפה. היא נאנחה בהשלמה, אמרה לי להמשיך לעקוב, לצלם אותם ביחד כמה שיותר. ושניה לפני שניתקה, הוסיפה בשקט – "אם אתה מצלם אותם עושים את זה, תשמור את זה אצלך; אני לא רוצה לראות". בקשה לגיטימית. הבטחתי לה שאין לה מה לדאוג.
בוגד על החולות
התחנה הבאה של הבוגד והמאהבת שלו היתה מסעדה בתל אביב, ומשם, אחרי שעתיים בערך, חזרה לראשון לציון. קלאסי, חשבתי, משוכנע שעכשיו הם יעלו אליה לדירה בשביל הקינוח. אפילו התחלנו לחפש זוויות צילום ולתכנן ליווי סמוי כדי לראות שאנחנו לא מפספסים את הדירה. אבל הנבדק בכלל לא ירד מהרכב, רק המאהבת.
בשלב הזה כמעט ועשינו אחורה פנה - אבל משהו באופי של הבחור שהתעסקנו איתו גרם לנו להסס. ברגע האחרון החלטנו ללוות את הגברת בכל זאת, רק כדי להיות בטוחים איפה היא גרה, כדי שנוכל לחזור לשם למחרת.
אבל המאהבת, במקום לעלות לדירה, נכנסה לרכב אחר, לא רחוק משם. הופה. האם מדובר בעוד בדיקת מעקב? עקבנו אחריה וראינו שהיא נוסעת ומגיעה לג'יפ של הנבדק. הוא נתן גז, והיא אחריו, בשיירה. אז כן, הם עשו בדיקת מעקב כפולה, והאמת שכמעט והצליח להם. החלפתי עם דרור מבט – יש לנו פה עסק עם בוגד מקצועי – והצטרפנו לשיירה, במרחק בטוח מאחור.
עד לאשקלון הם הגיעו. שם המאהבת החנתה את הרכב ועלתה שוב על הג'יפ. ואז התחיל החלק המסעיר של הלילה. כאילו הוא חיכה כל הערב לרגע הזה, הנבדק הצמיד את הדוושה לרצפה ודהר משם במהירות של למעלה מ-140 קמ"ש. מטורף, אמרה ב', ורק עכשיו הבנתי עד כמה היא היתה רצינית. תוך שניות דרור כבר איבד אותו ואני בקושי הצלחתי להישאר בקשר עין עם האופנוע. "הוא חותך לחולות", דיווחתי לדרור, צועק לסלולרי כדי להישמע מעל שאגת הרוח. ראיתי איך הוא מקפץ בין הדיונות בקו ישיר לכיוון הים, וכדי לא לחשוף את עצמי עצרתי וחיכיתי לדרור. כשהוא הגיע, עליתי לג'יפ ונסענו אחריו במשך כמה דקות טובות, עם אורות כבויים כדי שהוא לא יבחין בנו במידה ויסתכל לאחור.
קלטנו את הג'יפ שלו בסוף, עומד במקום שאף רכב לא נכנס אליו. התחלנו לצלם במצב לילה, ולמרות שלא הצלחנו לראות אותם בפנים, לא היו יותר מידי ספקות בנוגע לפעילות שהתרחשה בפנים. מה עוד אפשר לעשות בג'יפ סגור שחונה בדיונות, במשך שעה באמצע הלילה? כשראינו שהם לקראת סיום חיכינו בדממה עד שייסעו משם ואז המשכנו במעקב. בחזרה לאשקלון, ומשם הם התפצלו. דרור המשיך עם הנבדק, ואני עם המאהבת, לוודא את הכתובת המדויקת שלה למקרה הצורך.
סוף דבר
"אני רוצה עוד צילומים", היתה התגובה הראשונה של ב' כשהיא ישבה מולי במשרד לראות את התיעוד המצולם. היא הביטה במסך בעיניים כבויות, בהבעת השלמה שאני כבר למדתי להכיר אצל הרבה מהלקוחות שלי. "תצלמו אותו כמה שיותר, שלא יהיו שום ספקות". ואז היא קיללה אותו. במשך דקה שלמה, כמעט בלי לקחת נשימה, עם אוצר מילים שהפתיע אפילו אותי. כעבור שבועיים, כשהגשנו לה צילומים מארבע פגישות נוספות של בעלה והמאהבת, היא חייכה חיוך קר והלכה משם בסיפוק. אהבלה אהבלה, אבל לא פראיירית.
