הנה שוב פעם אנחנו עושים את זה לעצמנו, עוד כתבה אחת שתאפשר לכל הפמיניסטיות הזועמות לשטוף את הטוקבקים עם תגובות כמו: "ומעניין בשביל מה צריך אתכם, חבורה של שמנים קרחים ושעירים". אז כבר בהתחלה חשוב לנו להדגיש: אנחנו מאד אוהבים את העולם כמו שהוא, עם הנשים לצידנו. אבל חייבים להודות שיש לא מעט דברים במהלך חיי היום יום שלא היינו טורחים לעשות לעולם אילו לא היינו חיים איתן לידנו.
קונים כלי בית
אם יש תעשייה אחת שחייבת את כל קיומה למין הנשי, אין ספק שמדובר בתעשיית כלי הבית. כן, כל אותם פריטים חסרי חשיבות ומטרה שהפכו את הבית שלך ל"חמים ותומך", למרות שמעולם לא הייתה לך בעיה איתו גם קודם. עבור גבר שולחן הקפה במרכז הסלון הוא בסך הכול פריט עזר כדי לשים עליו את הרגליים במשחק של ליגת האלופות. כך גם היה המצב עד ליום שבו פגשת אותה ואת המפה הפרחונית שעליה מוצב בזה הרגע האגרטל שמסתיר לך את רונאלדו.
נסה לקחת כמה דקות ולהיזכר מתי בשלבי הרווקות שלך הזדקקת אי פעם לתחתיות לכוסות? מתי החלטת בכוחות עצמך שאתה פשוט חייב להשיג לעצמך שטיח מעוצב לאמבטיה? זאת ההזדמנות להתוודות שמאז ומעולם שימשה אותך מגבת אחת בלבד לכל האזורים גם יחד, ולא הרגשת צורך לרכוש סטים נפרדים. גם ניירות טואלט ורדרדים עם הדפסי כלבלבים, סבון נוזלי וסדינים לספות מעולם לא היו שם אלמלא הנשים. הרי ככה זה אצלך, אם נשפך קפה על הספה, אפשר פשוט לקנות חדשה.
מבקשים סליחה
כנראה שלא נחדש לך דבר אם נספר שכל תחום הדיבור על רגשות, השיתוף וההתנצלות מעולם לא היה קיים בדי.אנ.איי הגברי, מאז ומתמיד הסתדרנו היטב בלעדיו. אנחנו יכולים להיכנס עם החבר הכי טוב לקרב על ריבאונד במשחק של שישי בצהריים, להכניס לו מרפק לצלעות ולספר לו מה עשינו עם אמא שלו בלילה האחרון. כל הסיפור ייגמר אחרי רבע שעה בטפיחות הדדיות על הגב ובציפייה ענקית להיפגש כאן שוב גם בשבוע הבא.
סכסוכים בין גברים מתקיימים במרחב הזמן של כאן ועכשיו, כל פרט אחר פשוט לא רלוונטי לוויכוח. אף אחד לא זוכר את הפעם האחרונה שבה רבתם, ובוודאי שלא יטרח להזכיר לך איך הבכת אותו ליד ההורים שלו. ריב עם גבר יכול להיגמר בשיחת טלפון פשוטה, בלי הקדמות ובלי הצורך להשפיל את עצמך לפני כן, כי גם הוא מבין את הקוד הגברי שאינו דורש התנצלות כדי להביע סליחה. ההוכחות מדברות בעד עצמן: נסה לשאול אותה כמה זמן נמשך הסכסוך האחרון שלה עם החברה הכי טובה.
מדברים בטלפון
אין דרך אמיתית לבדוק את זה, אבל אנחנו די בטוחים שבעולם ללא נשים האייפון היה משווק ללא אפשרות שיחה בכלל. בעידן הנשי הפך הטלפון לאחד הכלים המייגעים והמעייפים בחיי הגבר, המקום שבו הוא צריך להתעניין בחוויות היום יום, לדבר על רגשות, מקום שבו הוא חייב להיות זמין בכל רגע נתון ושבאמצעותו אפשר תמיד לסנג'ר אותו ל"משהו קטן בסופר".
בעולם הגברי תקשורת היא נושא מאד קצר וענייני: נפגשים, אומרים את מה שצריך לומר ונפרדים לשלום, בלי צורך לפרש את הטון של הצד השני או לחשוב מה הוא מרגיש באמת, אם יש לנו ספקות בנושא פשוט נשאל. בכלל, בעולם ללא נשים הרי ממילא אין שום דבר באמת דחוף לדבר עליו, בדיוק בשביל זה המציאו את האימייל.
עוזבים את הפאב לפני חצות
הנה עוד עובדה שמעולם לא נבדקה באופן רשמי, אבל אנחנו יכולים להסתמך עליה בעקבות שעות ארוכות של תצפיות בפאבים לאורך השנים. גבר שעוזב פאב לפני שמתחיל להיות בו מעניין, עושה זאת בגלל אחת משתי סיבות עיקריות: מרתון "עקרות בית נואשות" אליו התחייב בניסיון נואש לסיים עוד ריב שאיים לא להגיע לעולם אל קיצו, או הודעת תמונה שקיבל מחברה שלו עם עניבה בלבד והכיתוב: "היום בתפריט: ארוחה עסקית".
בעולם ללא נשים פאב הוא המקום היחיד בו ניתן להטביע את היגון. עוד כוס של בירה ועוד צ'ייסר קטן, עד לרגע שבו כל הדאגות והצרות הופכים לזיכרון מרוחק במיוחד. מצד שני, בעולם ללא נשים יכול להיות שבכלל לא היינו זקוקים לאלכוהול כדי להשכיח את הצרות מפני שלא היה מי שייצר אותן. אבל הבטחנו לא להיות שוביניסטים היום, אז נדחה את הדיון הזה למועד מאוחר יותר.
נכנסים לפייסבוק
אם ראית את "הרשת החברתית" (ואם לא, אל תדבר איתנו עד שתראה) אתה הרי כבר יודע שמארק צוקרברג לא שאף להפיל משטרים ברחבי העולם או לעשות מאות מיליונים של דולרים, כל מה שהוא רצה לעשות הוא בסך הכל להתנקם בבחורה ששברה לו את הלב, ולאפשר למיליוני גברים אחרים ברחבי העולם גישה חופשית לאלבומים של נשים סקסיות אחרות שישברו גם את הלב שלהם.
הרי מה הוא באמת הפייסבוק אם לא האפשרות לשוטט באופן רנדומאלי במשך שעות בין אלבומי ביקיני באילת, פול מון בקופנגן או סתם ערבי שכרות מזדמנים של בחורות אלמוניות בתחתונים? זוהי המהות שסביבה עובדת התעשייה העצומה הזאת ושבלעדיה לא הייתה יכולה להמשיך ולהתקיים. זה נורא נחמד לכתוב סטטוסים שנונים לחבר'ה שלך, אבל כמה מהם באמת היית כותב אילולא התקווה הקלושה שיצליחו לגרום למישהי שווה באמת לתת לך לייק?
זוכרים אירועים כלשהם
יום אחד חוקרי מוח באוניברסיטה יוקרתית יחליטו לחקור את העניין הזה לעומק, וככל הנראה יגלו מחסור של רקמות חיוניות מאד במוח הגברי. כל הסבר אחר לחוסר היכולת הבסיסי שלנו לזכור אירועים כלשהם, כולל אלו שאותם אנחנו עורכים, ישמע לא הגיוני. לא משנה כמה פתקים נתלה על המקרר, כמה טלפונים סופר משוכללים נישא בכיסים או כמה נהיה מסונכרנים עם לוח הפגישות שלנו בגוגל, בסופו של יום ללא נשים על ידינו, לעולם לא נצליח לזכור מתי צריך לאחל מזל טוב לאימא.
מגיעים לבקר את המשפחה
בהמשך ישיר לנקודה הקודמת שהזכרנו כאן, נשים הן הלב הפועם של כל אירוע משפחתי מוצלח. הן פותחות בסמול טוק, יודעות לשאול את האחיין שלך - שחשבת שאוטוטו מתגייס - איך היה היום הראשון בכיתה א' ודורשות בשלומה של אימא שלך בדיוק כמו שהיא אוהבת לשמוע. רק חשוב איך היו נראים האירועים הללו בלעדיה עם היכולות הוורבאליות המוגבלות והזיכרון הפגום שלך. הנה דוגמא להמחשה:
אתה: "מאמי, תגידי מי זה האיש המפחיד עם השפם והסנדלים שכל הזמן מחייך כשהוא עובר לידי?"
היא: "זה דוד חיים, אח של אימא שלך מקיבוץ מיצר, הוא לא בא הרבה בגלל המרחק אבל הוא מכיר אותך מהתמונות"
אתה: "ומי זאת האישה המבוגרת שעושה לי תנועות מגונות עם הלשון?"
היא: "זאת סבתא פרידה, אימא של סבתא שלך מצד אבא. והיא לא עושה לך תנועות מגונות, פשוט התייבש לה הפה מהסכרת"
אתה: "ותגידי, מי זאת האישה הזאת שכל הזמן עוברת לידי ושואלת: "נו, מתי כבר תעשו ילדים?"
היא: "מותק, אתה לא חושב שהגיע הזמן שתזהה את אימא שלך לבד?"