קוראי הנאמנים (יש מישהו כזה? צור קשר) ודאי שמו לב שנעדרתי בשבוע שעבר מהערוץ. יש לי תירוצים, כמובן, הרי לכתוב כאן לא מביא את הלחם הביתה – אולי את הפסטו שמורחים על הגבינה שמורחים על הלחם. אני עבד במיזם העוסק בפיתוח טורבינת רוח מסוג חדש: אתם יודעים, אנרגיה נקיה, איכות סביבה וכך הלאה. בימים אלו אנו מרימים מערכת ניסוי באתר מרוחק, וימי העבודה שלי מתארכים כל כך שדברים שקרו בבוקר נדמים כאילו הם קרו שלשום.
למזלי יש לי עורך מתחשב והוא החליט לא ללחוץ עלי בשבוע של לחץ אטומי. הוא הרי מבין אותי, גם הוא היה צריך להשאר עד מאוחר כשהאח הגדול VIP עלתה לאוויר. כשהוא סיפר לי על זה, התגובה הראשונית שלי היתה "ועל זה אתה שורף את הזמן שלך?" כי הרי אני לעומתו עוסק בהצלת העולם, אז מה זה תכנית טלויזיה? אבל ככל שחשבתי על זה, הבנתי שהשאלה העקרונית היא בעצם עד כמה אנחנו נותנים לעבודה לגזול מאיתנו את הזמן שלנו. וזו שאלה שעוסקת בעצם במהות הזמן.
בלי להכנס לפיזיקה, ובהנחה שאנחנו לא חיים בסרט מדע בדיוני, יש אמת בסיסית אחת לגבי זמן החיים של כל אחד מאיתנו: הוא סופי ולא ניתן להחזרה. זה עושה את הזמן למשאב היקר ביותר שיש לנו, למעשה המשאב היקר היחיד. אם היה לנו זמן אינסופי, כל סכום כסף שהיינו מאבדים היה חסר חשיבות, כי היה לנו זמן להרוויח אותו שוב, כל אהבה שוברת לבבות היתה נרפאת בסופו של דבר ומאפשרת לנו להתאהב שוב. אתם מוזמנים לקרוא על רעיונות כגון אלה בספר "החלומות של אינשטיין". הסופיות של הזמן היא חלק ממה שעושה את החיים משמעותיים, אבל בואו לא נסחף: להתעסק במשמעות החיים בערוץ הגברים? מה אני, בן 40?
בטור שעבר דיברנו על כמה גברים לא טובים בלטפל בעצמם, והזכרנו כמה דוגמאות כמו כסף, בריאות ובריאות נפשית, אבל לא דיברנו על הדבר החשוב ביותר: זמן, בעיקר זמן פנוי. ללכת לדוג, לטייל בשמש, לעשן ג'וינט מול האח הגדול. זה עושה לבריאות שלנו פלאים, ובכל זאת, מי מאיתנו מרשה לעצמו באמת להתבטל? זה לא שאני אומר לכם לא לעבוד, בשביל זה יש מומחים אמיתיים לעניין, אני רק שואל מתי אמרתם לבוס שלכם "אני לא יכול להשאר מאוחר היום, יש ספר שממש בא לי לקרוא".
במקומות אחרים בעולם נהוגה תרבות עבודה של ניין-טו-פייב. אנחנו אפילו מתלוצצים על איך בחמש נופל להם העפרון מהיד. מסתובבים בארץ גם אנשים שמספרים איך נתקע להם האוטו ביום שישי באיזה כפר באירופה והמוסכניק המקומי לא הסכים לתקן אותו עד יום שני בעד שום סכום שבעולם.
אנחנו צוחקים עליהם, אבל בעצם אנחנו הבדיחה פה. אני חושד בנו, הגברים הישראליים, שהצבא קילקל לנו את הגבולות. השירות הצבאי מלמד אותך שהמשימה מעל הכל, ואתה צעיר ומורעל וזה נראה לך הגיוני. תוצאה אפשרית של החינוך הזה הוא חשיבה משימתית, שעבדכם לוקה בה, ואיתו גם רבים אחרים: יש דברים לעשות, ואני אעבוד כמה שצריך כדי שיסתיימו. יש אלטרנטיבה: להגיד לעצמך, אני אצא מהעבודה בשעה שבה משימה אחרת צריכה להתחיל: ילדים, חדר כושר, סרט עם אישתי.
חולים כמוני צריכים טיפול, והנה זוגתי מצאה את הטיפול המושלם: היא הגדירה לי משימת בטלה שאורכה אחד סופ"ש. לא היתה לי ברירה, הייתי צריך לעמוד במשימה. תאמינו לי שזה לא היה קל. אבל נעזרתי בשיטות שכמעט שכחתי: הרבה שינה, סרטים וקריאה.
הפינה של העורך
קחו את זה כאחרית דבר: טור זו נכתב בין שתיים לשלוש בבוקר ונערך בין תשע לתשע וחצי בערב שלמחרת.