קמתי בבוקר, הסתכלתי במראה, וגיליתי שאני שמן. ושלא תטעו, זה לא שעד עכשיו חשבתי שאני עוז זהבי אחרי טריאתלון. אבל באותו בוקר זה הכה בי, קיבלתי את הכאפה והחלטתי להתמודד איתה. פסעתי אל עבר המשקל. אחרי 20 שניות כבר הייתי עם דמעות בעיניים. אי אפשר להתווכח עם מספרים שמבשרים לך באופן מדעי שאתה שמן. ניסיתי להשתמש בכל מיני שיטות לשקילה שקראתי באתר של שמנות. נשקלתי עירום – לא עזר. קיצצתי שערות בחזה – לא עזר במיליגרם. זרקתי את השקית ביסלי שהייתה דבוקה לי ליד מהבוקר – קצת עזר. ולפני שבטעות אקצץ איבר חיוני אך ממש לא פעיל לאחרונה, אני מחליט להפסיק את ההשפלה ומדלג לפייסבוק להציץ בתמונות מתאילנד לפני חמש שנים – בתקופה בה הייתי אנחל בונני גרסת רמת גן. גם זה לא ממש שיפר לי את מצב הרוח אז הלכתי לטחון שווארמה שמש עם חתיכות שומן למעלה, חתיכות שומן מלמטה וביניהן כמות נאה של עמבה. החיים בזבל.
אין ברירה, חייב עזרה מקצועית. מתקשר לחברים מעצבנים שהולכים עם גופיות שחושפות שריר דו ראשי מושלם שימליצו לי על מאמנת כושר. אבל כולם טענו שעדיף מאמן כי עם מאמנת אתה סתם חרמן ולא יעיל. אז למרות שהרעיון של ריצה בפארק הירקון לצד מד"סניקית עם טוסיק חצוף מאוד קרץ לי, החלטתי להקשיב לחבריי החטובים וחיפשתי מאמן אישי.
אם כן, הקריטריונים הם כאלה: שיהיה גבר, לא גדול מדי כי אז ארגיש מאוים ומפוחד ולא קטן מדי כי אז ארגיש שהוא לא מקצועי וגמד, אלא מישהו ממוצע, בממדים שלי, רק בלי הכרס שצברתי בתקופת המונדיאל. הלכתי לפגישות עם כמה מאמנים ובכולן הרגשתי שזה לא זה, שזה לא האחד בשבילי. לפעמים נתקענו בלי נושאי שיחה ולפעמים סתם השתכרנו ושכבנו. שיט, טעות, זה לא הטור הנכון. בכל אופן, הרהרתי עם עצמי בשאלה לאיזה גבר, על אף העובדה שאני סגור כמעט במאה אחוז על הזהות המינית שלי, לעולם לא אצליח להימשך. ובאמת, זה לא שיש לי משהו נגד הודים, אבל אני פשוט לא נמשך אליהם. אז אחרי חיפושים ממושכים מצאתי אותו. מאמן אישי הודי, במימדים שלי, ואחלה גבר. יוצאים לדרך.
תזונה נכונה
לפני הכול, הודיע לי המאמן האישי החדש שלי, יוסי פורת, שהכול מתחיל ונגמר בתזונה נכונה. שאלתי למה הוא מתכוון והוא פתח במונולוג מייגע שכלל בתוכו כמה פעמים את המילים חלבון, פחמימות ושומנים בשילוב עם שעות מדויקות. אני פירשתי את זה "תפסיק לקום כל יום ב-11, תפסיק לאכול סביח, תיגמל מבמבה נוגט וגרעיני אבטיח והכי חשוב – תפסיק עם הצ׳ייסרים של הערק – זה מפרק את השריר". התחלתי להרגיש לא טוב.
קשה באימונים, קל במיטה
לאחר מניפסט התזונה האכזרי שאלתי את יוסי אם זה קשה להתמיד, אז הוא אמר לי שמאוד. שאלתי אותו אם לפחות כל הריבועים האלה והלוק של מייקל לואיס שיפרו לו את התעבורה במיטה. הוא לא הבין ושאל אם אני מתכוון לזיונים. אמרתי לו שכן ושאני לא יכול לכתוב זיונים כי זה מדור מכובד. הוא שתק. מזה הנחתי שכן. יוצאים לרוץ.
התחלה קשה
נפגשנו בשש בבוקר. סתם, נפגשנו בשמונה. אבל בשש קמתי וראיתי את כל ההייטקיסטים הסאחים רוכבים על אופניים, מה שגרם לי להגיע לאימון במוטיבציית שיא. אחרי שני קילומטר ריצה שפכתי מנוע. יוסי נזף בי שאני פדלאה ותהה איך סיימתי מסע כומתה. עניתי לו שזה היה לפני שמונה שנים ופחות שמונה קילו ושבתכל'ס לא באמת הגיעה לי כומתה כי בזמן המסע הייתי בשמונה ימי גימלים בגלל בקע באשך. לא הרשים אותו. נגררתי אחריו עוד קילומטר. לאחר מכן הוא שחרר אותי הביתה ופקד עליי לא לחרוג מהתפריט. קבענו בחמש בחדר כושר.
המכון
המקדש של השרירנים. הרציניים קוראים לזה מכון, אני קורא לזה "המקום שאתה משלם 300 שקל בחודש בשביל להרים משקולת" ( ובקרוב, טור על חייו של קמצן).
ובכן, אם בבוקר בחוף הים חשבתי שלא כיף כי קשה וחם, אז המכון זה ממש סבל. כולם מסביב חטובים ושזופים ומדברים על מושגים של כושר, וממש כמו יאיר לפיד בישיבת קבינט, גם אני לא הבנתי מה עושים פה ואיך הגעתי לכאן.
יוסי התחיל קצת להתאכזב ממני אך לא ויתר עליי, ובניסיון לטפל בקושי המנטלי שלי הוא קבע לנו אימון ערב בפארק וטען שיש לו הפתעה בשבילי. צחקתי עליו ושאלתי איזו הפתעה הוא כבר יכול לארגן לי - רצועות trx, שעון דופק, מתקן מתח למשקוף? "שתוק ותגיע לפארק בשמונה וחצי יא שמן מניאק", נזף בי המאמן. הודים שרירנים לא אוהבים ציניות.
המין היפה, המין החזק
לפארק חברו אלינו שתי מתאמנות יפהפיות, שלא נגיד חתיכות, שלא נגיד תסתכלו בתמונה שבסוף הפסקה ותסכימו איתי. למען האמת, אחלה הפתעה. ויותר מזה – אחלה מאמן, יודע בדיוק כיצד לדחוף לי את הטריגר הנכון כדי להתחיל איתי תהליך שבסופו אנשים יחמיאו לי על שרירי הטרפז. וזה בהחלט עבד. האנרגיות היו בשיא, אני הרגשתי מצוין, הכול היה מושלם. עד שהתחלנו את האימון. ואז קלטתי שהן מצליחות לעשות יותר כפיפות מרפקים ממני, דבר שרמס לי את תחושת הגבריות וגרם לי להביט עליהן באור שונה. אמרתי לעצמי שהפעם אני לא מוותר אז עמדתי כמו גבר מול יוסי ואמרתי לו שכואב לי הראש ושאני רוצה ללכת הביתה ולהמשיך להיות שמנמן, בבקשה, בוס.
לסיכום, אחרי יום מפרך שנע בין תזונה נכונה לאימונים כמעט אינטנסיביים, הגעתי למסקנה אחת ויחידה: יותר כיף להיות שמן. כלומר, חזה מנופח ועצמות לחיים בולטות יכול להיות נחמד, אבל כאשר זה בא על חשבון הטוסט גבינה של הבוקר, הפלאפל והקולה של הצהריים והשניצל של הערב, לא בטוח שזה שווה. ומצד שני, על פי דבריו של יוסי, זה בהחלט משפר את התעבורה במיטה. מישהו מכיר מאמנת כושר אמינה?