חזרתי מדרום אמריקה. זכיתי להיות חלק מהמשלחת ההומניטארית של ״לוחמים ללא גבולות״. בין לבין, סידרתי לעצמי מספר ימי נוסטלגיה בבואנוס איירס, ברילוצ׳ה, אל בולסון ועוד מקומות שרק הצליל שלהם גורם לבערך 60 אחוז מהקוראים פרץ של געגוע. לאחר יותר מארבע שנים, מצויד בעשרה קילו ספייר ועם יותר פריצות דיסק ממאגיסט בגולני, חזרתי להיות ״מוצ׳ילר״. יותר נכון ״מטייל״, כי באתי עם מזוודה.
יותר נכון ״תייר״, כי הייתי עם חגורת כסף כזאת של הפרנואידים. יותר נכון אאוטסיידר, כי מסתבר שיש כמה הבדלים קטנים בין המוצ׳ילר של 2010 לאלה של 2015. בואו ונראה כמה.
רצים יותר
8 בבוקר. אני קם מוקדם כדי לתפוס אוטובוס. במטבח של ההוסטל עומדים ארבעה בנים ושתי בנות, לבושים כמו פרזנטורים של נייקי. אני שואל אותם אם הם יוצאים לרוץ או משהו, אז הם עונים שהם בדיוק חזרו. מה הולך פה?
כן, טרנד הריצה הגיע גם ל״טיול הגדול״. משוחררים טריים שבמד״סים הצה״ליים נשבעו שלא ירוצו באזרחות – קמים פה לספרינטים בזריחה, תצפיתניות במיל׳ לא שכחו לארוז רצועות trx, ואת הסטייק הארגנטינאי מחליפות כפיפות מרפקים צבאיות. נורא רציתי להצטרף לגל הזה אבל אני מהדור הקודם, אז בטעות עליתי ארבעה קילו.
מעשנים יותר
זה שלא עישנו פעם. עישנו. ואולי סתם הגעתי למקומות של חבר׳ה שהיו בטוחים שזו טיסה ישירה לקאסול ועכשיו מוצאים את עצמם מבולבלים אל מול קצינים משוחררים שדופקים טרקים בקצב לייקים של חן טל, ולא נותר להם אלא לעשן. וזה לא רע, רק קצת שונה בנוף הדרום האמריקאי הסאחי. פעם היית מעשן בין לבין. חוף בברזיל, פסגה בארגנטינה או ג'ונגל בקולומביה, כל רגע כזה מתרומם עם איזו קטנה. אבל היום, נראה שכל המטרה היא להתארגן. קודם נתארגן, אחר כך נצלם, אחר כך נרוץ, אחר כך נזיין, אחר כך נתארגן שוב, אחר כך נטייל. זה בערך הסדר. מוזמנים להשאיר פה למטה תגובות מנומסות כמו ״סאחי מניאק, חבל לא נשארת בארגנטינה יא קוקסינל״.
מוצ׳י – wifi
אני מגיע למקום חדש – צ׳ק אין. עולה לפסגה של איזו גבעה – סלפי. נשאר לבד ישר – הודעות קוליות לכל הוואטסאפ. מרגיש רעב? – מפדל שעות על ה-wifi של מקדונלד׳ס. כך הייתי.
וזה, רבותיי, ללא ספק הבדל המשמעותי ביותר. טיילתי ב-2010, לא לפני הרבה זמן, האינטרנט ממש לא היה בתחילת דרכו. מה שכן, צריך היה למצוא דרכים להשיג אותו, ואמנם קשה לי להודות שאני מתגעגע לימי האינטרנט-קפה, בו כל שעה עולה כמו תמונת אינסטגרם של בר, אבל תמונות חוזרות של מטיילים מכונסים בתוך המסך במקום לצאת לכבוש איזה הר, גרמו לי להרגיש קצת בר מזל על שטיילתי קצת לפני המפץ הגדול. אין מה לעשות, האייפון ודומיו משנים את כללי המשחק. הפייסבוק מבטל את הניתוק, הוואטסאפ מחסל את הגעגוע שבלעדיו אין כל ערך לטיול, וה-wifi הוא כנראה המצרך הכי יקר.
אז תנו בלייק, תגיבו, תשתפו, חפשו אותי באינסטוש סנפצ׳ט וטינדר.
הגל ההיפסטרי
סנדלי השורש לא מתו, מכנסי המטיילים המתפרקים עדיין שורדים, ומעילי הסופטשל נראים בכל עבר. ועדיין, משהו בסגנון השתנה. בשונה מהעניין הטכנולוגי זה לא בהכרח מעיד על אופי הטיול, רק על אופי האופנה. אז מגפי הבלנסטון החליפו את האסולו הצבאיות, והטייץ הפוסט-פרחה משתלט על כל ירך יהודייה, ובאמת הכול היה טוב. עד שפגשתי את רפי – לפני שנה סמ״ר בקריה, היום מטייל עם ג׳ינס סקיני, כובע של החתול וכלב ומזוודה של נערה מתבגרת במסע לפולין. איך נפלו גיבורים. בימים כתיקונם היו קוראים לו ״מוצ׳י-קלאבר״, כיום זה נראה כמו ברירת מחדל. ומילא הוא היה איש מגעיל כזה שהיה גורם לי לכתוב על איך תל אביבים ג׳ובניקים החליפו פה את בוגרי הסיירת מעמק יזרעאל, אבל הוא היה אחלה גבר. נראה לי ששכבנו אפילו.
״איפה אתה עושה את הקרנבל?״
לא ייאמן. פעם, פעם היינו מפתחים שיחות נפש באמצע הסלאר, פוצחים בשיחות פוליטיות בדרך למאצ׳ו פיצ׳ו, ובוכים אחד על כתפי השני בעלייה לויאריקה. כולנו היינו ככה. אבל פתאום, כשאתה מסתכל מהצד, קשה להתעלם משגרת השיחות הגנריות שנעות בין ״אתה גל עולה או יורד?״ לבין ״עשית כבר אושואיה, כמה עלתה לך טיסה, באיזה שער החלפת?״. זה השיח, זו המהות, מדברים בעיקר על הטיול עצמו. אין מאיפה למה מתי מי האם, מכירים תוך כדי תנועה. תכל'ס, עדיף ככה. גם ככה את השיחות על העתיד ועל העבר אנחנו עושים יותר מדי בהווה, אז כשאנחנו בטיול, עדיף לטייל, לא לחפור. בשונה מהחיים, פה המטרה הבאה מאוד ברורה וכמעט ללא התלבטות, צפון או דרום, סה טו. קבלת החלטות פשוטה. מתי כבר איזה בוגר 8200 ימציא אפליקציה שתהפוך את החיים לטיול?
וכמובן, רוב הדברים שלא השתנו:
- גברים מרזים, נשים תופחות.
- קונים כדורים נגד מלריה כי אמא הכריחה.
- מוצ׳ילה עם כיסוי? ישראלי.
- ״קוואנטו קוואסטה״, ״פוסיבלה?״, ״דונדה?״. מזל טוב, אתה יודע ספרדית.
- יין צ׳יליאני זול ישמח לבב מוצ׳ילר.
- ותיקות-צעירות בין המטיילים ביבשת.
- הקזינו תמיד ינצח. סעמק האלף שקל.
- עדיין שונאים אותנו בקבוצות. ולבד. ובכלל.
- סביר להניח שלפחות פעם אחת ישדדו אותך.
- בתי חב״ד – הבית הכי טוב ביבשת והמקום האידיאלי להעמיס.
- ״שביל החומוס״ – אותם מקומות, אותם אנשים, אותו קסם.
- ברזיל הכי יקרה, בוליביה הכי זולה, קולומביה הכי חרמנית.
- קל יותר להתאהב. עדיין.
- לסיום, עדיין מתגעגעים לאקסית. ועדיין מבינים שכמה שחרא בארץ, זה החרא שלנו והוא מריח הכי טוב שבעולם.