זוזי שיקסע, את מסתירה לי את ליגת האלופות
בעקבות אירועי השבוע האחרון בבית שמש הבנו שמערכת החינוך בישראל נכשלה קשות. במשך שנים גידלו כאן דורות של תלמידים על שיעורי התנ"ך ולימדו על אירועים מינוריים כמו: מעמד הר סיני, יציאת מצריים והקרב בין דוד לגוליית. עכשיו מסתבר שאת הדברים החשובים באמת, אלו שלפיהם חיים יהודים מאמינים ואדוקים ממיטב המסורת, מעולם לא טרחו ללמד אותנו. טוב שיש אנשים צדיקים בעולם.
אז עכשיו אנחנו יודעים. במשך שנים חשבנו שהמקובלים יושבים באחורי האוטובוס וזורקים אריזות של מקופלת על החננות מקדימה. היום אנחנו יודעים שהמצב הוא הפוך לחלוטין, השווים יותר יושבים בחזית וה"שיקסעס" מאחורה. אמרו לנו שיהודים טובים מתנהלים בסובלנות ובדו שיח, כשבעצם הדרך הנכונה באמת להתמודד עם דברים מעצבנים היא פשוט לירוק עליהם. הבוס לא נתן העלאה? טפו, האישה מסתירה לך את ליגת האלופות? טפו, שיידעו החולערות.
ובכל זאת דבר אחד מאד חשוב לא הצלחנו עדיין ללמוד מכל החבורה הנעלה, הצדיקה ועמוסת הערכים הזאת. כאלה אנחנו, בורי ארץ, עובדי אלילים ואוכלי סושי אבוקדו עם גרידת לימון. אם אלוהים אכן בחר בנו מכל העמים, איך זה שדווקא הגויים נראים כל כך הרבה יותר נאורים? כנראה זה בגלל החזיר.
ארדואן Vs. העולם
אם החיים היו מערבון, כמו שתמיד חלמנו שיהיו, אין לנו ספק את מי היינו מגייסים בתור הרשע המגלומן שמנסה להשתלט על העולם. בשנים האחרונות מנסה רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה, לשחק אותה סולטן ולהכתיב הוראות: אתם לא תשוטו בין שתיים לארבע, אתם תפתחו את המעברים, והבא שמדבר על השואה הארמנית, יחתך כמו שווארמה. חבל רק שכל הפסקול בטורקית, זה הופך את כל העסק לקצת פחות אמין.
השבוע הגיעו הדברים לשיא כשהאיש הפסיכי למדי הזה החליט לנתק את יחסיו עם צרפת, וגירש את השגריר הצרפתי ממש כשהיה באמצע הקרואסון של הבוקר. האמת שאותנו זה די הפתיע, כי היינו בטוחים שאחרי כל המלחמות על "רצח העם בעזה", האיש ההומני והיקר הזה יגלה דווקא סימפטיה לסיפור הטראגי של העם הארמני. אבל כנראה שבטורקית הכל נשמע טוב יותר כשהוא מופנה כלפי חוץ, כי הסולטן הרי תמיד צודק. גם כשהוא טועה.
הקבצן והמלאכית
אתם אולי לא מודעים לזה ביום יום, אבל ברגעים אלו ממש, יושבים ברחבי העולם מדענים ופרופסורים רבי שם ומנסים לקבל תשובה לשאלות הבוערות ביותר: כיצד נוצר היקום? האם ישנם חיים על כוכבי לכת אחרים, או האם אפשר לקחת מי ברז עם שאריות תרכיז פטל ולמכור אותם במחיר של וויסקי סקוטי? אבל אנחנו טוענים שכולם מבזבזים את זמנם, כי כל הנושאים הללו לא חשובים עד שלא נקבל את התשובה לשאלה החשובה מכולן: איך לעזאזל הוא עושה את זה?
השבוע ראינו שוב את ליאונרדו דיקפריו מטפח זוגיות עם אחת הנשים הלוהטות ביותר בעולם. אחרי שראה מקרוב את הפלאים של בר ואת הלאבליז של בלייק, משתעשע דיקפריו בימים אלה עם ארין הית'רטון, אחת מאותם יצורים מופלאים המכונים בשם "מלאכיות ויקטוריה'ס סיקרט". כבר שנים אנחנו שוברים את הראש בניסיון להבין מה יש בו באיש הזה, שגורם לדוגמנית של "ספורטס אילוסטרייטד", לכוכבת הכי סקסית בדור הצעיר של הוליווד ולדוגמנית חוטיני אוסטרלית לפרפורים בלב, ונכשלים.
וזה לא שלא ניסינו: עשינו פוזות לא משכנעות למצלמה, לבשנו כובע של פועלי בניין, חולצות לא מגוהצות וג'ינס שלא ראה כביסה כבר חודשים, גידלנו זקן של כוכבי סרטים גרמניים ועלינו לקרוז בספינה כדי למצוא את אהבת חיינו. בסוף כל מה שקיבלנו היה מחלת ים ומכתב פינוי ממשטרת ההגירה. אין צדק בעולם.
הביקיני ששבר אותנו
אם מישהו אחר היה טוען את זה, היינו טוענים לרדידות ומתכחשים קשות. אבל האמת היא שבמקרים לא מעטים בחיינו, אנחנו מתנהלים לפי התניות קלאסיות. בדיוק כשם שכלבו של פבלוב אומן לרייר כששמע את צליל הפעמון, וחשב על האוכל המתקרב, כך הורגלנו גם אנחנו לסדרה של גירויים שמובילים אותנו להתנהגות קבועה. לדוגמא: שילוב המילים "דוגמנית" ו"ביקיני" יוציא מאתנו בדרך כלל תגובה של "האבה, האבה, זוז כבר ותן לראות!".
אוי, הזוועה. לא נכחיש, אפילו כשסיפרו לנו שדוגמנית העל קייט מוס הצטלמה בבגד הים זעיר ללוח השנה של "פירלי", לא שינינו את התנהגותנו. ככה זה עם התניות קלאסיות, כשהפעמון מצלצל, לא שואלים שאלות. זה היה הרגע שבו הבנו שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, שבשביל לראות פה משהו מרגש נצטרך את טלסקופ האבל, ובעיקר שאנחנו ממש מתגעגעים לפמלה אנדרסון.
געגועינו להאט טאב
הנה כמה דברים שהיו נכונים בפעם האחרונה שביקרנו בבית האח: מובארק שלט ביד רמה במצריים, קדאפי קיבל נשיקת לילה טוב מהאחות האוקראינית, הפועל ת"א הייתה אלופת המדינה בכדורגל, ודפני ליף הייתה עורכת מתחילה ואלמונית עם חובות לבעלת הבית. פלא שאנחנו כבר לא זוכרים מי השתעשעה עם עתי במקלחת ואת מי כבר לא יכולנו לשמוע צורחת? לעזאזל, אפילו האימג' של סיון אברהמי בהאט טאב התפוגג כלא היה.
אז כן, אנחנו מוכנים, הגיע הזמן לקשרים חדשים בחיינו. אנחנו רוצים את כולן: את החופרות והלא ברורות, את הבלונדיניות והברונטיות, את אלו שנרצה להינשא להן ואלו שלא נרצה לאחל לאף אחד שאנחנו מכירים. אנחנו מוכנים למסיבות ביקיני בבריכה, זוגות מופרכים ושלושה ימים של בכי על קופסה של נוטלה. תנו לנו את הכל במרוכז ישר לווריד, כדי שהקריז הזה שמלווה אותנו כבר תשעה חודשים יירגע סוף סוף.
אמאל'ה!
רצינו, באמת שרצינו לכתוב כל כך הרבה דברים על התמונות של סרינה וויליאס בביקיני, שהתפרסמו השבוע. רצינו לומר שנראה לנו שמצאנו את הסטרואיד הענק שהמדענים מהפסקה הקודמת חיפשו, או שהפעם האחרונה שפחדנו ככה הייתה כשראינו בפעם הראשונה את "הנוסע השמיני". אבל אז ראינו את הקוביות האלה בבטן, נזכרנו שיש עוד אחות אחת כזאת ממש בקרבת מקום – והבנו שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו בטיסת אקספרס לווימבלדון, בלי אפשרות נחיתה. אז לא נוכל לספר לכם כלום.
איחולים ל-2012
בימים טרופים אלה, בהם מתפוצצת הרשת מסיכומים אין סוף, החלטנו לקחת כמה שורות כדי להתרכז דווקא בעתיד. רגע לפני ש-2011 אומרת שלום ו-2012 נכנסת לחיינו, רצינו להתרכז במה שאנחנו מאחלים לעצמנו: שנזכה לחוטיני ולא לשלם, שנבחרת ישראל תתמודד סוף סוף מתישהו על תואר כלשהו בענף ספורט כלשהו בעולם, שתמלא הארץ מסיבות ואלכוהול לרוב, ושניפגש כאן כל שבוע שוב כדי לסכם, בקטנה, את כל הדברים החשובים באמת. שנה טובה.