ביבי גרעיני
רוצו לחומה, איישו את העמדות, גייסו את בית לאניסטר, בית סטארק והבית של פיסטוק: ווינטר איז קאמינג. כי אם לצטט את אחד מגדולי דורנו: "אם זה מצייץ כמו מטרד, אם זה משתף כמו מטרד, אם זה יוצר ברכות לחג כמו נוי אלוש על קראק – זה ביבי גרעיני. ראש ממשלת ישראל כמובן לא לבד בסיפור הזה. בחודשים האחרונים קיבלנו סרטונים פסיכודליים מהנשיא ובקשות חברות מיושבת ראש מפלגת העבודה, שהפכו את הפיד שלנו מלוכלך כמו תמונות של ריהאנה בחופשה.
פעם היה הפייסבוק הטריטוריה שאליה היינו בורחים כדי להתנתק מהעולם. רק אנחנו, האלבומים של הבלונדיניות מאילת והאנונימיות הברוכה על שם הצדיק יבדל"א, הרב צוקרברג. אבל היום אי אפשר לפתוח בשקט את העמוד שלך מבלי שחתול עם מבט חשוד בעיניים יזייף שיר פטריוטי במיוחד, אספשילי פור יו. אז מספיק, לא עוד שירים, לא עוד קליפים, לא עוד מיקסים שנלקחו היישר ממועדון הפלקה. בעולם האמיתי כבר למדנו איך לעשות לכם איגנור. באינטרנט הסיפור הזה הרבה יותר פשוט.
כנס בו כמו אזברגה
הרבה אסרטיביות סיפקה שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, השבוע כתגובה לאירועים במגרשי הכדורגל. זה לא שמשהו השתנה כמובן, אבל תודו שגם אתם נתקפתם רעד פתאומי כשהיא הישירה מבט למצלמה ואיימה לאסור על מאמן בני לוד לפוצץ גם את שחקני היריבות בשבוע הבא. אבל כמו תמיד, הדור הצעיר מגיב הכי מהר לשינויים. תלמידי תיכון מתל אביב, ראשון לציון ורמלה, שחשו בסכנה המקרבת, החליטו להחליף את אזברגה בקצינים נאציים, ולעודד אותם במהלך הצגת תיאטרון בערב יום השואה. בסוף הם לא ממש הבינו למה הפוליטיקאים והעיתונאים מתנפלים עליהם. הרי בסך הכל הופגנה כאן המון סבלנות. אם זה היה בהפסקה בבית הספר, הם כבר מזמן היו נכנסים ומראים לטמבל הגרמני הזה איך מפוצצים באמת.
ואף מילה על שפשפשת
זה המקום להודות, כבר כמה ימים שאנחנו לא מצליחים להירדם. הרופא הסביר לנו שמדובר בתוצאה מהלחץ שנוצר מהידיעה על סיימון קאוול, השופט של "אקס פקטור", שהצליח לעשות את זה עם הדוגמנית אליסיה דובאל לא פחות מ-11 פעמים בלילה אחד. מצד אחד אי אפשר שלא להעריץ את סיבולת הלב-ריאה, הגמישות ויכולת ההתאוששות של ברדלס בסוואנה שגילה כאן כוכב הבידור הבריטי. מצד שני, אפילו אם היו לנו כל המעלות הללו, איפה לעזאזל מוצאים מישהי שתסכים להגיד "כן" כל כך הרבה פעמים בפרק זמן כל כך קצר?
מי רוצה להחליף נגיחות אחרי המשחק?
בינינו, כל הסיפור הזה של המכות בווינטר די נופח מעבר לפרופורציות. הטעות של כולנו היא להבין את הניואנסים התרבותיים הקטנים שמבדילים בין הכדורגל במקומות אחרים בעולם לבין מה שמתרחש כאן. לדוגמא: בסוף המשחק בעולם נהוג ללחוץ ידיים ליריבים, להחליף קבוצות ולמחוא כפיים לאוהדים שהגיעו כדי לצפות במשחק. בישראל נהוג לסיים את המשחק בנגיחה ידידותית ובעיטה לביצים. מי צריך לבזבז חולצה אחרי מזכרת כזו? היריב כבר לא ישכח אותך כל החיים.
הניסיון של התקשורת הישראלית להתגייס בשבועות האחרונים "להצלת הכדורגל הישראלי" דומה לניסיון להנשים סטייק. כבר שנים שהענף הזה מעניין רק את מי שצועקים באולפני הטלוויזיה, מתלהמים ביציעים ומנפחים אחד לשני את הצורה בסוף המשחק. לא משנה כמה עונשים יטילו על רמת גן ולוד, לא משנה אם ישאירו את מכבי פתח תקווה או לא, הסיפור הזה כבר מזמן הפסיק לעניין אותנו. וזה העונש הכי גדול שיכלו האנשים שמנהלים את הענף הזה להביא על עצמם.
ויוה אספניה
האמת בר? התאכזבנו. האגו הגברי שבתוכנו מיילל כמו זמר על במות העצמאות, ושואל רק "למה?". מה? לא עשינו מספיק? לא פירגנו? לא עקבנו בטוויטר, לא קיללנו את נועם טור? בכל פעם שהצטלמת ל"ספורטס אילוסטרייטד" התמלאנו גאווה, וכיסינו את הקירות בפוסטרים מרוטשים היטב. בגללך אפילו התעניינו איפה זה זנזיבר. אז למה בכל פעם שבא לך לחשוף ישבן את טסה לחו"ל? לא מגיעה גם לנו קצת נחת? בכל זאת לא קל פה וגם יש לנו יום הולדת 64. מי יודע עוד כמה נשרוד? בפעם הבאה שאת מרגישה היי בנטורל, עשי טובה ותרימי טלפון. אם לא בשבילנו, לפחות בשביל המורל הלאומי.