איך לעזאזל אפשר להרוס צילומי עירום?
באמת, לינדזי, תסבירי לנו איך זה קרה לך? זה לא שביקשו ממך לא לשתות, לא לעשן או ללכת ישר אחרי עוד ערב פרוע אצל החברה, פריס. כל מה שהיית צריכה לעשות הוא להוריד את הכלום ורבע שאת לובשת בדרך כלל, לעשות פרצוף סחי עד כמה שניתן למצלמה, ולאסוף את הצ'ק השמן שחיכה בצד. אז איך? איך גם את זה הצלחת לחרבש? מה בדיוק עשית שם שגרם למי שרגילים לצלם בלונדיניות עירומות לפרנסתם לדפוק את הראש בקיר? עכשיו את תצטרכי לרדוף אחרינו כדי לקבל כסף לערבות.
שביתה זה הספורט החדש
ואנחנו חשבנו שרק באופנה יש טרנדים, תמיד יש משהו חדש ללמוד. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לתופעה חדשה בנוף הספורט העולמי, כזו שהכרנו עד כה רק מהשולחנות עמוסי תאוות הבצע, האינטריגות והבורקסים של פקידי ההסתדרות. ספורטאי צמרת ואתלטים מובילים מחליפים את הגופיות בחליפות שלושה חלקים, יורים לאוויר מנטרות לעוסות של יועצי תקשורת ומשביתים את הדבר היחיד, מלבד תמונת היום, שאליו אנחנו יכולים לברוח לכמה שעות.
העולם כולו מרוכז כעת בשביתת שחקני האנ.בי.איי, אבל בשנה הזו ידענו גם שביתות בליגות הכדורגל של ספרד ואיטליה, עונת הפוטבול בארצות הברית עמדה בסימן שאלה, וזו הייתה רק שאלה של זמן עד שגם אנחנו נצטרף לחגיגה עם שביתת שחקניות הכדורסל. אז נכון שתמיד קל (וברוב המקרים גם נכון) לשנוא את העסקונה, אבל בעידן של מיתון עולמי ו"צדק חברתי", קצת מביך לראות ספורטאי על שמתווכחים על עוד פרומיל של אחוז רווחים, בזמן שהאנשים שצופים בהם הולכים ונעשים עניים יותר ויותר. בקצב הזה לא רחוק היום שבו נחכה בקוצר רוח לאליפות העולם לעסקנים.
כשאמריקאי וצרפתי הופכים לפולניות
לפני שאנחנו נכנסים לעומק העניין הזה, איזה כיף זה לדעת שגם גדולי עולם מתנהגים לפעמים כמו משתתפות ערב הפוקר השבועי במשען? השיחה בין סרקוזי לאובמה הייתה כל כך פולנית, עד שכמעט היה אפשר להריח את הגפילטע באוויר. כל מה שהיה חסר בתוך הקשקשת הקנטרנית הזאת היה שאחד מהם יזרוק משהו כמו: "אבל עזוב את השקרים, אתה ראית איך הוא השמין, הביבי הזה? זה הכול מהרוגעלך האלה בישיבות, אני אומר לך".
אבל ברצינות, עד כמה זה אמור להדאיג אותנו ששניים משלושת המנהיגים הכי חשובים בעולם כיום (תוסיפו את מרקל ותקבלו את האנשים שאחראים על התשובות לשאלות המשבר הכלכלי ואירן), מחליטים לרכל דווקא על ראש ממשלת ישראל בשיחות הפרטיות שלהם? התשובה היא מאד. מצד שני, אם לא דאגנו כשבכל פינה על הגלובוס הפכה מדינת ישראל למצורעת, אם לא הזדעזענו כשמנהיגים מכל רחבי העולם אמרו למצלמות פחות או יותר את אותם דברים עליהם ריכלו סרקוזי ואובמה, למה שנתחיל לדאוג עכשיו?
סילביו, אל תלך
איך זה קרה לנו? איך איבדנו אותך סילביו? המנהיג היחיד בעולם שדיבר איתנו בגובה העיניים, נכנע השבוע ללחץ הציבורי והודיע שיפרוש בקרוב. מה היה אכפת להם לאיטלקים האלה שתמשיך לחגוג בשקט? הרי כבר הסכמת לא לעשות "בונגה בונגה" בין שתיים לארבע, אפילו היית מוכן להתפשר על חברות אפריקאיות בנות 18 ומעלה. אז מה הם רוצים ממך, המנוולים האלה? למה לא יכולים לתת לך לשבת בשקט עם קוזינה ביד אחת, כוס קיאנטי באחרת וסיגר בפה? זאת הצרה עם כל הרעיון הזה של מדינה ואזרחים, תמיד יש משהו לתקן. כנראה שהמנטרה הישנה נכונה: בסוף כל הטובים הולכים, ואנחנו נתקעים עם הגמד הצרפתי והסאדיסט ממוסקבה.
שפילברג כבר לא גבר
זוכרים כמה טוב היה פעם, לפני העידן שבו תקשרנו עם העולם החיצוני בפוקים, טוויטים ושאר הברות שנלקחו משירים של מרי פופינס? אלה היו הימים של המשחקים עם החבר'ה בשכונה, ותמיד היה בה את הילד המגניב ההוא שכולם רצו להיות בחברתו. הוא הסתובב עם רובה קפצונים, ג'ינס קרוע וחיוך ממזרי על הפנים, משך לבנות בשיער, שיחק כדורגל מתחת לבניין, ובקיצור היה המודל הכי קיטשי לחיקוי. מאז חלפו שנים, כולכם התבגרתם, עזבתם את השכונה והתחלתם את החיים העצמאיים. אבל הוא? עדיין מסתובב בשכונה עם אותו הג'ינס ורובה הקפצונים ומשוכנע שהוא עדיין מגניב.
סטיבן שפילברג הוא בדיוק האיש הזה, שאותו הערצנו בילדותנו. אז הוא היה הכי פרוע, הכי מקורי, הכי מפוצץ, הכי גבר-גבר שהכרנו. אבל מאז חלפו השנים, הטעם הקולנועי שלנו השתנה, ודור חדש של גאונים גבריים השתלטו על עולם הקולנוע. בעוד נולאן, פינצ'ר וארונופסקי מציגים לעולם קולנוע גברי מקורי, אינטילגנטי ומוחשי עד כאב, שפילברג נותר עם הקפצונים. שוב ילדים מעצבנים עד כדי מחשבות על סירוס, עוד אפקטים גרנדיוזים שנועדו להסתיר עלילה רדודה, ובעיקר יצירות שכיחות שכבר לא מגניבות אף אחד באמת. בסוף זה אולי ייגמר בעוד מיליונים של רווחים לטין טין ואולי אפילו אוסקר לטלנובלה הקיטשית, "סוס מלחמה", אבל בעינינו זה בסך הכול רק עוד איתות נואש לתשומת לב מצד הילד המגודל מהשכונה.
רגע, עוד פעם, מי נכנס לכלא?
במסגרת חיפושינו אחר הגבר הכי מעניין השבוע, מצאנו דווקא את ההפך - הגבר הכי פחות מעניין. כי מלבד הקטע שהאזרח מספר אחד שלנו חשף את עצמו בשיטתיות בפני עובדות מזדמנות, הפרשה הזאת, על כל עסקות טיעוניה, ערעוריה, דיוניה וחפירותיה, הפסיקה לעניין אותנו בערך לפני שנתיים. זה לא שאנחנו לא תומכים בעובדה שהאיש הזה יבלה את השנים הקרובות במקום שבו אנשים אחרים יחשפו את עצמם בפניו בשיטיות, אלא בעיקר שהסחבת המשפטית הזאת נמשכה הרבה יותר מדי זמן. באיזשהו שלב זה הפך להיות כמו עוד אייטם רכילות על ליהיא גרינר, סתם טעם רע, רעש וצלצולים.
על הרקע הזה כל ההתרוצצויות והמשדרים מאולם בית המשפט היו בין משעשעים לסדיסטיים, כמו סצנה מ"התפוז המכני" שבה התקשורת מנסה להושיב אותנו בכוח בכיסא, לפתוח את העיניים עם אטבי כביסה ולהכריח אותנו להתבונן שוב באיש הזה ובחבורת עורכי הדין המקיפה אותו, שהיו יכולים בקלות לנצח בפסטיבל מספרי הסיפורים של חולון. מה ההוכחה הכי טובה לכך שקצב מעניין פחות או יותר רק את עצמו בשלב הזה? שהפרידה מברלוסקוני משמעותית לנו הרבה יותר.