שלנו שוקל 15 טון, כמה שלכם?
על רקע הפיצוץ המסתורי בבסיס הטילים בטהרן - שבו על פי מקורות זרים ומוזרים יכול להיות שאולי, בטעות, ממש בפוקס, יש מצב שהיינו מעורבים בצורה כזו או אחרת (למרות שלא היינו, באמת שלא), עולה שוב שאלת הפעולה המבצעית. לא שוב בקטע של דיון חסר תועלת ותוחלת, שרק נועד לאפשר למי שהדליף אותו מלכתחילה לקרוא לכולם חסרי אחריות, אלא מבחינת העובדה הפשוטה שיכול להיות שישנם עוד דרכים לגרום לאחמדיניג'ד להיחנק עם הגונדי, מבלי לשלוח לשם את חיל האוויר?
ואם לא, אולי הפצצות החדשות של הצבא האמריקאי יכולות לעזור לנו? כי תגידו מה שתגידו, שיהאב וזילזל וכל יתר השמות האלה נשמעים טוב, אבל 15 טון של פלדה חודרת בונקר עם 2 טון חומר נפץ נשמעים הרבה יותר טוב, לא? נכון שהכול תיאורטי ואף אחד לא אמר שמישהו אכן יעשה שימוש בכל העוצמה הזו, אבל בהתחשב בכך שכל המלחמה הזאת מסתובבת בעיקר סביב אגו נפוח ואיומים לשם דעת קהל, כיף לדעת שלתיאוריה שלנו יש יותר גדול.
פורנו וספרות לא הולכים ביחד?
הנה עובדה שלא הרבה אנשים יודעים על סשה גריי, על אף שחלקכם אולי חלקו איתה מערכת יחסים אינטימית כזו או אחרת: שם הבמה שלה (שמה האמיתי הוא בכלל מרינה) נלקח מתוך קלאסיקה ספרותית אמריקאית: "תמונתו של דוריאן גריי". כלומר עוד הרבה לפני שהייתה מועמדת לפרסים יוקרתיים כמו "סצנת השלישייה הכי טובה של השנה", הייתה גריי משכילה ומעודכנת תרבותית הרבה יותר מהאמריקאי הממוצע.
כל זה לא הפריע להתפרצותה של מיני סערה בארצות הברית בשבוע האחרון, כתוצאה מביקורה של גריי בבית ספר יסודי בקליפורניה, אליו הוזמנה על מנת להקריא ספר לילדים. אבל יודעים מה? עזבו אתכם מהעבודה שגריי פרשה כבר לפני שנתיים מהתעשייה, שימו בצד גם את האפליה הבוטה על רקע תעסוקתי ושאלו את עצמכם רק את זה: אם כל כוכב תרבות מיינסטרים שהשתתף בסצנת סקס בקולנוע היה מוגדר כמצורע, עם מי בדיוק היינו נשארים כאן? באגס באני?
הפלישה הגדולה: ה-NBA מגיע לאירופה
לאחר שארגון גזלני, סליחה, שחקני הכדורסל האמריקאי דחה השבוע את ההצעה האחרונה של בעלי הקבוצות, נראה שאנחנו קרובים מתמיד להשבתה מוחלטת של ליגת ה-NBA בפעם הראשונה בהיסטוריה. מה זה אומר מבחינתנו? שבאביב הקרוב לא נתעורר בשעות לא שעות כדי לשמוע את שימי ריגר צווח גיבוב של צהלות באנגלית-עברית על עופר שלח, אבל בעיקר שאנחנו קרובים מתמיד ליום שבו השחקנים הגדולים ביותר בעולם יגיעו לחלטר ביבשת הישנה.
כבר היום מסתובבים ברחבי אירופה כמה וכמה כוכבים שהגיעו מעבר לאוקיינוס, והחליטו כבר בתחילת העונה לא לחכות לתוצאות השביתה. חלקם אף חתמו על חוזים שמבטיחים את הישארותם כאן בלי קשר לתוצאות המשא ומתן על הסכם השכר. אך בעוד שעד כה השמות הגדולים באירופה היו קירלנקו, פארמר, וויאצ'יץ ורודי פרננדז, עכשיו מדובר על שמות בקליבר של פאו גאסול, מאנו ג'ינובילי וקווין דוראנט, שחקנים שתקציב הנעליים שלהם לבדו יכול היה לקיים בקלות מדינה קטנה באפריקה.
בהנחה שאף אחד מהצדדים לא מתכוון להתעשת בקרוב, אנחנו עומדים בפני עונה חסרת תקדים. מצד אחד כזו שתאפשר לנו לראות כמעט מדי שבוע את טובי השחקנים בעולם מלהטטים על הפרקט הקרוב למקום מגורינו. מצד שני היא עשויה להפוך את הכדורסל האירופי הקבוצתי והטקטי לסוג של מופע ראווה, שמתכנס כולו למאבקי אחד על אחד והגנות לא קיימות. עכשיו רק חסר שמישהו יצעק "או מיי גוד, עופר" כדי שנרגיש בבית.
געגועינו לטיילר דרדן: בראד פיט אומר שלום
אולי לא שמתם לב, אבל בערוץ הנשים הזילו כמה דמעות לאחר ששמעו שבראד פיט פורש. הקוביות בבטן, זעקו הנשים קרועות הלב, אוי הקוביות. אתם מבינים? בראד פיט - השחקן הכי גבר בעידן החדש - הפך לסוג של פריטי בוי עם עיניים כחולות. זה כמו שתיקחו פורד מוסטנג מעשן שנת 82 ותהפכו אותו לפג'ו 206 עם גג נפתח בצבע ורוד פוקסיה. לא עושים דברים כאלה.
אז למרות שיש מי שירים גבה (נשבעים לכם, קראו לנו גייז בגלל הפסקה הזאת), החלטנו לסגור חשבון ולהראות להן איך עושים פרידה מגבר אמיתי. כי האמת, דווקא בגלל שגרם לנשים בכל העולם להיפר ונטילציה, סבל פיט כמעט תמיד מהערכת חסר. בשני העשורים האחרונים הוא כיכב כמעט בכל סרט משמעותי וחשוב, מ"12 קופים" ועד "אושן 11", מ"סנאץ'" ועד "ממזרים חסרי כבוד". בכולם היה מתוחכם ואינטליגנטי, והלך עד הסוף עם גילום של דמויות קיצוניות. ובכל זאת שחקנים מוכשרים, איכותיים וגבריים הרבה פחות זכו להוקרה ולפרסים, שנמנעו ממנו.
אז נכון, בתוך כל אחד מאיתנו נמצא החלק שלעולם לא יסלח לו על שהצליח לתפוס את ג'ניפר אניסטון בשיאה, ואז להשתדרג לאנג'לינה ג'ולי, אבל בעוד עשרים שנה כל זה יישכח, וכל מה שיישאר הוא המועדון ההוא שאת שמו אסור להזכיר.
האגודה לשנאת החזה הגדול: מאיפה זה הגיע?
אנחנו לא רוצים להיות שוביניסטיים, טוב נו אולי קצת, אבל מאיפה לעזאזל הגיע הסיפור הזה של שנאת הציצים הגדולים? מה הקטע של כוכבות ברחבי העולם להצהיר קבל עם ועולם שהן וצמד סימני ההיכר הגדולים שלהן מכריזים על סכסוך עבודה? למה סופי מונק, למה העצבים האלה? ולמה לערב את אלוהים, קים? ואיך יכול להיות, קרוליין פלאק, שמכל הדברים בעולם בחרת לתפוס קריזה דווקא על צמד רקמות חסרות ישע?
אתן חייבות להבין שהנושא הזה לא רק פוגע בציבור גדול שנהנה ממתנת האל הזאת על בסיס יומי, אלא עלול לעודד נשים נוספות לצאת כנגד הפרונט של עצמן. דווקא בעידן של ריבים ומחלוקות, אנחנו מצפים מכן לחבק את הנכסים שלכן ולמנוע מחלוקות נוספות שיאיימו על איכות חיינו. את החלק הזה תשאירו לנסראללה.
כמה פעמים צריך להגיד לכן? אנחנו לא זוכרים כלום
הנה, אחת ולתמיד, ההוכחה לכך שאין לכן שום סיבה לכעוס עלינו. אנחנו באמת משתדלים מאד לזכור אירועים כמו ימי הולדת, ימי נישואין ואת השמות של הילדים, אבל שני דברים במקביל זה פשוט יותר מדי. קחו לדוגמא את ריק פרי, הקמפיין הנשיאותי כולו שלו עמד על היכולת לזכור אילו שלושה משרדים ממשלתיים הוא מעוניין לסגור, ואפילו את זה הוא לא הצליח. בטלוויזיה זה לפחות נגמר רק בפדיחה שתישאר איתו לנצח. לפעמים זה עדיף על נעלי עקב שרודפות אחרינו ברחבי הבית.