את אבי נגוסה ואבי ווסה (25) אני מכיר עוד מימי הצבא. שני חברים, שהם במקרה גם אתיופים, גברים אחד-אחד. היינו באותה מחלקה, אוהל ליד אוהל, אבל חוויה שזכורה לי במיוחד היא מסוף המסלול שלנו באחד מגדודי הנח"ל (נינג'ות לשחם כבוד, או משהו כזה). כמקובל באירועים מהסוג הזה יש סיבה למסיבה. הגענו למועדון באזור השרון, וכשחברי הפלוגה נכנסו פנימה – השניים נשארו מאחור ולא הוכנסו. ארגנו יום למחרת כתבה באחד העיתונים, אבל בפועל, דבר לא השתנה.
לבן במועדון של אתיופים: איך זה מרגיש?
שלוש שנים אחרי החלטנו לעשות חוויה מתקנת, ועל הדרך גם לסקור את תרבות הבילוי של הגבר האתיופי. האם היא שונה, ואם כן אז במה? מסתבר שיש לא פחות מעשרה מועדונים מוכרים בארץ שמיועדים רק לאתיופים, כך שהצורך כנראה קיים. בדקנו מה מיוחד ושונה במועדונים האלה, ומה יש לגבר האתיופי לחפש דווקא בהם. היה מעניין להרגיש בתור החריג, האשכנזי המוזר בנוף המועדון. לא שמישהו נתן לי הרגשה כזאת, אך היא מתקבלת באופן כמעט טבעי.
עם ווסה נפגשנו במועדון, נגוסה ואני נסענו ביחד לתל אביב. במועדון הדאנס בר 'הנסי' התחלנו בתחקיר עם המארחת רינת אברהם (26) שמסבירה שהצורך במועדון לאתיופים הוא בעיקר בגלל המוזיקה שאותה העדה צורכת: רגאיי ודאנס הול. "במקומות אחרים מנגנים את זה פחות", היא אומרת. ומסבירה גם על הצרכים האחרים: "כאן מרגישים בבית. במקומות אחרים את הנשים יקבלו בברכה, את הגברים לא". ווסה מוסיף: "כאן כל אחד יכול להיכנס. לפעמים גם שמים מוזיקה באמהרית".
"גברים לא מהעדה מגיעים בעיקר כדי להתחיל עם האתיופיות"
בפנים אפשר להיתקל בדעות שונות על הצורך במועדונים רק לאתיופים. עמוס מקונן (28), למשל, חושב שלא צריך מועדון מיוחד. קדוש מקונן, בסביבת גילו של עמוס (ולא קרוב משפחה), מסביר מנגד שעדיין אין כאן באמת דו קיום. עמוס מסכים, ומסביר שרוב חבריו לבנים. באותה נשימה הוא מציין שהסכנה של היתקלות בסלקציה פחותה, באופן טבעי, במועדונים שמיועדים רק לבני העדה.
מעבר לסכנה המופחתת של סלקציה, סיבה נוספת להגעה למועדון היא כמובן הבחורות היפות של העדה. ווסה: "במקומות אחרים אני לא אראה בחורות כאלה. כאן יש לך יותר אתיופיות. אני יכול להתחיל עם אחרות, אבל עם האתיופיות יש יותר שפה משותפת. האתיופיות שמורות, טובות ונראות טוב". עמוס טוען ש "פשוט מרגיש לי נוח יותר איתן". הוא מוסיף ואומר בכעס שבחלק מהמקרים, כשגברים לא מהעדה מגיעים למועדון, הם עושים זאת מתוך מחשבה שבחורה אתיופית תהיה קלה יותר במובן מיני. מגוחך ומטופש ככל שיהיה, זאת ככל הנראה המציאות.
"הגבר האתיופי הוא גבר של כבוד"
ומה עם הגבר האתיופי? בישראל 2011 הסברה המקובלת היא שכולם שווים. ובכל זאת, גם בתוך כל השוויון הזה, יש הבדלים בין התרבויות השונות. בדקנו עם המארחת האדיבה האם יש הבדל בין הגבר האתיופי לגברים אחרים בארץ: "הגבר האתיופי הוא גבר של כבוד", מסבירה אברהם את ההבדל המשמעותי בעיניה, "הכבוד מאוד חשוב להם". בנוסף, היא אומרת, מדובר בגבר מפנק: "הם נורא אוהבים לפנק את האישה אבל היא חייבת להיות חשובה ומשמעותית".
בנוגע להרגלי הבילוי והשתייה האתיופים יש כבר מחלוקת כואבת. לנגוסה הייתה ביקורת על חלק מחברי העדה: "יש אתיופים שאוהבים לשתות. תופסים פינה ושותים וודקה". בסיקור התקשורתי של העדה האתיופית, בדרך כלל רואים את נוער השוליים. לדברי ב', יש באוכלוסיה של העדה אנשים מכל הסוגים, וזה ברור. אבל הסיבה לתדמית הלא מוצלחת נובעת מכך שחלק ניכר מהעדה מתגורר בפריפריה, ומשתכר שכר נמוך יחסית. ובתנאים קשים, יש יותר מקום ופתח לאוכלוסיית שוליים.
"פה מקבלים את כולם"
בן מזרחי (26), מבלה קבוע במועדון, יכול להעיד מהצד על תרבות הבילוי בו. כאמור, הרוב הניכר והבולט של המבלים במקום הוא של אתיופים, אך גם בליינים שאינם בני העדה נוהגים לפקוד אותו. מזרחי מעיד: "אנשים זהב. יותר נחמדים כאן מבמועדונים האחרים. יש מועדונים שעושים עלייך פלאברות, כאילו שאתה זר. פה מקבלים את כולם".
אחרי שיחות עם מבלים ממתינים בכניסה, נכנסנו גם אנחנו כדי לחוות קצת מהאווירה במקום שהתחיל להתמלא רק באזור שתיים-שלוש. זהו, אגב, מאפיין נוסף של תרבות הבילוי האתיופית אותו התקשו החברים להסביר. הנימוק שניתן על ידי אחד הבליינים היה: "אף אחד לא רוצה להיות הראשון שמגיע". שתינו כוס בירה והתערבבנו קצת. "אתה לא יכול, זה לא יוצא ממך", נגוסה מסביר לי כשאני מנסה לרקוד לצלילי הרגאיי. אבל זה כבר לא כי אני אשכנזי, אלא כי אני פשוט לא יודע לרקוד.