אי שם בעבר הרחוק, בין גיל 16 ל-18, עברה עליך אחת התקופות המשמעותיות בחייך. באותם זמנים - הרבה לפני המשכנתא, המילואים, הילדים והחופשה השנתית באילת - התעסקת פחות או יותר בדבר אחד בלבד: בחורות. חלקן נותרו פנטזיה בלתי ממומשת, חלקן נראות היום הרבה מרשימות מפעם, ויש גם כאלו שתמיד חשבת שיש בהן משהו מוזר ומעולם לא הצלחת להסביר מהו.
הכוסית של השכבה
יש חוויות שנשארות איתך כל החיים, לא משנה מה תעבור אחריהן. מאז התיכון הכרת כבר אינספור נשים סקסיות במקומות שונים, אם התמזל מזלך אפילו הצלחת לעניין חלק מהם בקשר איתך, ואם לא תמיד יכולת לפנות למאגר הבלתי נדלה באינטרנט. אבל גם עם כל הניסיון הזה, תמיד יישאר איתך המיתוס של אותן שנים תמימות, בהן אף אחד לא יכול היה לשכנע אותך שיש מישהי שווה יותר מהפנטזיה התיכוניסטית שלך.
באותה תקופה היא נראתה כמו התגשמות המנטרה הקלאסית: זו שכל הבנים רוצים להיות איתה וכל הבנות רוצות להיות כמוה. כשהייתה מהלכת במסדרון היה הקהל נחצה כאילו מדובר בים סוף, מורים (וגם חלק מהמורות) נתפסו לא אחת בוהים בה כשהגיעה לכתוב על הלוח, ובשיעורי הספורט שלה נראה תמיד כאילו אולם ההתעמלות עמוס באופן חריג. בכל פעם שראתה אותך חייכה בחביבות ובמקרה אחד שלא תשכח לעולם אפילו שאלה לשלומך.
איפה היא היום? היית רוצה לדעת שהיום היא בסך הכול עוד אישה עבת כרס בגיל העמידה, אבל המציאות היא שכעת היא הסיבה המרכזית שימי ההורים בבית הספר פופולאריים, במיוחד בקרב האבות.
זאת שפספסת
לא משנה באיזה תיכון למדת או כמה פופולארי היית באותה תקופה זכורה לשמצה, מדובר בבחורה שכל אחד מאיתנו זכה להכיר. האמת היא שצירוף המילים "זכה להכיר" קצת בעייתי כאן משום שלא באמת הכרת אותה מעולם. תמיד החלפתם "שלום" ידידותי במסדרון, תמיד פגשת אותה בכל הטקסים והטיולים השנתיים, אבל באותה מידה מעולם לא ידעת עליה שום דבר באמת. באותה תקופה זה גם לא ממש הטריח אותך מכיוון שהתחושה הזו הייתה משותפת לכל מי שהכיר אותה. מדי פעם אתה נזכר בה, ותוהה מה היה יכול להיות אם.
איפה היא היום? הצרה עם המפוספסות היא שבמקרים רבים מדובר במתפתחות מאוחרות. חמש שנים אחרי שעזבתם את התיכון אתה פוגש אותה לפתע ולא מאמין למראה עיניך: השיער הפרוע הפך חלק כמו משי, חיוך לבן של מיליון דולר מקדם כל עובר אורח, וגוף בצורה של שעון חול גורם לרכבים חולפים לסטות ממסלולם. "איך יכולתי לפספס אותה", אתה שואל בעוד היא מחבקת אותך בחום ומקשקשת בעליצות על החיים, רגע לפני שאתה מתעשת וחושב להציע לה לצאת איתך לסרט, היא שולפת את הטבעת החדשה שלה ואומרת שהיא ממש תשמח אם תוכל לבוא לחתונה.
האקסית
במרבית המקרים מדובר בקשר הרציני הראשון שלך עם המין הנשי אי פעם, ומכאן שתמיד תזכור לה חסד נעורים. באותה תקופה היא נראתה לך כמו אחת התלמידות הכי שוות בתיכון, אמנם לא ברמה של "הכוסית", אבל עדיין כזו שמצליחה לסובב אליך מבטים אכולי קנאה בכל פעם שעברתם במסדרון. איתה גם היו ההתנסויות הראשונות שלך, בין אם מדובר בהתפרעויות נעורים או רק "טעימות" שגרמו לדמיון שלך לעבוד שעות נוספות.
איפה היא היום? בניגוד למיתוס "הכוסית", האקסית כמעט תמיד מאבדת מערכה האמיתי ככל שחולפות השנים. מדי פעם, כשאתה נתקף נוסטלגיה מימי התיכון העליזים, אתה גולש לעמוד הפייסבוק שלה ומבחין בהשפעות הקשות שגרם לה הזמן שחלף. עודף קל בקילוגרמים וסימנים של עייפות החומר ניכרים בה באופן ברור. פתאום כל פנטזיית הנעורים שבנית כל כך יפה בראש (וחלקת עם על מי שהכרת) נראית הרבה פחות מפוארת ממה שדמיינת.
הידידה הטובה
במבט לאחור נראה שהכרת אותה בערך מהתקופה שבה התחלת להכיר את עצמך. הלכתם יחד לגן, ליסודי ובהמשך ישיר גם לתיכון. שם היא הפכה לפתע מהילדה ששיחקה איתך תופסת וסיפרה לך סודות כמוסים, למתבגרת אטרקטיבית בצורה יוצאת דופן. הרבה חוסר נוחיות עברה עליך במהלך הלימודים המשותפים שלכם למבחנים כשחייכה אליך בשובבות, עד שהחלטת בצעד שאותו לא ממש הבנת עד היום, שאתה לא מוכן להרוס את החברות שלכם בצורה כזו.
איפה היא היום? שנים אחרי שנפרדו דרכיכם לראשונה בגיוס, נותרתם בקשרים טובים עד עצם היום הזה. אלא שבניגוד אליך היא כבר מזמן התגברה על "אהבת הידידים" הישנה הזו והמשיכה בדרכה. אתה, לעומת זאת, כבר מזמן זנחת את עקרונות המוסר שהגדרת לעצמך בגיל ההתבגרות, וחולם לסגור סוף סוף את הפינה הזו שמטרידה את מנוחתך כל כך הרבה זמן. החלק החיובי בעניין הזה הוא שהיא בכל זאת זוכרת לך חסד נעורים, ושאם תתפוס אותה בתזמון המתאים, יכול להיות שהיא תסכים "לעשות לך טובה".
החרשנית
בניגוד לתדמית שעיצבו סרטי התיכון הקלאסיים לחרשניות, האמת היא שדמות הממושקפות בעלות הגבה המחוברת ומסילת הרכבת בשיניים, רחוקה מאד מהמציאות. בפועל מדובר היה בכמה מהחמודות הבולטות ביותר בבית הספר, שפשוט הבינו מראש שלא כדאי להשקיע בך יותר מדי זמן. בעוד אתה מבלה את זמנך במשחקי כדורגל בשכונה והחלפת רשמים על המחשוף של המורה לאנגלית, היא העדיפה להשקיע את הזמן הפנוי שלה בשינון החומר שאותו תצטרך להשלים, כשתחזור עטוי ראסטות מהטיול בהודו.
איפה היא היום? אם לרגע השלת את עצמך שיקרה משהו אחר, התבדית. היום היא מנהלת בכירה בבנק עם תואר שני בפיננסים. את מה שאתה מרוויח בשנה שלמה של עבודה קשה, משמרות כפולות ושעות נוספות, היא עושה בחודש של תשע עד חמש. מדי פעם העיניים שלכם נפגשות כשהיא מביטה עליך מהמשרד המפואר והשקוף כשאתה מגיע לבדוק את מצב המינוס בבנק. על אף שהיא לא מספקת כל סימן לכך, ברור לך שהיא מזהה אותך היטב, ועמוק בלב מברכת את עצמה על כך שידעה לזהות מי אתה כבר בגיל 17.
המחששת
בכל רגע פנוי בלימודים ניתן היה למצוא אותה בחלק האחורי של בית הספר, זה שכולם ידעו עליו אבל עדיין נחשב ל"סודי ומסתורי". שם היא חלקה את הסיגריות הראשונות שלה עם חבריה לניקוטין, שנחשבו לחבורה החתרנית של בית הספר. בכל פעם שמורה אחראית נקלעה לאזור המיוחד שלהם היו עונים לה - תוך לעיסת מסטיק אינטנסיבית והבל פה של אגזוז אוטובוס - שמדובר במדינה דמוקרטית בה יכול כל אחד לשבת היכן שהוא רוצה.
איפה היא היום? מנהלת מכון מניקור באחד מישובי הפריפריה. כל בוקר שלה מתחיל בחצי קופסת סיגריות וקפה שחור שיכול להעיר מתים. כבר שנים היא מבטיחה לעצמה שתזרוק את הסיגריות ותתחיל באורך חיים בריא. אלא שבכל פעם שזה קורה, היא מזכירה לעצמה שמדובר במדינה דמוקרטית בה אף אחד לא יכול להתערב בשיקולי הסרטן שלה.
מסכים עם הבחירות שלנו? לא מבין איך לא זכרנו את המתבודדות מסוף הכיתה? שתף אותנו בטוקבקים