קאווה ונכבה

יום חמישי, קצת לפני חצות. מי שרוצה לדפוק את הראש בפלורנטין יכול לקבל כאב ראש רק מכמות הברים השכונתיים וה"מגניבים" (במלעיל, כן?) שהוקמו בתוך סדנאות ישנות של רפדים. לאחר סריקה ארוכה של השכונה, בקצה רחוב ויטל, העמוס בשיכורים וכוסיות, מצאנו במקרה מקום שנראה קצת אחרת - צבעי אדמה ועץ על קירות ירוקים, בר מסיבי ומלצרית חטובה ואסרטיבית שהזמינה אותנו לשבת.

החשש הראשוני, כשנכנסנו לבית קפה, נעלם ברגע בזכות הכמות ההיסטרית של תיירות (או עולות חדשות, לא שאלנו את כולן. אבל השתדלנו) מדרום אמריקה שקפצו להגיד שלום לחברות שלהן ולבעל המקום, במבטא ספרדי סקסי.

המוזיקה הייתה סוג של פופ ספרדי נעים ונוצרה תחושה כאילו אנחנו על הסט של המורדים או משהו בסגנון. אחרי עיון קצר בתפריט הבנתי שאנחנו בסוג של בר ספרדי שמתמחה בלהיט התורן - הקאווה (הגרסה הזולה, הספרדית והקטלנית של השמפניה הצרפתית).

המלצרית החרוצה פתחה את הבקבוק שהזמנו - חצי יבש ב-75 שקלים במקצועיות, והגישה אוכל ספרדי מאוד טעים. אחרי בערך חצי שנייה הקאווה נגמר והיינו צריכים להזמין עוד בקבוק. בצד השני של הרחוב התיישבה חבורה עליזה על מדרגות הרוסות של חנות ודפקה שכטות ענקיות בלי בושה. המשכנו לבקבוק השלישי ותהינו על קנקנן של הדרום אמריקאיות שהמשיכו להגיע לבר בלי חזייה.

הבעיה המרכזית של הקאווה, ואחרי שלושה בקבוקים זו כבר לא נראית כמו בעיה, היא המחיר. בניגוד לשמפניה היקרה, אפשר להזמין כמה בקבוקים בלי לחשוב פעמיים על התוצאה, שהיא בדרך כלל כאב ראש נוראי, הפלת כוסות ורצון לישון על המדרכה. לסיכום, אחלה מקום לדפוק את הראש.