צפון דיזנגוף הוא מקום די מסריח. זה לא רק שדיזנגוף עצמו, הרחוב כולו, גסס ומת לפני עשרים שנה, והגופה הריחנית שלו ממשיכה לשמש בית לחנויות טישירטים (באיזור הכיכר) עד בגדי חתונות מפחידים (בצפון) עבור במרכזי לנז'רי שהשם היחיד המתאים להם הוא "הכל לזונה" (שוב באיזור הכיכר); גם התחייה שהוא זוכה לה בשנים האחרונות בצורת ברים סופר מגניבים (המייט, האפרטמנט) ומקומות אוכל סליזיים שנפתחים מולם (ווימפי) היא תחייה של מקומות שיש בהם גראנג' וליכלוך, מקומות שמשחקים על הניגוד בין הבפנים הנוצץ שלהם ובין חוץ מטונף ואפל – ברים שעד לפני כמה שנים היו משתלבים בנוחות בדרום התעשייתי של העיר. בקיצור, מסריח, ואפילו באופן די מילולי.
בשכונה הזאת, בין המשטרה לפיצוציה, על חורבות מקדש הסליז זיגל, מוזר למצוא את ה-223. מוזר מאוד.
לא כי זה בר טוב – יש כמה ברים טובים בדיזנגוף, ביניהם המייט והיהושוע – אלא כי יש לו סטייל. יש לו המון סטייל. אפשר להגיד, אם לא מסתכלים על הלקוחות, שיש לו סטייל של בר ניו יורקי אופנתי: הברמנים – בחולצות לבנות, כתפיות שחורות וסרטי זרוע, כאילו הם יצאו מסרט תקופתי שעוסק בעידן הג'אז; העיצוב, שיש בו דווקא משהו מאופק ולא נוצץ – וגם מזכיר מין מקום כזה בניו יורק של הפורטיז, שבו היו מנגנים ג'אז ולצוות היו כתפיות שחורות. ובעיקר – העובדה שזה קוקטייל-בר פאר אקסלנס, כלומר, המומחיות המקומית כאן היא משקאות מעורבבים, ועם זאת זה לא מקום רק לכוסיות. ורק כדי לסגור הכל בסטייל, המלצרית שלנו להערב היא גילי סער מטרי פויזן.
כן, זאת ביקורת על בר קוקטיילים. אני יודע שכתבנו כאן בעבר דברים חריפים על הנטייה להיות גם גבר וגם לשתות משקאות מעורבבים. הנה אנחנו אוכלים את הכובע. דיברנו קצת מתוך נטיה ארצישראלית להניח שהדבר הכי טוב שאתה יכול לשתות בא בקלות ובלי תחכומים ישר מהמקרר במכולת. אם אתה חושב ככה אתה שייך לרוב הישראלי, שגם ב-223 מעסיק את עצמו בבירה, וודקה, ויסקי. אבל התפריט, שמקדיש את עצמו לדיאגרמות מקסימות של קוקטיילים, והווירטואוזיות עם השייקר של הברמנים, גורמים לכוסות הצבעוניות האלו לפרוח באופן בלתי נמנע בין הגולדסטארים.
והדרינקים האלו מצוינים. באמת. מספיק כדי לגרום לנו לבלות לילה שלם בלי וויסקים ובלי בירות. משקאות שנמזגים כמו שהם מהבקבוק לא מצריכים שום מיומנות, והברמן הישראלי הממוצע באמת לא צריך שום יכולת – קורס קצר שילמד אותו איך קוראים לכל הבקבוקים, והופה לבר. כאן יש מומחיות אמיתית והתוצאה מאוד ברורה. יש משהו מרשים במומחיות, כל מומחיות, וקשה שלא להנות מההכנה של הדרינקים על הבר – וממה שאתה מקבל בכוס. טובים במיוחד: הפריסקו סאוור (ברבן עם בנדקטין, מיץ לימון ותפוז). לא בתפריט, אבל ישמחו להכין לך: סזראק (קוניאק, וויסקי, אבסינת - ולך תגיד למישהו שזה משקה של בחורות).
המשמעות של האיכות של הדרינקים האלו היא שאתה הולך לצאת עם חשבון הרבה יותר גדול ממה שאתה רגיל, אם אתה חי על בירות או וודקה: כל קוקטייל כזה יעלה לך שלושים ומשהו שקל. זה לא מחיר מטורף אבל בטח לא דרך לחיות אם אתה מחפש בר שכונתי, ולא מגיע לכאן בג'יפ שלך ממגדלי אקירוב. וכן, למרות כל הסטייל הזה, ה-223 הוא בסך הכל בר שכונתי מאוד: בר קטן וצר, קצת ספות בקומה למעלה, אנשים חביבים נותנים אחד לשני אש בפינת העישון בחוץ. רק שהכל נעשה כאן בסטייל כזה, שאתה אומר לעצמך שהוא היה בר שכונתי נהדר אם השכונה הייתה הווילג' בניו יורק.
223
בר קוקטיילים עם סטייל מאמריקה
דיזנגוף 223
מחירים: שלושים ומשהו פר קוקטייל (שיכרות תוך 3-4 קוקטיילים)
פיק אפ: בדקנו וגילי סער נשואה; הברמנים פנויים להצעות