פעם חיו באירלנד שני חוטבי עצים לא יוצלחים, בלשון המעטה. לפתע עלה במוחו של אחד מהם רעיון: בשביל להגדיל את מכירות העץ הכושלות, נספר לאנשים כי כל פעם שהם אומרים משהו שגורם לעין הרע (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב), הם צריכים להקיש על עץ- אז כולם יקנו עצים, ואנחנו נתעשר. כך בדיוק נוצרה האמונה התפילה: להקיש על עץ. לאמונה הזו ישנם מקורות שונים ומשונים, כמעט מכל מדינה בעולם, ולעיתים יותר ממקור אחד במדינה. הסיפור הזה רק מוכיח שמנהגים (שלעיתים נובעים מאמונות) הם צורך של בני-האדם, כנראה משחר ההיסטוריה, וכל עם, שבט, מדינה, חברה, מביע את אותו הצורך, במנהג אחר לגמרי. 
לפניכם אוסף מנהגים שונים מרחבי העולם, חלקם מוזרים יותר, חלקם פחות - אם אתם מכירים כאלה נוספים, אתם מוזמנים לטקבק לנו.
קניה ואינדונזיה: טקס התבגרות
בשבט המסאי שבקניה יש כלל פשוט: נער הרוצה להתבגר, צריך לצוד אריה. לאחר שנים של ציד, התבשרו המקומיים, כי אריה היא חיה מוגנת, והיא גם לא ממש מגיבה בסבר פנים כשבאים לצוד אותה. לכן החליטו לשנות את המנהג ללחימה עם פר, אחיזה בקרניו והפלתו לקרקע.
לאחר שהמתבגר מצליח במשימה, מגלחים את ראשו, שורפים את צעצועיו ועושים לו ברית מילה. אם אותו נער לא הביע פחד או כאב בזמן הברית מילה, הוא יוכל לקום בניחותא ולצלוע (בכל זאת, הנער הקנייתי לא בן שמונה ימים) לעבר התחנה הבאה: ציד ציפורים צבעוניות והכנת כתר, גדול ככל שיהיה, מהנוצות שלהן. אם כן הבעת כאב או פחד בשלב המילה, תצטרך להסתפק בציפורים לא צבעוניות. כך או כך, אפשר להגיד מזל טוב, מעכשיו הנער יקרא: לוחם צעיר.
בבאלי שבאינדונזיה עלו על שיטה אחרת לבגר את נעריהם – היא אמנם פשוטה יותר, אבל עדיין נשמעת כואבת. כשנערים ונערות מגיעים לגיל ההתבגרות, מגיע אליהם הכהן הגדול, ומשייף להם את שש שיניהם הקדמיות. "מזל טוב" הוא מברך, והם ממלמלים לו כנראה תודה בחזרה. המטרה של הטקס, היא להפריד את בני האדם מהשדים, שלפי האמונה הרווחת להם יש שש שיניים קדמיות חדות במיוחד. האמונה האינדונזית אורמת, כי במותו מגיע האדם לעבר הכניסה לשערי שמיים, ובמעמד הזה עושים בדיקת זיהוי השיניים. אם ימצא לנכון שהן שוייפו בדייקנות רבה בטקס ההתבגרות, נפתחים השערים ומותרת הכניסה שלו לעולם הבא. אגב, הכניסה לרוחות ושדים אסורה בהחלט.
דרום סין וסודן: טקס קדושה ונישואין
במחוז היילונג'יאנג, שנמצאית ממש על גבול דרום סין ומונגוליה, ישנו שבט קטנטן שנקרא דוור, ובו ניסו לפתור בעייה קשה שקיימת אצל רוב הזוגות בעולם - חוסר ההחלטיות בקביעת התאריך לחתונה.
הפתרון נשמע יצירתי: חתן וכלה עתידיים אוחזים ביחד בידיהם אפרוח. כל אחד מניח יד. ביד השנייה אוחזים בסכין. עכשיו כל מה שנשאר לבני הזוג המאושר זה לחתוך את האפרוח המסכן, ולהוציא את איבריו הפנימיים, עד כאן נשמע פשוט? אז מה תגידו על זה: אפרוח היא חיה קטנת מימדים, ואיבריה הפנימיים גם כן לא גדולים במיוחד. המטרה האמיתית כאן היא להגיע לכבד. אם הכבד יצא ללא שום רבב, אזי החתונה תתקיים, אפשר לקבוע תאריך ולהזמין דיג'יי. אם לא, יצטרכו המאוהבים לעבור את אותו דבר שוב ושוב.
בשבט לאטווקה, הנמצא בסודן לקחו את טקס הנישואין הטהור צעד אחד קדימה. או יותר נכון, אחד אחורה.
סוף סוף הגבר הגיע לבגרות, והוא מוכן להינשא. עכשיו נשאר לו לעשות דבר פשוט - למצוא כלה. הולך הגבר בחזה מתוח לחפש לו אישה נאמנה. כשמוצא בן השבט אחת שנראית כזאת, הוא חוטף אותה ממשפחתה ובורח לעבר מקום מסתור. לאחר מכן משפחתו מבקשת את ידה מאביה. כאן לאב ההומני יש שתי אופציות. הראשונה להסכים לחוטף להינשא לביתו, וכאות סימבולית על חטיפתה, עליו להרביץ לו כהוגן. האופציה השנייה היא לסרב, ואז הבן יתחתן איתה בניגוד לרצונו - יש האומרים לפעמים גם בניגוד לרצונה. בואו נגיד שאם אתם לא בונים על חתונה בקרוב, אל תסעו לשם.
ספרד: חגיגות ופסטיבלים
בפמפלונה שבספרד קשה להבין למה, אבל מירוץ השוורים השנתי ברחובות העיר, מהווה חגיגה אחת גדולה. מדי שנה משחררים ברחוב הראשי בעיר כמה שוורים, והם צריכים לרדוף אחרי 2000 – 3000 אנשים שנסים על נפשם. אחרי שהם הורסים הרבה בתי עסק, ורומסים כמעט כל דבר אפשרי העומד בדרכם, הם מסיימים את המסלול באצטדיון הגדול, איפה שמתקיימת לחימת השוורים. האדרנלין והאקסטזה שיוצאים מהמרדף מקרבים את כל מי שנוכח בעיר באותו זמן. רבים מעודדים מן החלונות והגגות. ושאלה מתבקשת שעולה מכל הפסטיבל הזה, שעד עכשיו נהרגו בו חמישה בני-אדם, היא איך זה לא ימנע מאנשים לחזור לשם בכל שנה, ולהתגרות במזל ובשוורים.
נמשיך לפסטיבל המוזר הבא. הוא לא רחוק מפמפלונה, בוניול, שנמצאת ליד ולנסיה, ספרד.
בכל יום רביעי האחרון של אוגוסט, בשעה אחת בצהריים, נמצאים ברחובות וניול אלפי אנשים, מגופם ניגר נוזל אדום, חלקם שרועים על הרצפה, ורובם זה עתה עברו מלחמה קשה - מלחמת עגבניות, או בשמה הרשמי: פסטיבל טומטה.
שלוש שעות קודם: אלפי אנשים, עדיין נקיים, מתחמשים כל אחד בשקים של עגבניות טריות מהשוק. האמיצים עומדים על הרחוב, הפחדנים מתמקמים בין החלונות. אלה שממש מבועתים עומדים על הגגות, והחוצפנים ממרחק שולפים מצלמות. לא מחכים הרבה זמן, עד שהראשון זורק עגבניה, ותוך מספר שניות מעטות, כל הנוכחים משתתפים במלחמה. אז אולי שם לא משחררים שוורים ברחובות, זאת אומרת פחות מסוכן, אבל מה שבטוח כל העסק הרבה יותר מלוכלך.
בוליביה: פאצ'אמאמא
בבוליביה מאוד אוהבים את אמא אדמה, הם סוגדים לה, וזה דבר נהוג ולגיטימי, רק הדרך שבה הם עושים את זה, היא מקורית ביותר.
כאשר הבוליביאנים מחליטים ליטול את מנת השיכר היומית שלהם, הם אינם שוכחים את המקום עליו הם עומדים (בטוח שאחרי הרבה אלכוהול, גם זה קורה). מכל כוס משקה אלכוהולי שהם מחזיקים, בין ה"לחיים" ובין הלגימה, הם שופכים טיפה על הרצפה, כדי לכבד את הפאצ'אמאמא – הלו היא אמא אדמה. האמונה הזאת לא מתבטאת רק במשקאות, אלא גם שרידי מזון שנשאר קוברים באדמה, ובכך מחזירים טובה, למי שמחזיקה אותם. אז בפעם הבאה שתסעו לבוליביה, תסתכלו למטה, וזהירות: סכנת החלקה.
זנזיבר: טקס היטהרות
מאקונדוצ'י נמצאת בדרום זנזיבר, והיא מוכרת בעיקר בגלל פסטיבל השנה החדשה שלה.
מדי שנה מתכנסים תושביה לפסטיבל מלא חיים, והמטרה הנעלה שלו היא טקסי היטהרות מחטאי השנה הקודמת, ודף חדש לשנה שעומד בפתח (נשמע מוכר מאיפשהו, לא?). בראש ובראשונה צריך להוציא את הרוע אחד מהשני, ולשם כך כל אחד תופס עלי בננה (אפשר גם ענפים אחרים), ומביא מכות לרעהו. לאחר שהרוע סוף סוף יצא, מתפנים כבר לטקס הבא, בו בונים בקתת אש ושורפים אותה עד היסוד. מטרת הטקס היא מחיקת דאגות העבר ופינוי מקום לעתיד. כמובן שהכל סמלי, המכות והשריפה לא מכאיבים. במהלך כל היום בנות הכפר שרות ורוקדות ליד הגברים שעורכים את הטקסים החשובים, ומנעימות את זמנם, וכשהכל מסתיים חוזרים לחיק המשפחה, ועטופים באהבה, ממתינים לשנה החדשה.