לוחמים משועממים (צילום: Gerville Hall, Istock)
רוצה להיות גיבורת על|צילום: Gerville Hall, Istock

אתם מכירים המון ספרים, חוברות קומיקס, סרטי קולנוע ותוכניות טלוויזיה שבהם מופיעים גיבורים שמשתמשים באמנויות לחימה כדי להביס את הַיָּרִיב. אלה תּוֹרוֹת עתיקות שמלמדות את האדם לעשות שימוש בכוחו, כדי לנצח בקרב כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות פגיעות לשני הצדדים.

בין אם מדובר בְּג'וּדוֹ, קוֹנְג פוּ, קָרָאטֶה, אַיְיקִידוֹ, טָאי צִ'י או ג'וּ ג'וּטְסוּ - אמנויות לחימה הן אוסף של תנועות שמטרתן הגנה מפני יריב פּוֹטֶנְצְיָאלִי או תקיפתו. ההבדל בין התורות השונות הוא האופן שבו עושה הלוחם שימוש באיברי הגוף או באביזרי עֶזֶר. מכיוון שבערוץ הילדים משודרת העונה החדשה של סדרת הטלוויזיה "פָאוֶור רֶיינְגֶ'רְס", וגיבורי העל מצילים שוב את העולם מפני כוחות הרוע, יצאנו לבדוק כיצד יצאו אמנויות הלחימה מֵהַמִּקְדָּשִׁים במדינות המזרח הרחוק והגיעו כמעט לכל פינה בעולם.

אמנות סינית בלחימה

תורות הלחימה הסיניות נועדו לאחת משתי מטרות: הגנה עצמית ולחימה צבאית מול איומים חִיצוֹנִיִּים. החלק הגופני מְשׁוּלָּב תמיד בפן רוחני, ויחד הם מרכיבים דרך חיים של ממש, שבה התנועות הן חלק מתפישת עולם שלמה של הַרְמוֹנְיָה, דאגה לטבע ורצון לעשות שימוש בכמה שפחות כוח כדי להשיג את התוצאה המהירה ביותר.

אמנות הלחימה הסינית העתיקה ביותר היא הַשְּוָואי גִ'יאָוו. היא התפתחה בסין לפני יותר מ-4,000 שנים ולוחמיה התמחו בְּהֵיאָבְקוּת ובהטלה של היריב על הקרקע לצורכי הגנה עצמית. אחד הזרמים שהתפתחו ממנה – ושחלק מהפאוור ריינג'רס מְתרגלים - נקרא קונג פו, והוא מאגד מספר אמנויות לחימה, ובהן וִינְג צוּן, גִ'יט קוּן דוֹ, קונג פו גמל שלמה דרומי וקונג פו שָׁאוּלִין.

דב - קונג פו פנדה (צילום: חדשות 2)
אני מתאמן פעמיים בשבוע|צילום: חדשות 2



פירוש המילים קונג פו הוא "עשייה לאורך זמן", והכוונה היא לזמן הארוך שנדרש מהלוחמים עד שהם מגיעים לשליטה מוחלטת בְּרָזֵי תורת הלחימה. אחד האמנים הגדולים ביותר בקונג פו היה שחקן הקולנוע בְּרוּס לִי, שנולד בארצות הברית וגדל בְּהוֹנְג קוֹנְג. לאורך השנים פיתח לי שיטת לחימה משלו בשם ג'יט קון דו, שכוללת עֶקְרוֹנוֹת מהקונג פו לצד עקרונות מאמנויות לחימה אחרות.

אמנות לחימה סינית נוספת שהפכה לדרך חיים עבור רבים היא הטאי צ'י, ובשמה המלא טאי צ'י צ'וּאָן, שפירושו אגרוף חסר גבולות (טאי=גדול, צ'י=חסר גבול, צ'ואן=אגרוף), כלומר חוצה את כל תחומי החיים ולאו דווקא משמש בקרב.

הלחימה בטאי צ'י מיועדת לטווח קרוב, כלומר במרחק יד פְּרוּשָׂה מהיריב. הבסיס הוא הגנתי, ולכן היריב מקבל תמיד את זכות הָרִאשׁוֹנִים להתחיל בקרב. תוקפנותו היא גם מִגְרַעְתּוֹ הגדולה, מפני שהיא גורמת לו לחשוף את כוונותיו ולהיות פָּגִיעַ. במאה ה-20 הוסט הדגש בטאי צ'י מלוחמה לשמירה על איזון ובריאות הנפש. כך אפשר לראות בפארקים ועל חוף הים אנשים שמתאמנים על הַקָּאטוֹת (רצפי התנועות) של הטאי צ'י.

חדש וישן ביפן

הנה מה שעומד מאחורי כמה מאומנויות הלחימה: ג'ו ג'וטסו (ג'ו=עדין, ג'וטסו=טכניקה)- כוללת כמה אמנויות לחימה ששימשו את הַסָּמוֹרָאִים (אנשי הצבא) ביפן, וכללו שימוש בכלי נשק. אחד מכלי הלחימה של הסמוראים הוא החרב לקרבות פנים אל פנים, אבל למקרים ללא חרב נכללו בג'ו ג'יטסו טכניקות של אמנויות לחימה אחרות, ובהן ג'ודו וקראטה, בהן הלוחם משתמש בתרגילים.

הסמוראים היפניים פיתחו אמנות לחימה נוספת, שדורשת מהלוחמים יכולות גופניות גבוהות ויצירתיות רבה כדי לְהַעֲרִים על האויב. הלוחמים בשיטה זו עוטים על פניהם מסכות ומגיחים בּאִישׁוֹן לילה, משתלשלים מהגג, מבצעים את המשימה ונעלמים במהירות הבזק. קוראים להם לוחמי נִין ג'וּטְסוּ, או בשמם המוכר - נינג'ות.

לוחמים משועממים (צילום: davidwojo, Istock)
לא להתעסק איתי כשאני עצבנית|צילום: davidwojo, Istock

פירוש השם קראטה הוא "יד ריקה", והכוונה היא לידו של הלוחם, הריקה מנשק ומכוונת זָדוֹן. הקראטה החל להתפתח במאה ה-13, אך במאה ה-15 אסר השליט שוֹהָאשִׁי (Shohashi) על שימוש בנשק, והיפנים נאלצו לפתח מיומנויות לחימה שבהן נעשה שימוש בגוף בלבד. לימוד הקראטה כולל שבע דרגות, שמסומנות באמצעות חגורות בצבעים שונים: למתחילים חגורה לבנה וללוחמים בדרגה הגבוהה ביותר חגורה שחורה. למתקדמים ביותר יש דרגות נוספות המסומנות על  החגורה השחורה, נקראות דָּאן וממוספרות מ-1 עד 10.

אף על פי שעל המזרן הַג'וּדוֹקָאִים נראים מיוזעים וקשוחים, פירוש השם ג'ודו הוא "הדרך הרכה" הג'ודו הומצא במאה ה-19 על ידי פרופסור גִ'יגוֹרוֹ קָאנוֹ היפני, שפיתח תורת לחימה המאפשרת להילחם ביריב בעוצמה ולהכניעו בלי לפצוע אותו. הג'ודוקאים מכניעים את היריב באמצעות הטלתו וריתוקו לקרקע.
אמנם האייקידו, שהומצאה בתחילת המאה ה-20 מוגדרת כאמנות לחימה, אבל בפועל לחימה היא המוצא האחרון שלוחם האייקידו יבחר כדי ליישב סכסוך: הוא מאמין שפתרון עימותים צריך להיעשות בדרכי שלום. האייקידוקה ינסה להתמזג עם תנועתו של היריב כדי לעצור אותו, בלי לגרום לו נזק.

אין תמונה
קונג פו פנדה

לוחמים מסביב לעולם

אמנויות לחימה התפתחו לא רק ביפן ובסין, אלא גם בהודו, שם כללה הכשרת הלוחמים אימונים גופניים וְהִתְמַקְצְעוּת בלחימה בנשק ובידיים ריקות. בנוסף, שילבו המורים ההודיים אימונים מסוג אחר – מֶדִיטַצְיוֹת. הרעיון היה להירגע בתנוחות מדיטציה המאפשרות ללוחם להיות במיטבו ולנצל את חולשותיו של היריב.

בברזיל התפתחה במאה ה-16 שיטת לחימה בשם קָפּוֹאֶרָה, והאחראים על המצאתה היו העבדים האפריקאים. הכוונה הייתה להתאמן לבריחה, אבל כדי שלא ייתפסו וייענשו הם הוסיפו לתנועות הלחימה מוזיקה ותנועות ריקוד.

אמנויות הלחימה האחרונות שנזכיר הן אַרְנִיס, קָאלִי וְאֶסְקְרִימָה - שיטות שהתפתחו באיי הַפִילִיפִּינִים. ייחודן בכך שהן עושות שימוש בנשק – מסכינים וחרבות, דרך מקלות ואלות ועד סכיני גילוח וְגַרְזִנִּים. תושבי האיים היו צריכים להתמודד עם חיות פרא ופלישות של אויבים, וכדי לעשות זאת הם השתמשו בכל כלי נשק שנפל לידיהם.

ג'ודו (צילום: kreci, Istock)
לא רק תורות לחימה, אלא גם תורות חיים|צילום: kreci, Istock

אמנם ברוב המקרים אנחנו נתקלים באמנויות לחימה בהקשרים אלימים, אבל בבסיסן אלה אינן תורות לחימה אלא תורות חיים. הן מתבססות על הקשר שבין גוף ונפש, באמונה שלוחם טוב הוא לוחם רגוע, שלו וּמְמוּקָּד, שפותר סכסוכים בדרכי נועם. אם היינו דבקים ביסודות הבסיסיים האלה, העולם שלנו היה הרבה יותר טוב ובטוח.

>>הכתבה המלאה התפרסמה במגזין גליליאו צעיר