התחתית של הצמרת

"כיף לגור פה, הכי טוב בארץ", מבטיח הגבר שפגשתי בכניסה לפארק צמרת. הוא נראה בסוף שנות השלושים לחייו, מדיף ריח בושם מתקתק מדי, כולו מותגים, כולל כלבת פומרניין לבנה שנגררת אחריו. אנחנו עומדים בגינה כמעט קירחת מדשא, שעליה שלט המודיע לדיירים שהדשא טופח להנאתם ושאסור להעלות עליו את חיות המחמד. "זה מתאים למי שרוצה לגור בתל אביב, אבל בקטע אקסקלוסיבי, עם הפאסיליטיז", הוא מוסיף, בזמן שהכלבה נפרדת מקקי זעיר.

"אוי, שכחתי את השקית", הוא אומר לי בצירוף מבט מלא אשמה, פולט "בואי כבר" ומושך ברצועה את גוש הפרווה הלבן. שניהם צועדים על המדרכה, הכלבה לוגמת מים מהמזרקה, מרימה רגל ומתיזה שתן על גלגלי BMW ספורטיבית חונה. הם נבלעים בתוך אחד המגדלים והרוח שורקת חזק. זה יום בהיר וקר, השמים כחולים מאוד, השמש משתקפת בזגוגיות חלונות המגדלים שביניהם אני עומדת, ואני לא יודעת מה לעשות ולאן ללכת.

"מה את מחפשת?", שואל אותי מרחוק תושב אחר. הוא נשען על הקיר של מרכז G, מגדל משרדים והקניון של השכונה, שמגדיר את עצמו כ"קניון בוטיק". כמו במקרה של הגינה, גם כאן יש פער בין המיתוג למציאות: לצד מסעדת היוקרה "התרנגול הכחול" ובית הקפה השכונתי, אפשר למצוא בו בעיקר חנויות של רשתות גנריות כמו גולף, ללין ואינטימה. התושב מעשן סיגריה ונראה אדיש ושליו.

"אני מחפשת דירה. באתי לראות איך זה כאן", אני עונה.

"הכי טוב. כל אחד לעצמו, אף אחד לא מתערב לך בעניינים".

על המדרכה לידנו עומדים עשרה צעירים ליד אופנועים כבדים, צועקים וצוחקים. "מי אלה?", אני שואלת איש אבטחה שחולף על פניי. "אלה החיילים של אחד העבריינים שגרים פה. יש לך אותם במגדל הזה, במגדל הזה ובמגדל הזה", הוא מחווה בידו. "שם", הוא מצביע על עוד מגדל, "הדיירים אספו כסף כדי לשלם לפושע שהתנחל להם, אבל הוא לא רוצה לצאת. אולי מחכה להצעה גדולה יותר. פה יש אחת, ילדה בת 18, מתחת לדירה שלה גרים חיילים של מולנר. אבל הם לא מפריעים. כאן אף אחד לא מדבר עם אף אחד, יש כאלה שלא מדברים גם עם עצמם. אני אישית מעדיף מגדלים בבת ים, קרוב לים. הים מרגיע, פה כולם בדיכי".

דיכי? ספר לי על זה. הגעתי לפארק צמרת אחרי ארבעה חודשים מתסכלים במיוחד של חיפוש דירה להשכרה בתל אביב ובערים הסמוכות. לא חשבתי לגור במגדלים האלה, אבל שוב ושוב הם תקפו אותי בין המודעות של יד 2 ודפי פייסבוק שמוקדשים לשוכרים מיואשים. פה רצפת פרקט, שם מיטה זוגית עם נוף לשמיים, מטבח חדש וגדול, בריכה. ככל שייאוש הנדל"ן שלי העמיק, ככה פנטזתי יותר על מגדלים במגדלי יוקרה, התכרבלתי במילים כמו "מאובזר" ו"מפנק", בהיתי בעוד תמונות שמתארות חיים שלא רציתי להרשות לעצמי.

לא משנה עד כמה אני בזה לכוח, נובורישיות ורדיפה אחרי כסף, אני מתקשה להתכחש להשפעה של פארק צמרת עלי. אחרי רצף הדירות המתקלפות ובעלי הדירה החמדנים שפגשתי, מגדל עם ספא שפתוח 24 שעות ביממה נראה כמו פסגת החלומות. זה כמו לראות נשים עשירות בהרבה ממני שעורן מתוח אחרי בוטוקס או מתיחת פנים מוצלחת, נגיד ניקול ראידמן או טלי ריקליס מ"מעושרות" שמתגוררות כאן. הרגשתי שאני חייבת לדעת מה קורה מאחורי הקירות האקוסטיים שמקיפים את המגדלים, עד כמה החיים שם דומים לחיי הדמויות הדיגיטליות הנינוחות מהברושורים, למה הסלבס רצים לגור פה ואיך נראים הסדקים בין הפנטזיה הנדל"נית למציאות.

"השכונה הכי מגעילה בתל אביב"  

פארק צמרת שבצפון תל אביב מורכב מ-12 גורדי שחקים, שבניית האחרון שבהם – שזכה לשם המרשים "מגדל רום" – מושלמת בימים אלה. הבניינים עומדים על אי תנועה מוקף כבישים מהירים: איילון ממזרח, דרך נמיר ממערב. לפי הערכות גרים כאן כ-6,000 איש, אך חלק מהדירות בכלל לא מיועדות למגורים – אלא להשקעה.

פעם, לפני קום המדינה, עמד כאן כפר בדואי בשם ג'מאסין אל ע'רבי. אחרי שתושביו ברחו במלחמת העצמאות אוכלסו בכפר פליטים יהודים שבתיהם נמצאו באזורי קרבות, וכך השכונה הפכה לגבעת עמל ב'. בית המשפט אסר על עיריית תל אביב לפנות את התושבים, ובמשך עשורים ארוכים הבתים עמדו מוזנחים ולא חוברו לכבישים או לתשתיות.

מי שהתחיל את הפיכתה של שכונת המצוקה לשכונת יוקרה היה הרצל חבס, שרכש את הקרקע מאלפרד אקירוב, בנה עליה את מגדלי YOO ומינה את פיליפ סטארק למעצב הפנים שלהם. "זה היה מהלך גאוני", אומר עיתונאי כלכליסט ארי ליבסקר, "ההבאה של סטארק ומיתוג הפרויקט, בין היתר בעזרת כמה סלבס שקנו בו דירות, הפכו להצלחה את מה שכולם ציפו שיהיה כישלון. הרי מי ירצה לגור על אי תנועה, על כביש מהיר, כשאת פותחת חלונות ולא יכולה להקשיב לעצמך. חבס היה הראשון שהגדיל את הלובי לממדים מפלצתיים, לתת תחושה של ארמון, ורבים מנסים לחקות את זה. הכל היה מטורף ב-YOO: ספות בצורת נמר, שטיחי זברה".

ההצלחה המיתוגית, יחד עם התייקרות הנדל"ן הכללית בישראל, תרמה לזינוק במחירים: אם ב-2009 היה אפשר להשיג דירה בפרויקט ב-2 מיליון שקל, הרי שהיום המחירים כפולים ומשולשים. כל זה קורה למרות תלונות, שנשמעות עוד מראשית הפרויקט, על איכות חומרי הבנייה. המחירים הם לא הסיבה היחידה שלא הייתי כאן מעולם בעבר, כמו רוב תושבי תל אביב. אלא אם אתם מתגוררים פה או שיש לכם פגישה, אין באמת סיבה להגיע לפארק צמרת. זה המקום שחולפים על פניו כשנוסעים לרמת גן, לא כזה שמגיעים אליו במקרה.

קל לשנוא את המקום הזה, שמסמל בצורה הכי בוטה את מה שאין לנו – ביטחון כלכלי. קל לחשוב עליו כעולם מקביל לשלנו, שבו חיים להם יחד העשירים והנכונים, ביניהם לא מעט סלבס: בין היתר מחזיקים דירות במגדלים שמות כמו מיקי בוגנים, הראל סקעת, מיקי ברקוביץ' ואורנה דץ. לא בדיוק הטופ של הביצה, ונראה שהמפורסמים הרציניים יותר השתמשו מלכתחילה בדירות כהשקעה: אביה של בר רפאלי מחזיק כאן דירה, אייל גולן מכר אחת, ואפילו אלירז שדה.

"הנה השכונה הכי מגעילה בתל אביב", אומר לי נהג המונית כשהוא פונה ימינה מדרך נמיר אל רחוב ניסים אלוני, פניו במראה נראות כועסות מאוד. "שכונה של נובורישים".

יוצא לך לעבוד הרבה עם התושבים כאן?

"אני לא צריך לעבוד איתם יותר מדי כדי להכיר אותם", נבח הנהג וזירז אותי לצאת החוצה. זאת היתה הכניסה הדרמטית הראשונה שלי לפארק צמרת.

אגרטלים נוצצים ומלחמת בגטים

בכניסה למרכז G אין כמעט ספסלים, והעצים עומדים עירומים מעלים – אולי בגלל החורף, אולי בגלל הרוח החזקה, דיירת קבע בשכונות מגדלים. אלי, שומר מבוגר עטוף מעיל, עומד בכניסה לדלת המסתובבת. מישהו מברך אותו על מינוי בנו למאמן בית"ר ירושלים. מתברר שהוא אביו של שרון מימר. האב הגאה עומד, מברך את הבאים והיוצאים, מכיר את כולם. "תחייכי והעולם יחייך אליך", הוא אומר למישהי. היא מחזירה לו חיוך מבולבל.

סביב שולחן בבית הקפה בקומה השנייה יושבת חבורה של שלושה. "זאת עסקה של שישה מיליון בלי לעשות כלום", אומר איש דומיננטי לאישה עם תיק ירוק בדוגמת קרוקודיל, "הצרפתים, מה שהם עשו פה... הכל יקר. בניתי עכשיו בניין ביהוד - 60 מיליון ואני לא מכניס לשם כל אחד, רק עורכי דין ואנשים איכותיים, אנשים עמדו בתור. רציתי להשאיר ארבע דירות לילדים שלי, לא נשאר". הקבלן המשיך לירות מיליונים על ימין ועל שמאל, ואז עבר לדבר על תביעות ועניינים משפטיים סבוכים. השתעממתי.

מתחת לאדמה יושב סניף קטן של מגה. על הכיסא בכניסה יושב מאבטח רדום למחצה, שבמצב מתוקן היה כבר פורש לפנסיה. אורות פלורסנט בוהקים מאירים את המדפים הלא אטרקטיביים של הסופר, שנראה עלוב ומוזנח. את הקופות מאיישות נשים ערביות או ממדינות חבר העמים. מבקש מקלט מנקה את הרצפה, שעליה משתוללת חבורה של עולים צעירים מצרפת המנהלים – סליחה על הסטריאוטיפ, זה באמת קרה – מלחמת בגטים בצעקות גדולות. המאבטח מביט בהם בשעמום וסלידה. ברחתי משם לרחוב, ובגינת השעשועים הריקה מצאתי שני אנשים שעובדים בשכונה. הם לא הסכימו לספר לי יותר, כנראה מחשש לפרנסתם.

"כדאי לגור פה?", שאלתי.

"תשמעי ממני, קבלי ממני אינפורמציה", אמר המבוגר יותר, "עברת דירה לפה, בא סוחר סמים, או נערות ליווי, מה תעשי? תעברי דירה כל יומיים? רק לפני חודש היה פה ניסיון חיסול של עבריין. ואין מה לעשות פה. יש פה את מסעדת התרנגול הכחול, 500 שקל מנה. אני מעדיף את הכרם, את התקווה".

"עזבי אותך, לכי לגור במרכז תל אביב, בבלי עדיף", מתערב עובד צעיר יותר, "יש פה עבריינים בשפע. מה שכן, זאת לא שכונת פשע ובכל מקום פלצני את תמצאי אותם, גם בצפון תל אביב וגם בסי אנד סאן. פה יש לך עבריינים שנראים אשכנזים חמודים כאלה, אבל תאמיני לי".

"העשירים ממש, הלא מפורסמים, לא גרים כאן", אומר ליבסקר, "מי שגר במגדלים הם לרוב יותר שופוני, כסף חדש, לקנות שם דירה זה כמו לקנות ג'יפ כדי להראות עשיר. זה כמו רמת אביב ג' של פעם - העשירים באמת לא גרו שם, אלא בסביון, ברמת השרון, הרצליה פיתוח. היום הם במגדלים אחרים כמו נהרדעא, רוטשילד 1, מגדל שופטים. פארק צמרת זאת דרגה אחת פחות".

כדי לפצות על המחסור במזומנים לעומת העשירים באמת, חללי הלובי של המגדלים משתדלים להיות גרנדיוזיים במיוחד. המונח "לובי מפואר" מתורגם בכל אחד מהם לכמה מפריטי העיצוב המיותרים ביותר שראיתי בחיי. רשימה חלקית: ספה ירוקה ספירלית עצומת ממדים; פרחים מלאכותיים ענקיים באגרטלים; דיוקן של רוברט דה-נירו; כדים נוצצים שמזכירים את אלה שבהם מטמינים אפר של מתים; פסלים שאמורים להיראות קלאסיים; תצלומים של וייטנאם וקמבודיה, עם הסברים שמשלבים בין המילה "קסום" לשגיאות כתיב; ויותר זהב מאשר בשיר החדש של סטטיק ובן אל. אולי זה מה שמצדיק מבחינת הדיירים את דמי הניהול הגבוהים – 1,500 שקל בחודש במקרה הטוב, 2,500 בנפוץ.

"האנשים שלא מתאימים נפלטים החוצה"

"אנחנו חיים כמו עשירים, אבל אנחנו לא", אומרת לי שלווה הסל. אנחנו יושבות על הספה שבסלון דירתה הגדולה בקומה ה-24 של מגדל מנהטן, ואחר כך קופצות לביקור במרפסת שצופה לים. בזמן שאני מבקרת שם כריסטינה, עוזרת הבית של הסל, מנקה את שאר הדירה שכבר נראית מצוחצחת למשעי.

הסל היא אשת חברה מוכרת באלפיון העליון, מעין חוקרת פרטית שמסייעת לעשירי ישראל בבעיותיהם, ומיודדת בין היתר עם אשת ראש הממשלה שרה נתניהו. לאחרונה היא הוציאה את ספרה "נשואה למוסד", שעלילתו מבוססת על סיפור חייה כאשתו של יורם הסל, בכיר במוסד לשעבר ואיש עסקים כיום. במגדל מנהטן היא מתגוררת כבר שש שנים ומשמשת כיו"ר ועד הבניין. כשאני מדברת איתה, אני מתפלאת שסוכנת נדל"ן הוא לא אחד מהטייטלים הרבים שלה.

"כל כך טוב לי פה שאני מכורה", מצהירה הסל, בפעם השלישית בשיחה שלנו. "אפילו לחופשה אני לא רוצה לצאת, את מאמינה לי? הבניין שלי הוא המגדל שמתוחזק הכי טוב בשכונה, הכי יקר והכי מבוקש. יש לנו בריכה, ג'קוזי, גינה מדהימה. יש גם שיעורי פילאטיס בזול, רק 130 שקל לשיעור".

מי האנשים שחיים פה?

"יש פה מגוון רחב של אוכלוסייה, מאוד מאוד מעורב. עובדי מדינה שיצאו לפנסיה, מכרו את הבתים, שברו חסכונות ובאו לגור ברווחה. יש כאן זוגות צעירים, המון ילדים קטנים, עולים חדשים - הרבה מצרפת, אמריקאים, ישראלים שחזרו, גם רוסים, הרוסים הטובים והאמידים. כשבנו את הבניין התארגנה קבוצת רכישה והיה מאוד זול לקנות כאן דירה, כי אף אחד לא רצה לגור על הכביש. גם בעלי לא רצה, כמה מריבות היו לנו על זה!".

למה באמת לגור על הכביש?

"כי זה מקום יוקרתי. מצד אחד יש לך כביש מהיר ורכבת, ומצד שני את בתוך תל אביב. יש כאן אנשים מאוד מתורבתים שחשובה להם איכות החיים, וזה לא פשוט לשמור על הרמוניה, שלווה ואחווה. לא צריך להגיד לך מה זה אנשים, יש כאלה שהרוויחו כמה גרושים ומרגישים שהם אלוהים. אבל האנשים שלא מתאימים נפלטים בסוף החוצה".   

איך?

"אם יש אחד שהוא עבריין, אנחנו מוקיעים אותו מתוכנו. יש לנו ועדת קבלה לא רשמית, כי ועדת קבלה זה לא חוקי. וברגע שאנחנו רואים שיש בעיה – רעש, אנשים שמגיעים אליו, משטרה באזור – אנחנו מתחילים לתחקר. מצלמים אותו במצלמות אבטחה, מצלמים את הבחורות שבאות אליו. הם לא אוהבים את זה כי אלה אנשים שלא אוהבים לבלוט, אבל אנחנו אומרים 'ככה זה אצלנו, אלה ענייני אבטחה', מוציאים להם את הנשמה והם עפים מפה, כך שהאוכלוסייה כאן היא באמת נהדרת.

"יש פה שילוב תרבויות, מעמדות וגזע. כולם חיים יחד והמחירים רק עולים. אין פריצות וגניבות, אין זונות בבתים. כמעט. ואם יש בעיה אנחנו פותרים אותה. הנה, אנחנו יודעים שיש קזינו במגדל ONE והמשטרה יושבת עליהם חזק, ואנחנו יודעים שהיו ניסיונות של סרסורים לשכור דירות עבור בחורות מארחות. למרכז G היו באות קבוצות של פושעים. טוב להם לעשות כאן את הפגישות, בטוח כאן, אבל כל פעם שהם באים אנחנו קוראים למשטרה. ככה זה בכל מקום בו יש כסף".

אמרו לי שאנשים פה לא מדברים אחד עם השני.

"יש לנו פה חיי חברה. אנחנו נפגשים בבית הקפה למטה, מתארחים זה אצל זה. יש כאן נשים מבוגרות, בודדות, עצוב להן, רע להן. פה יש להן עם מי לדבר. בבניין שלנו יש שני שומרים 24 שעות ביממה, אז גם אם קורה משהו באמצע הלילה – חשת ברע, המנורה התקלקלה – מישהו יבוא ויסדר. זה כמו בית מלון. יש רק שלוש בעיות בשכונה. האחת היא שיש כאן יותר מדי כלבים. השנייה היא שבשביל להגיע למרכז תל אביב אנחנו צריכים לנסוע עד בית החייל ולעשות פרסה, והעירייה לא רוצה לסדר את זה, כאילו בכוונה סגרו אותנו כאן. השלישית היא שמי אביבים גובים מאיתנו סכומי עתק בגלל קריאות לא נכונות. קיבלתי חשבון מים של 5,000 שקל, בניין אחר קיבל חשבון על כמות שיכולה למלא את ונציה ועוד יישאר. אז הבניין שלי משלם להם כבר שנה וחצי רק מאה שקל בחודש, עד שהם יפתרו את הבעיה".

"עבריינים? יש פה דגי רקק"

הסל לוקחת אותי למטה, להראות את הפסיליטיז. בחדר כושר מאובזר אישה צעירה עם עגלת תינוק לידה פוסעת לבדה על ההליכון. הבריכה המחוממת עומדת ריקה. אנחנו פוגשות כאן את יקי אופיר, יו"ר ועד השכונה. הוא והסל מגדירים עצמם כשריפים של פארק צמרת, ועושה רושם שזאת לא רק פוזה מול עיתונאית. המקום הזה באמת קרוב ללבם, והם נחושים לתקן את הרושם הרע שנוצר לגביו.

אופיר, בעלי משרד חקירות במקצועו, מראה לי את הבניינים מבפנים. הוא חי כאן לבד, בדירת סטודיו בקומה השנייה של בניין NAM. לפני שלושה שבועות הוא קיבל מרון חולדאי תעודת הוקרה על ניהול השכונה, בטקס רב משתתפים בתיאטרון הקאמרי. "זה לא נכון שכולם עשירים פה, ממש לא", הוא אומר, "לגבי העבריינים, יש פה רק דגי רקק. הם מצליחים להיכנס כשבונים בניין חדש, ואין סלקציה מי יודע מה. יש לנו כאן חיי קהילה, פארק שעשועים, רב של השכונה שהשקיע בנו וגם עשה מאמץ וקנה פה דירה כדי להיות קרוב. קיבלנו אישור לבנות בית כנסת מתרומות של הדיירים. וגם העירייה השקיעה בנו".

חבל שהיא לא משקיעה גם בשכונות אחרות.

"זה לא נכון, היא משקיעה המון בכולם, ואני בעד צדק חברתי, אני לא מסתכל עלינו כעל אליטה, אנחנו צריכים לתרום לכולם. למשל, נורא הרגיז אותי כשאנשים מ'ישראל היום' באו לכאן לחלק חינם את העיתון שלהם וחלות. אמרתי להם 'חבר'ה, קחו את זה לדרום תל אביב".

והלכו?

"לא".

אופיר מכניס אותי אל תוך בניין NAM. עוד חדר כושר נטוש עם מוזיקה חזקה, עוד בריכה ריקה. יש גם סאונה יבשה ורטובה, והיה גם חדר סקווש, אבל בגלל נזילות רבות ושיפוצים יקרים הוחלט להסב אותו למשהו אחר, עדיין לא החליטו למה. יש כאן אפילו מסאז'יסטית.

"הבניין שלנו הכי מושקע והכי מפואר", קורא אופיר תיגר על הסל, "משפחת נאמבר היהודית-אמריקאית, שהבניין בבעלותה, לקחה את הקבלן הכי טוב, האדריכל הכי טוב, בנתה אותו ברמה של מלון. אבל אז הם הסתבכו בתרמית פונזי והבניין עמד על כרעי תרנגולת. היה כונס נכסים ואני לקחתי את המושכות לידיים והבאתי את בנייתו לסיום. את השלט אני עשיתי", הוא מצביע על אותיות NAM המעטרות את הכניסה למגדל.

"כאן היה הפנטהאוז של אייל גולן", עושה לי אופיר סיור מודרך כשאנחנו עולים ויורדים במעלית שקופה ושקטה, "עכשיו הוא עומד ריק. עד לפני שבוע התגורר בו חיים הורוביץ". הורוביץ, שכיהן בעבר כמנהל החטיבה הבינלאומית של טבע, צפוי להיחקר בקרוב במשטרה במסגרת הפרשה שבה הודתה החברה במתן שוחד של עשרות מיליוני דולרים ברוסיה, אוקראינה ומקסיקו.

אופיר מלווה אותי למגדלים הבאים. בלובי של אחד מהם אליזבת טיילור מביטה בי במבט מתנשא וקר. תמונתה תלויה כאן מי יודע כמה זמן, מקבלת את פני הבאים וההולכים, קצת אחרי שהם עוברים את אבי מהקבלה. גם אבי הוא סוג של אליזבת טיילור: הוא לובש חליפה ועניבה, טבעות על אצבעותיו, וכששני עובדים זרים מהודו באים לנקות את אחת הדירות – אבי מאלץ אותם להמתין עד שיתפנה. אופיר מחמיא על השטיחים בלובי, ואבי מצטנע: "על השטיחים אחראית גברת ריקליס. היא השכירה פה פעם משרדים, אישה נחמדה מאוד".

תגיד, אבי, איפה אתה גר?

"אני? בחולון".

"אין מה לעשות פה, רק להיכנס ולצאת מהבית"

"אתם הולכים לפעמים לבריכה?", שאלתי חבר ששוכר עם משפחתו דירה באחד הבניינים. הם כבר שלוש שנים שם, ונמאס להם. "ניסינו ללכת בקיץ והפסקנו. מגעיל מה שקורה שם, אנשים משאירים שקיות במבה, אלכוהול וסיגריות. זה גם המצב בגינות. אני חושב שהרבה מהדיירים בשכונה רגילים שמנקים אחריהם. חוץ מזה, אני מרגיש פה כמו בתוכנית להגנת עדים. לא מזמן ראיתי שחזור, לא יודע של מה, אבל היתה משטרה, מישהו הראה דברים ודיבר למיקרופון בזמן שצילמו אותו".

דיירים אחרים דווקא אוהבים את השכונה, אומרים שיש פה הרמוניה.

"זאת פשוט לא שכונה אמיתית", הוא אומר. גן הילדים, הרב, המרקם האנושי – כל אלה נראים לו מתוכננים מדי, לא דינמיקה שמתפתחת מעצמה. "אין מה לעשות פה חוץ מלהיכנס ולצאת מהבית. זה להגיד שאת חיה בתל אביב כשלמעשה לוקח לך חצי שעה ברגל, לפחות, להגיע למשהו שאפשר לקרוא לו חיים עירוניים".

"שכונת צמרת מייצגת בעיני את מגמת הכאילו שיש בנדל"ן הישראלי", אומרת כתבת האדריכלות של "הארץ" נעמה ריבה, "כאילו גרים בשכונת יוקרה, כאילו בדירה שהיא מרחפת, כאילו במשהו שהוא פרימיום, אבל זה בולשיט. זה כלום בחיפוי גרניט פורצלן. אנשים לא מבינים שהם משלמים המון ומקבלים די מעט. נכון שיש סאונה ובריכה, אבל בעצם יצרו להם שם גטו, הם מסתובבים רק במכוניות, מחנים ועולים לדירה שלהם, כל אחד לעצמו. גם הבנייה שם לא טובה: כבר עכשיו רואים בבניינים את הבלאי".

"אני דווקא בעד שיבנו לגובה בתל אביב באזורים מסוימים", אומר ליבסקר, "יש למיקום של פארק צמרת יתרונות אם רוצים לשמור על הטבע והסביבה במקום לבנות לרוחב ולתפוס שטחים. הבעיה הגדולה של המגדלים היא דירות הרפאים ששייכות לאנשים שמלבינים כספים בצורה הזאת, כי אפשר לקנות אותן במזומן. אבל זאת לא תופעה ייחודית לצמרת: אני גר מול מגדל פרישמן ורק פנס אחד דולק שם. התופעה הזאת העלתה את ערך הנדל"ן בצורה לא סבירה ויצרה מתחמים שאף אחד לא גר בהם. זה מה שיוצר את יוקר הדיור".

כשישבתי אצל הסל סיפרתי לה על תלאות חיפושי הדירה של בן זוגי ושלי. "מה התקציב שלכם?" היא שאלה, ואחרי שעניתי שררה שתיקה ארוכה. "רביעיית פלורנטין!", היא קראה פתאום. כשהנושא עלה שוב, הפעם בהשתתפותו של אופיר, הוא שאל למה בעצם שלא נבוא לגור פה, בפארק צמרת. 

"היא עיתונאית, מה קרה לך?", אמרה הסל. "אז מה? היא לא יכולה להיות גם עיתונאית וגם לגור פה?", תהה אופיר, לא ממש מעודכן במצב הכלכלי בענף שלי.

"כריסטינה, בואי תראי, היא רוסיה ותראי איך היא הצליחה להתקדם בארץ", ניסתה הסל לעודד אותי, בזמן שהעוזרת חתכה עבורנו עוגה ללא גלוטן. לא חשתי מעודדת, אבל גם לא צער גדול. נפרדתי יפה מהמגדלים וצעדתי ברגל חזרה למרכז העיר. הרוח רגועה יותר כאן, השמש חיממה את פני הקפואות.

עבר שבוע מאז הביקור האחרון שלי בפארק צמרת. עדיין לא מצאתי דירה סבירה עם בעל דירה סביר, אבל לפחות החשק לבהות בפרקטים ובחלונות לשמיים נעלם. בינתיים.