עצים לא מעניינים את ישראל. אפילו לא את מי שאחראי עליהם באופן רשמי מטעם המדינה. זאת הייתה המסקנה הבלתי נמנעת מנאומו של שר החקלאות אורי אריאל בוועידת הגינון ופיתוח הנוף לשנת 2017. אריאל דיבר מול כ-200 אנשי מקצוע - עובדי משרד החקלאות, סוקרי עצים, גננים, אגרונומים - וברגע אחד עורר תימהון גדול ולא מעט כעס בקרב רבים מהנוכחים. זה קרה כשדיבר על העצים ועל תפקידו של משרד החקלאות בהגנה עליהם.
"הוא אמר שלדעתו מדינת ישראל הגזימה בפיקוח על הנושא וכל מה שהמשרד צריך לעשות זה לסמן אלף-אלפיים עצים חשובים לשימור. ליתר - שידאגו הרשויות המקומיות", אומר חיים (שם בדוי), בכיר במשרד החקלאות ואחד הנוכחים בוועידה. "כולנו היינו בשוק".
אריאל עומד בראש המשרד שבסמכותו לאשר כריתת עצים או למנוע אותה. מה עומד מאחורי היוזמה שלו לוותר על הסמכות הזו, בהתנדבות ומול מאות מאזינים?
"אחד החברים פנה לאריאל וביקש הבהרה", ממשיך חיים. "הוא ביקש ממנו שלא ישנה את המדיניות הקיימת, שממילא בעייתית מאוד. הרי אם מצב הדברים ימשיך כפי שהוא היום, ישראל תהיה מדינה של בטון, רחובות סטריליים עם עצים קטנים בתוך אדניות. אנחנו לא ניתן לשר לעשות את השינוי שהוא דיבר עליו, נילחם בזה. אבל אם שר החקלאות עצמו, שממונה על נושא שימור העצים, חושב שהמשרד שלו לא צריך להתעסק בזה - אז אפשר להבין למה המצב היום כל כך גרוע".
מרוב גדמים לא רואים את היער
והמצב גרוע מאוד. הכריתה הואצה בישראל בשנים האחרונות, והמגמה מדאיגה אזרחים ואנשי מקצוע שמבינים את חשיבותם של עצים לחיי אדם. עצים מעניקים צל, סופגים אבק ומורידים את הטמפרטורה כשהם סופחים פחמן דו חמצני (עץ ממוצע סופח במהלך חייו 0.7 טון מהגז, שגורם להתחממות הגלובלית). מחקרים הוכיחו שמגורים בקרבת עצים תורמים לבריאות, וכי עובדים שמחלונות המשרדים שלהם נראים עצים הם עובדים טובים יותר. במילים אחרות, העצים חשובים לבריאות הנפשית והפיזית שלנו.
אבל הם לא חשובים למדינה, למשרד החקלאות או לעיריות. ברשויות המקומיות מדברים על מגמות ירוקות, אבל הנה מה שקורה במציאות בירושלים בלבד: הקמת שכונת מגורים ב"רכס לבן" צפויה לכלול כריתה מאסיבית של עצים; הרחבת השכונה החרדית הר נוף תחסל חלק נרחב מיער ירושלים, ששטחו ממילא הצטמצם כבר מ-6,000 דונם לכ-2,000; ואילו בתכנית "הדסה הקטנה", שמתוכננת בשטח הפארק ליד גן המפלצת בקרית יובל, מאבק תושבים מנע ברגע האחרון כריתת 50 עצים לאחר שכבר ניתן היתר לכך.
בקרית אונו נכרתה חורשת איקליפטוס לצורך הרחבת הכביש. "יער אוסישקין" בכפר סבא נכרת לטובת הקמת מחלף 531. בתל אביב-יפו מנעו התושבים כריתה של מאות עצים לטובת הרכבת הקלה בשדרות ירושלים, וכעת עומד על הפרק מאבק דומה ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. באזור גן הכובשים בעיר כבר נכרתו עצי וושינגטוניה ואשל, ואילו פרויקט הבינוי השנוי במחלוקת בכיכר המדינה צפוי להביא לכריתת עצי פיקוס עתיקים.
הדוגמאות הללו הן רק חלק מתמונה גדולה. לפי נתונים שנמסרו מפקידי יערות ואגרונומים למשפטנית פרופ' יפעת הולצמן-גזית, בערים הגדולות - תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, רחובות ופתח תקווה - רואים צמיחה בכמות הגדמים. איזה משחק מילים עצוב.
דיווחים על כריתה מאסיבית או השחתת עצים על ידי גיזום לא מקצועי הם רבים מספור, ובכל רחבי הארץ. פניות זורמות לחברי כנסת "ירוקים" ולעמותות כמו "אדם, טבע ודין"; אנשים מבכים חורשות שהיו להם פינות חמד בעיר גדולה והפכו לחלק מכביש, קניון או בית מגורים. לציבור אכפת, אבל הציבור לא קובע.
"יוצרים כאן אסתטיקה אורבנית חדשה שבה אין באמת עצים", אומר עברי הראל, תושב ירושלים וממקימי דף הפייסבוק "הצילו את העצים". "בנתיב של הרכבת הקלה בירושלים יש עמודים עם סלסלות מתכת ובפנים פרחים מפלסטיק. העירייה פונה לתושבים ומספרת להם שהיא עושה פסטיבל קיימות, שבילי אופניים ופחי אשפה למיחזור. הם יוצרים חזות שווא של ירוק ובמקביל כורתים עצים, אבל העיקר קחו לכם מיכל קומפוסט".
"סירסו את החוק כי נדל"ן זה כסף גדול"
כדי לזהות את המגמה הנוכחית מספיק להציץ במספרים. "הציבור רשאי לערער על בקשת כריתה, אבל רק 15% מהבקשות בישראל לא מקבלות אישור. התוצאה היא שנכון לחמש השנים האחרונות, כ-7,500 עצים נכרתים מדי שנה רק בערים הגדולות", אומרת חברת הכנסת יעל כהן-פארן, שעוסקת רבות בנושאי איכות הסביבה. לידי פרופ' הולצמן-גזית הגיע נתון נוסף שממחיש את הדברים: בשנת 2012 העניקו פקידי היערות העירוניים בירושלים ובתל אביב רשיונות לכריתה של 2,500 עצים. ב-2014 קפץ מספר הכריתות בשתי הערים ל-6,300.
בישראל קיים עד היום "חוק הגנת היער", חוק מנדטורי משנת 1926 שבא להגן על עצים מסוימים שהבריטים שתלו, והאוכלוסייה המקומית כרתה כדי לעשות מהם פחמים. לפי לשון החוק המקורי, חל איסור לכרות ללא אישור עצי זית, אורנים, ברושים וחרובים. עם השנים נוספו לרשימה עוד מספר סוגי עצים, ובשנת 2008 יזם הח"כ דאז אופיר פינס תיקון לחוק התכנון והבנייה שקבע כי יינטע עץ חלופי תחת עץ מכל זן שהוא שנכרת לצרכי פיתוח ובנייה. היזמים חויבו לדווח על מספר העצים הצומחים בשטח המיועד לבנייה, לפרט את מיקום הנטיעה החלופי ולהפקיד ערובה להבטחת הנטיעה.
אלא שבשנת 2012 עבר חוק התכנון והבנייה תיקון נוסף: הפעם נקבע כי רק תכניות בנייה גדולות נדרשות לאישור תכנית כריתה. מה זה "גדולות"? על ההחלטה הזו, כלומר איזו תכנית טעונה אישור ואיזו לא, הופקד משרד האוצר. מי שדחפה את התיקון לחוק הייתה בינת שוורץ, ראש מנהלת התכנון דאז, שבשנת 2016 פרשה מתפקידה במהלך עתירה של עמותת אדם טבע ודין כנגדה לגבי ניגוד עניינים לכאורה. העתירה נמחקה לאחר ששוורץ נאותה לפרוש מתפקידה.
נציגים של משרד החקלאות התנגדו לתיקון, אך ללא הצלחה. "החוק של פינס הלך קדימה, הכניס הרבה עצים להגנה, ואז התיקון ביטל את הכל", אומרת טלי גרנות, היועצת המשפטית של עמותת אדם, טבע ודין. "עכשיו התכניות מגיעות לאישורו של פקיד היערות אחרי שקיבלו את כל האישורים האחרים ועל פקיד היערות מופעל לחץ כבד. הוא הופך למעשה לחותמת גומי".
"התיקון המקורי לחוק עשה המון בעיות מול יזמים וקבלנים שהיו צריכים פתאום להתחשב בעצים. הם לא אהבו את זה", אומר היום פינס. "הם סירסו את החוק בכוונה, בגלל שנדל"ן זה כסף גדול לכולם - יזמים, עיריות. אם בתקופה שלי הייתה פחות מודעות לחשיבות העצים מול ההתחממות הגלובלית, אז כיום יש דוגמאות של ערים בעולם שהקימו יערות עירוניים. גם אנחנו צריכים לדאוג לזה. אם לא יערות אז חורשות, אבל בינתיים רק כורתים. פקידי היערות לא עומדים בלחץ והם מספרים שמכופפים אותם פעם אחר פעם".
פקידי היערות העירוניים, עובדי עירייה שהוכשרו בידי משרד החקלאות, נמצאים בין הפטיש לסדן או בין המסור לגזע: העירייה תמיד תרצה לקדם תכניות פיתוח, והפקיד הוא העובד שבאחריותו לזכור את העצים שייפגעו. אנשים המצויים בתהליך מעידים כי מעטים פקידי היערות שעומדים בלחץ. הם לא נוטים לעכב תכניות בנייה ובסופו של דבר חותמים על אישורי הכריתה. אבסורדי במיוחד הוא סדר הדברים: הבקשות לכריתה מוגשות לפקידים במקרים רבים רק לאחר שתכנית הבנייה עצמה כבר אושרה. כך מדינת ישראל המציאה מחדש את הפתגם הנודע: אצלנו, כשחוטבים עצים לא ניתזים אפילו שבבים.
"בגלל תאוות בצע עושים סקרים שקריים"
אבסורד גדול אפילו יותר הוא תהליך האישור. לפני שמגישים תכנית כריתה לפקיד היערות, מזמינים אגרונום שיעשה סקר עצים - הוא עובר עץ אחרי עץ, מסמן אותו, בודק את מצבו הבריאותי וקובע אם הוא מיועד לשימור או לא וכיצד להגן עליו בעת הבנייה. אבל מי ששוכר את אנשי המקצוע הללו לבצע את הסקר הם היזמים או הרשויות.
"הסוקרים מבינים בדיוק מי משלם להם", אומר חיים ממשרד החקלאות. "הם מקבלים את כל הנתונים על מה שהולכים לבנות ודואגים לתת ציונים נמוכים לעצים כדי שלא יהיו לשימור. פקיד היערות אמור לכאורה לבדוק את זה ולאשר, אבל הבקשה לאישור מגיעה אליו מאוחר מדי, אחרי שהתכנית גמורה".
אז אגרונומים, אנשים שלמדו את תורת החקלאות, מלבינים כריתה מאסיבית של עצים?
"בואי נגיד שסקרי העצים האלה מגמתיים ביותר. רק אתמול בדקתי תכנית של פרויקט מאד גדול, וזה תת רמה של סקר. הוא קבע שעצים בריאים חולים, הנמיך ציונים לעצים לשימור. אני מכיר את כל הסוקרים, ואלה שעושים את עבודתם נאמנה - לא שוכרים את שירותיהם".
דבריו של חיים מקבלים חיזוק מצדו של יצחק הל-אור, עובד משרד החקלאות לשעבר, כיום גמלאי, שהיה אחראי לשילובם של סוגי עצים רבים לרשימה לשימור. "יש סוקרי עצים לא הגונים. אני אומר להם בפנים: אני מתבייש בכם שהייתם התלמידים שלי. בגלל תאוות בצע אתם עושים סקרים שקריים", אומר הל-אור. "תפקידו של האגרונום הוא לשמור על העצים ולנסות לשכנע את הבנאים שהעצים הגדולים חשובים, שהם משפיעים על נוף הרחוב, שיש להם היסטוריה והם מוגנים בחוק. יזם שמשלם לאגרונום מצפה לקבל ממנו את מה שהוא צריך, לא את מה שהעצים צריכים. אבל יש אגרונומים שמוכנים לשקר והמון עצים נכרתים שלא בצדק".
עד כמה נרחבת התופעה של כריתה ללא אישור בכלל? הרי החוק קובע שהיא גוררת קנס ומאסר של עד חצי שנה.
חיים: "נכון, אבל אין אכיפה. אם אני יזם פרטי, אני יכול לכרות על ימין ועל שמאל ואף אחד - גם לא רשות מקומית שפעלה כך - לא נשפט על זה. אנשים פרטיים כן, יזמים וקבלנים לא. אם בניתי בית ספר וכרתתי עצים, לא אשלם על זה. שיראה לך משרד החקלאות, שאחראי על האכיפה, מקרה אחד שהמדינה לקחה יזם, קבלן או מהנדס עיר וקנסה אותו. אין כזה. היזמים רואים שלא קורה כלום או במקרה הכי גרוע יש קנס קטן, והם כורתים".
גם אם עץ ניצל מכריתה, אין מה שיגן עליו מפני השחתה. "החוק לא מדבר על גיזום פרוע, שבירה של ענפים, הורדת חצי נפח של העץ", אומר דני אלמליח, אגרונום וסוקר עצים. "לפי הגדרת החוק, אם השארת גזע עם שני ענפים - ואפילו אם פגעת בגזע וגרמת לתחלואה של העץ - כל עוד זאת לא כריתה, אין עונש. החוק גם לא מגן על גידול לקוי, כי עצים צריך לדעת לגדל. לא חוכמה לכרות ולשתול חדשים אם אתה לא יודע איך ובאיזה תנאים הם אמורים לגדול".
כאן בונים, שם כורתים
גיבור הספר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מתעורר יום אחד ומגלה שביתו עומד להיהרס. כנגדו נטען שהיה רשאי להתנגד לתכנית, שכבר תשעה חודשים מוצגת במשרד התכנון המקומי. היכן היא מוצגת? "בתחתיתו של ארון תיוק נעול ותקוע בבית שימוש שאינו בשימוש ועל דלתו שלט 'זהירות נמר'". זה פחות או יותר המצב כיום בכל הנוגע למידע שיש לנו על עץ שעומדים להיכרת; רוב האזרחים שומעים על זה רק כשהם כבר שומעים את המסור. הודעה בעניין מופיעה אמנם מראש באתר משרד החקלאות, אבל מעטים משייטים באתר הזה להנאתם. במקומנו, מתנדבים עושים משמרות גלישה לאתר ובודקים אם ומתי עומדת להתבצע כריתה.
חברות הכנסת יעל גרמן ויעל כהן-פארן מקדמות בשיתוף עם "אדם, טבע ודין" תיקון לחוק פקודת היערות שאמור לשנות את המצב. "התיקון מבקש ליידע את הציבור מראש על כריתת העץ כדי שיוכל לערער", אומרת כהן-פארן. "אנחנו מקבלים המון פניות מאנשים בשוק כי ברגע זה כורתים להם מול הבית. אנשים רוצים עצים. אלה היזמים, העיריות, שמתייחסים אליהם כאויבי האנושות. אנחנו מבקשים שתהיה חובה לשים שלט שמודיע על כריתת עץ כדי שלתושבים תהיה הזכות להביע התנגדות".
כשמחפשים בגוגל "כריתת עצים" עולה שוב ושוב שמו של פנחס כהנא, מתכנן ערים וכלכלן, תושב כפר סבא ומי שהקים את הגוף ההתנדבותי "המשמר לאילנות". בווידאו שבו הוא נפרד מיער אוסישקין בכפר סבא בולטת התשוקה שלו לנושא, ואי אפשר שלא להבחין גם בכאב.
"אנשים חיים בערים, אבל לא יודעים לחיות באיכות חיים", אומר כהנא. "רעש, אבק, זיהום אוויר, חום אימים - אין כמו עצים למניעת כל אלה, להקלה. ברור שחייבים לבנות, אבל השאלה איך ועל חשבון מה. לא ייתכן שאחות בבית חולים צריכה להתנדב לשבת כל יום באתר של משרד החקלאות כדי לא לפספס פגיעה בעץ. לציבור יש זכות לדעת".
"ליזם הכי קל להתייחס לשטח כ'טבולה ראסה', לגלח אותו, לחפור בו חניות תת-קרקעיות. במקרה כזה העצים הם מקלות בגלגלים", אומר אדריכל הנוף שחר צור. "הצעה שתחייב התרעה על כריתה היא לא משהו שקבלנים ויזמים מעוניינים בו. הענף הזה מאוד כוחני, ובמקרים רבים מי שמפסיד בקרב הם התושבים והעצים".
גידול עצים בתוך העיר הוא תחום המחקר של צור, שהתגורר ועבד כמתכנן ערים בהולנד ("אם מישהו מוריד עץ בהולנד, הוא בוודאות ייענש. בארץ? רק השבוע ראיתי כמה מקרים שקבלן הוריד עצים בלי אישור"). כיום הוא עסוק בין היתר בניסיון לשנות את התפיסה של מקבלי ההחלטות - ראשי ערים ומהנדסי ערים - לגבי חשיבות העצים במרחב העירוני. " הערים שלנו היו בעבר פחות מרוצפות, פחות צפופות ועם פחות תשתיות. לכן אנחנו נהנים היום מצל של עצים שנשתלו בישראל בשנות ה-20, ה-30 וה-50. אבל העצים שאנחנו נוטעים היום, קשה להם להתפתח. אז מצד אחד אנחנו כורתים עצים בוגרים, ומצד שני אין לדור החדש מספיק אדמה. יש לזה פתרונות טכנולוגיים, אבל זה עולה כסף ואין הבנה שהעצים קריטיים לא פחות מתאורת רחוב".
לכל עץ יש מייל
המצב במקומות אחרים שונה מאוד. כבר לפני כשלוש שנים, קמפיין תחת הסיסמה "כשהיער נעלם, חיי הבר נעלמים" של המגזין ההודי "Sanctuary Asia" היה אחד המדוברים בעולם הפרסום. די בהצגה של בעלי חיים מדממים, שחלקם מופיעים בכתבה זו, כדי להבהיר עד כמה נתפס הנושא כרציני בהודו - לאו דווקא מדינה מתקדמת בנושאים אקולוגיים.
#sanctuary
— Dominique (@petrodom) 31 ביולי 2015
When the wood go, #wildlife goes #Extinction #extinctionisnow pic.twitter.com/wcSxlwYzF8
בשנת 2013 פתחה עיריית מלבורן, אוסטרליה, כתובת אימייל עבור כל עץ לשימור כדי שהתושבים יוכלו לדווח על בעיות. מה שקרה הוא שהתושבים התחילו לכתוב מכתבי אהבה לעצים. "הוכיתי בתדהמה מיופיך הקורן. אתה ודאי מקבל הודעות כאלה כל הזמן. אתה כזה עץ אטרקטיבי", נכתב באחת מהן.
המודעות לאיכות הסביבה בישראל נמוכה מאוד. נושאים "ירוקים" נדחקים לשוליים גם בכנסת. אבל לא רק רשויות ומשרדי הממשלה, קבלנים ויזמים אשמים בכריתת העצים. גם אנחנו, האזרחים, לא מבינים את חשיבותם. הם מפריעים לנו, מלכלכים את כלי הרכב שלנו או את חצרות הבתים, נכנסים עם שורשיהם למערכות הביוב. ככה זה, בני אדם לא נוהגים לראות את עצמם כחלק ממערכת אקולוגית.
העיריות מצדן גוזמות וכורתות כמענה לכל תלונה. בינתיים אנחנו דואגים לקשט את הדירות שלנו בעציצים, לשתול עצים באדניות על הגגות. עצים רבים הם סמלי ערים, יחידות צבאיות, גיבורים של ספרי ילדים. אבל העצים האמיתיים, אלה שהיו כאן לפנינו ואמורים להיות כאן אחרינו לדורות – הם מהווים מטרד.
"הגילוי של ניוטון קרה כשהוא ישב מתחת לעץ. בודהה ישב מתחת לעץ הפיקוס הקדוש כשחווה הארה. תראי מה עושים היום לפיקוס, רוצים להוריד אותו כי ההיא התחלקה וההוא היונים ישבו וחרבנו לו על הלאפה", אומר עברי הראל בחיוך מריר. "אף אחד כאן לא מבין את מה שמבין אפילו השבט הכי פרימיטיבי בסוף העולם: ברגע שאתה כורת את כל העצים, אפילו מלאך משמיים לא יוריד עליך גשם".
תגובות
מלשכת שר החקלאות אורי אריאל נמסר בתגובה: "על מנת להוביל להתייעלות ושמירה על עצים ותיקים הנחיתי את המשרד לבנות מסמך מדיניות בנוגע לעבודתו של פקיד היערות. הסמכת רשויות נובעת מכך שלפקיד היערות הממשלתי אין פקידי יערות הכפופים לו ישירות. מכאן, שעליו להסמיך פקידי יערות מרשויות וגופים נוספים על מנת שימלאו את הנהלים וההוראות שלו. חשוב לציין, כי בבסיס המסמך עומדים נהלים בסיסיים כי על כל עץ אחד שנכרת, מעבר לתשלום אגרה, יש לשתול עצים במקום, קווים מנחים מדויקים המכתיבים את התכנון ברחובות והצללה".
ממשרד החקלאות נמסר: "הטענה המועלית איננה נכונה ולראיה אנו שומעים עליה לראשונה בעקבות פנייתכם. אין לנו ספק כי יש עליהם לחץ, אבל כשפקידי היערות פונים אלינו לעזרה, הם מקבלים אותה. משרד החקלאות רואה חשיבות רבה בהגנה על העצים ופועל לאיזון בין הרצון לשמירה עליהם לבין הרצון לענות על צורכי הדיור במדינת ישראל. לטובת העניין פרסם פקיד היערות במשרד החקלאות את מדריך היער העירוני, הכולל עקרונות ברזל לניהול ולתכנון מיטבי של העצים במרחב העירוני, עוד בשלב התכנון ועיצוב המרחב. בנוסף, חיבר פקיד היערות במשרד מסמך מדיניות הכולל קווים מנחים להגדלת כמות העצים הקיימים והחדשים בעיר, שמטרתו היא 'עץ לכל תושב הגר בתחומה'. יוזמה נוספת של המשרד בהקשר זה, היא הנהגת החובה לבצע סקר עצים, המחייב את היזמים לקחת בחשבון שיקולים של שימור עצים עוד במהלך הגשת אישור לתכנית בינוי".
ממשרד התחבורה נמסר: "כל פרויקט תשתיתי המבוצע כיום על ידי משרד התחבורה מלווה על ידי אדריכל נוף האחראי על הפיתוח הנופי של המיזם. משרדנו משקיע תקציבים רבים בנטיעת עצים, לצרכי הצללה ומזעור מפגעי הרעש מהכבישים. כך לדוגמה, במהלך השנה האחרונה (2018) בלבד חברת נתיבי איילון רכשה כ-10 אלף עצי נוי, שינטעו במסגרת פרויקט אופנידן במטרופולין תל אביב. במסגרת הפרויקט ניתן דגש מיוחד לפיתוח הנוף והסביבה הירוקה ויצירת צל טבעי לאורך נתיבי האופניים כדי לאפשר רכיבה נעימה גם בימי הקיץ החמים.
"גם בתוואי הרכבת הקלה בירושלים פעל משרד התחבורה בהתאם לכללים בנושא פיתוח הנוף והסביבה הירוקה ויצירת צל טבעי לאורך התוואי, הכוללים בתוכו נטיעת עצים, ריצוף, התקנת ספסלים, עמודי תאורה ועוד. בנוסף לכך, חברת נת"ע המקדמת את פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב, מגדלת בשנתיים האחרונות אלפי עצים לצורך נטיעה לאורך התוואי עם סיום העבודות".