בערב יום העצמאות של השנה שעברה קיבלתי טלפון נרגש מחברה: "את חייבת להגיע, את תאהבי את זה", היא הודיעה לי ואני התייצבתי בביתה בבוקר שלמחרת. כשהושיטה את ידה והחלה להסיט את השטיח הכבד, הייתי בטוחה שהיא מראה לי דרך חבויה למרתף נסתר. מרתף נסתר לא היה שם, אבל האוצר שנתגלה לי היה לא פחות מסעיר ומרגש - אוסף נוסטלגי של כרזות ישנות.

גלויה, יום העצמאות (וידאו WMV: קרן שביט)
תולים את הדגל בכחול וכתום עם כיפה, יונת שלום ועלי פרדסים|וידאו WMV: קרן שביט

יוסף, סבה של חברתי, איש יקר, שעל מעלליו ואישיותו המיוחדת כבר שמעתי מפיה לא אחת, הלך לעולמו שנה קודם לכן והותיר אחריו, בין השאר, גם מחסן ישן וגדוש בכל טוב. בשבת כשהגיעה המשפחה לפנות את תכולתו, גילתה ארכיון מפואר של דוקומנטריה מרשימה במיוחד.

סבא יוסף עבד שנים רבות בקק"ל, הקרן הקיימת לישראל. בהיותו שוחר תיעוד ואוהב נייר (כך תיארה אותו נכדתו) הוא אסף עם השנים מזכרות יפיפיות ויצר למעשה מעין ארכיון גיבוי נוסף לזה של קק"ל, שכלל בין השאר גם אוסף מרהיב ומיוחד של כרזות ישנות. הכרזות, שהודפסו בשנות החמישים, השישים והשבעים, מהוות מסע ויזואלי מרתק אל התפיסה הציונית של החיים בארץ ישראל, תפיסה אידאלית נאיבית המאפיינת את ימיה הראשונים של המדינה הצעירה.

גלויה, טו בשבט (וידאו WMV: קרן שביט)
עיצוב פשוט, צבעים עזים ואהבת הארץ|וידאו WMV: קרן שביט

הכרזות הודפסו על ידי המחלקה לחינוך ונוער והופצו בין בתי ספר, תנועות נוער ומוסדות חינוך ציוניים בארץ ובחו"ל. המסרים ש"הוצפנו" בכרזות היו של אהבת הטבע, האדמה והמסורת. מטרת הכרזות הייתה לחנך את הדור הצעיר לערכים אלו וגם ללמדו על פעילותה של הקרן.

הוגדר צורך להעביר מסרים בצורה ויזואלית באמצעות הכרזות, במטרה להעלות מודעות לפעילות הציונית, להגדיל מעורבות אישית ולגייס תרומות. הפרויקט פרנס את מיטב הציירים/מעצבים/צלמים שגויסו למטרה זו ונסעו בכל רחבי הארץ כדי לתעד ביישובים חקלאיים את חוד החנית של העוסקים במלאכה. המעצבים, עולים חדשים בעצמם, הושפעו מהסגנון התעמולתי שהיה נפוץ כבר בשנות הארבעים בארצות הברית, רוסיה ואנגליה. חלק מהיוצרים חתמו על עבודותיהם: דוד זיק, שולמית ארן, רפאל וטישטין, שולמית כרמי, רות לוין וסטודיו רוטשילד את ליפמן - וחלקם לא עשו זאת. ערב רב של סגנונות אמנותיים שונים לא מותיר מקום לספק - מדובר כאן בפסיפס תרבותי עשיר של מיטב חלוצי העיצוב והאילוסטרציה בארץ בימיה הראשונים.

גלויה, במכוורת (צילום: קרן שביט)
מיטב הציירים נסעו בכל הארץ כדי לתעד את רוח התקופה|צילום: קרן שביט
גלויה, בקבוץ (וידאו WMV: קרן שביט)
לפני ההפרטה|וידאו WMV: קרן שביט

בהיותו פרויקט סקסי ונחשק של אותם ימים, לא חסרה גם פיקנטריה סביבו. השמועות אומרות ש"הגיעה דרישה מלמעלה" לתעד את כל הילדים, בנים ובנות, בכיסויי ראש. הדרישה לא תמיד מומשה במלואה, אולם ברוב הכרזות הבנות עוטות מטפחות צבעוניות והבנים חובשים כובע טמבל שהחליף את הכיפה. ייתכן מאוד שבשל דרישה זו נצרב בתודעתנו דמותו של הצבר הישראלי כשהוא חבוש בכובע טמבל.

בשנת 2001 מלאו לפעילותה של הקרן הקיימת 100 שנה, ולכבוד אירוע זה נאספו 100 כרזות ונאצרו לתערוכה מיוחדת בבית הנשיא. התערוכה לא נפתחה לקהל הרחב ורק כמה שנים מאוחר יותר, בט"ו בשבט 2005, הוחלט להציג בפני הציבור הרחב את הכרזות ולאפשר גם קנייה שלהן. במסגרת תערוכה מיוחדת הוצבו 16-18 כרזות שונות בשלוש משתלות בארץ: בצפון, בדרום ובמרכז, אולם למיטב ידיעתי לא נערכו תערוכות נוספות בנושא.

גלויה, בפרדס (וידאו WMV: קרן שביט)
הילדות עם כיסוי ראש, הבנים חובשים כובע טמבל|וידאו WMV: קרן שביט

בטיימינג מושלם, לכבוד יום העצמאות ה-64 למדינה, אני שמחה להציג בפניכם חלק מהאוסף היפיפה של סבא יוסף: רטרוספקטיבה צבעונית ומעשירה של החלום הישראלי. אני מזמינה אתכם להיכנס לגלריית התמונות הזאת ולסייר באוסף של יותר מ-50 כרזות יפיפיות. אני בטוחה שכל מי שנכסי התרבות הללו יקרים ללבו יתרגש מהמסע הזה, בדיוק כפי שאני התרגשתי כשגיליתי את האוסף מתחת לשטיח.

לפוסטים נוספים בבלוג של קרן שביט

התרגשתם? שתפו גם את החברים בפייסבוק