הקולקציה החדשה של קסטרו

לכל עיר יש את אבני הדרך האדריכליות שלה: בעוד ברזיליה בירת ברזיל מזוהה ביותר עם אוסקר נימאייר (Oscar Niemeyer), הרי שבסאו פאולו (São Paulo), העיר הגדולה ביותר במדינה, שניים מהשמות הבולטים הם ז׳ואו בטיסטה וילנובה ארטיג׳ס (João Batista Vilanova Artigas) וקרלוס קסקאוג׳י (Carlos Cascaldi). מבנה מספר 144 בכיכר וילאבוים (Vilaboim), הידוע גם בשם בניין לוביירה (Louveira), עוצב על יד השניים ב-1946. הבית נודע בעיקר בשל החזית בעלת המסגרות הצהובות, אחד מסימני ההיכר של האדריכלים המודרניסטים האייקוניים. הבניין הוותיק מקיים דיאלוג חזק עם הסביבה העירונית, ללא גדרות שיקיפו אותו, וגינה עצומה שממנה יכולים ליהנות גם עוברי אורח.

עוד באתר לעיצוב הבית:

• איך נראה הסניף החדש של רשת סבון בלונדון?
• תפסו אמריקה בתל מונד: אח בסלון, בריכה בחצר
• דירת טריקולור בסטייל סקנדינבי בת"א

אהבה ממבט ראשון

לאור כל העובדות האלו, די ברור מדוע התאהב האדריכל אלואיזו קסטרו (Aluizio Castro) באפשרות המגורים במקום, ובריאיון לאתר Historias de Casa הבריזלאי סיפר שבפעם הראשונה שנכנס לאחת הדירות בלוביירה, הבטיח לעצמו "אני אגור כאן". את ההבטחה הזו גילה קסטרו שלא יהיה קל במיוחד להגשים, בין השאר כיוון שבתקופה שבה ביקש לרכוש לעצמו דירה, היה מחירן של הדירות בבניין גבוה ביחס לשוק הנדל"ן. הוא אמנם ניסה את לחפש את שאהבה נפשו במקומות אחרים, אבל לדבריו - שום דירה לא שימחה אותו כמו החדרים המוארים והמרווחים של לוביירה.

רק שנה לאחר מכן, כשהגיע לבדוק נכס אחר בשכונה, גילה לשמחתו הרבה שאחת הדירות בבניין עומדת למכירה, הפעם במחיר שהיה יכול לעמוד בו. קסטרו, הידוע בקרב חבריו וברשתות החברתיות כלובה (Luba), הצליח סוף סוף להגשים את חלומו.

לשבור את הקירות

וילנובה ארטיג׳ס וקסקאוג׳י נחשבים על ידי רבים כאנשי חזון בעלי תשומת לב רבה לפרטים הקטנים: החלונות הרבים נצבעו בצהוב כדי להעצים את האור הנכנס מבחוץ; עצים נשתלו בין שני גושי הבניינים הסמוכים, על מנת לתת גם לדיירי הקומות העליונות תחושה של מגורים במפלס הרחוב; ובדירות אין קורות, רק עמודים שמקלים את הקמת והסרת קירות במקרה הצורך.

ביתרון הזה עשה שימוש חכם גם קסטרו, שאיחד בין מרבית החללים: "לאחר שהורדתי קיר אחד, ראיתי את התוצאה, וזה עורר בין רצון לשבור את כל הקירות ולתכנן את המרחב מחדש. בסופו של דבר אני בונה מעין לופט", סיפר. התוצאה הסופית כוללת כ-147 מ"ר של סלון פתוח, מטבח, אזור אכילה ומשרד ביתי.

אחד העקרונות החשובים לקסטרו הוא האפשרות לבוא עם פתרונות הפיכים לטווח הארוך, אחרי הכל, העובדה שהיום הוא מעוניין בלופט, אין משמעה שבעוד כמה שנים העדפותיו לא ישתנו. כך, למשל, הותקנו שקעי החשמל ברצפת הבית, וביום בו יעלה הצורך להרים קירות, החשמל לא יהווה מכשול.

הפרקטי לא פוגע באישי

חבריו של קסטרו מגדירים אותו כבעל "קיטש מתוחכם", הגדרה שעולה בקנה אחד עם עיצוב פנים הבית: הפרקטי אינו פוגע באישי ולהפך. עוד הם מספרים שהוא בעל כישרון לקומפוזיציות נועזות, כמו שילוב בין העוף הצלוי הענקי של חלוץ אמנות הרחוב הברזילאית אלכס ולאורי (Alex Vallauri) עם פריטים שנקנו ברחוב המסחרי 25 במרץ (25 de Março) לצד רהיטים וחפצים מחנויות ענתיקות.

מי שייכנס בשערי ביתו של קסטרו, ירגיש שהוא נכנס לעולם חדש ושונה לחלוטין, אם כי קשה לומר מה יהיה הדבר הראשון שיצוד את מבטו של המבקר: החלונות הענקיים והנוף הנשקף בעדם? העיצוב המינימליסטי של המטבח? או אולי הספרייה עמוסת הכותרים, שלצדם אינספור מזכרות ופריטים אישיים? הגדרת הקיטש המתוחכם של הדייר באה לידי ביטוי באלגנטיות מאתגרת, ושילוב הסגנונות נותן תחושה של מערבולת מאורגנת שמתחילה בפריטים שידברו אל נערות צעירות וממשיכה בכאלה שירצו גברות מגונדרות.

את לבנו שבה במיוחד כיסא העור בצבע הקרמל המונח מול הטלוויזיה, ולאחר שביררנו עליו מעט התברר שמדובר בפריט איקוני במונחים מקומיים; זהו דגם ייחודי של מפעל רהיטים גדול שפעל בשוק המקומי בשנים 1913-1982. לאחר שעבר שיפוץ קל וריפוד מחדש, משמש הכיסא כ"מיטה" לדב ענקי, צעצוע ששייך לקסטרו עצמו ונמצא אצלו שנים ארוכות. על התקרה מעל הכיסא תלוי צעצוע מיוחד נוסף: בובת אסטרונאוט שדמותה משתקפת בשולחן הזכוכית.

ביוגרפיה של אובייקטים

הדירה הזו, והמסע שעבר קסטרו בדרך אליה, מציגה את החיים שלו בצורה מיטבית וססגונית. הביוגרפיה האישית כתובה דרך האובייקטים הנמצאים בה, החל ממשחקיו בתור ילד ברהיטים מיניאטוריים, דרך הפגישה הראשונה בנעוריו עם עבודת גרפיטי של ולאורי בשנות ה-80, ועד לשלב הבוגר בואכה בורגני - החיים במיקום מרכזי בעיר, אך עם זאת ללא ויתור על סביבה ירוקה. "זה שחלום שהתגשם. אני מניח כאן את כל האהבה שלי ואת כל היצירתיות שלי", סיפר קסטרו ל-Historias de Casa, והוסיף: "זה מרגיש כמו הבגדים שלי. כמו העור שלי".

צילום: Rafaela Paoli באדיבות Historias de Casa