הלוקיישן: "רובע ה"מיטה" בברלין, גרמניה. אנחנו מאוד אוהבים את האיזור, ומדי יום הוא מזכיר לנו שאנחנו גרים בעיר הכי שווה באירופה! בדרך לעבודה אנחנו עוברים דרך מונומנטים משמעותיים, חנויות של מעצבים מקומיים, מסעדות ויאטנמיות שוות ובתי קפה מזמינים".
בני הבית: אורי, אלחנדרו וליה הכלבה. אורי בן 32 מרעננה, ישראל. אלחנדרו בן 30 ממדריד, ספרד. התחתנו לפני כ-4 שנים, ויחד מנהלים משרד לייעוץ פיננסי בברלין ובמדריד.
כמה שנים גרים בחו"ל? אורי מתגורר בברלין כ-6 שנים, אלחנדרו כ- 10 שנים.
הדירה: "דירה שכורה בגודל 96 מ"ר בבניין בן חמש קומות, הממוקם מול פארק ירוק ורחב ידיים. הבניין מאוכלס במשפחות מכל מיני מדינות, וחדר המדרגות בבניין צבוע בצבעים שמחים של אדום וטורקיז. הדירה בת שלושה חדרים - חדר שינה, חדר אורחים ועבודה וסלון. כשקיבלנו אותה היא הייתה ריקה לחלוטין, ולא היו בה אפילו מנורות (ואני לא מתכוון לאהילים!). גם ארונות מטבח וכיור היו חסרים. השינויים שערכנו בה היו בעיקר קוסמטיים, ללא שינוי מבני ושבירת קירות. את מעט הרהיטים שהיו לנו מיקמנו ברחבי הדירה, תלינו את התמונות שלנו וגופי התאורה. במהלך שש השנים שאנחנו גרים בה, הוספנו פריטי עיצוב מכל מיני מקומות בעולם - בעיקר משווקי עתיקות. 
"אנחנו אנשים שמכורים לשינויים, ובהתאם, גם הבית שלנו משתנה מדי מספר שבועות. זה יכול להתבטא בעבודות אמנות חדשות, שילובי צבעים ואביזרים חדשים לצד ישנים. הרצפה בדירה היא בצבע אדום, ורצפת הסלון וחדרי השינה מחופים פרקט עץ. כחובב עציצים, אנחנו מטפחים שלל עציצים וסחלבים והם מפוזרים במרחב.
"בחדר השינה שלנו שלטו רהיטים בצבע שחור ולפני שנה וחצי החלטנו להחליף אותם ברהיטים לבנים ולעניק לעצמנו שקט. כל הרהיטים לחדר השינה נקנו באיקאה, וזה החדר היחיד בבית שאובזר ורוהט אצל ענקית הרהיטים השוודית".
החדר של הילדה האוקראינית: "זה השם שהחברים שלנו נתנו לחדר האירוח בדירה, בשל הריהוט הילדותי בו. את המיטה והארון קיבלנו בירושה מחבר שחזר לישראל. את הציור של מנהיגי מדינת ישראל שתלוי על הקיר, ראיתי לראשונה כגרפיטי בפולרנטין ומאוד התלהבתי ממנו. צילמתי את הגרפיטי עם החתימה של האמן, וכשחזרתי לברלין חיפשתי את שמו בגוגל וגיליתי שהוא מניו יורק. מיד יצרתי איתו קשר והוא הסכים לאייר עבורי את הציור ושלוח אותו לברלין".
נמצא בכל בית בעיר: "קשה להגדיר עיצוב גרמני, אבל לרוב בכל בית יש שימוש חוזר בעץ, בעיקר הרצפה מחופה פרקט עץ, והריהוט מעץ, למרות שזה נורא משתנה ותלוי בתת מדינה שבה גרים (בגרמניה יש 16 תתי-מדינות). כל החברים שלנו (חלקם גרמנים כמובן) עיצבו את הדירה שלהם בצורה שונה מאוד וייחודית להם. אין שום דימיון בין הדירות של כולנו".
בילוי אהוב בבית: "בישול במטבח. כמעט כל ערב יוצא לנו לבשל יחד במטבח, ולפני כחמישה חודשים עברנו מצמחונות לטבעונות, דבר שאיתגר אותנו למצוא תחליפים לטעמים מסויימים ולהכין תבשילים ומנות חדשות ומעניינות.
מספר מדפים מעץ שניסרנו וצבענו לבד נתלו על הקיר במטבח, ועליהם הונחו כלי המטבח שלנו, הדגנים והתבלינים. מעל הכיור תלינו מוט לכלי ששת וליד פס מגנט לסכינים".
חדר אהוב: "אין ספק שרוב הזמן אנחנו מבלים בסלון. אחרי יום עבודה, סיום המטלות והסידורים והכנת ארוחת הערב אנחנו אוכלים בסלון, קוראים בסלון, ולפעמים ממשיכים לעבוד מהסלון. את הספה בסלון ושולחן האוכל עם הספסלים קנינו לכבוד הדירה החדשה מחנות בשם Rahaus שאנחנו מאוד אוהבים. את שידת הטלוויזיה מצאנו בגראז' סייל במהלך טיול שערכנו בגרמניה, ואת שידת הפטיפון קנינו בשוק עתיקות בברלין. הכתובה שלנו מהחתונה מוסגרה ונתלתה על הקיר בסלון, וגוף התאורה הוא למעשה שתי מנורות מאיקאה שאיחדנו.
קיר התמונות המרכזי מורכב מציור אהוב של הצייר אלעד ערמון, ומסביבו תלינו שלל איורים יפנים ממסוגרים שהיו בספר שקיבלנו במתנה. בפינת המשפחה כורסה בצבע גוף ומגוון תמונות של בני משפחתנו וחברים אהובים".
מעבר דירה: "בברלין ביצענו את מעבר הדירה הראשון והמשותף שלנו. אף פעם לא היו לנו כמות כזו של חפצים כמו בתקופה הנוכחית. הדירות הקודמות היו דירות שותפים ולכן ההשקעה בהן היתה קטנה יותר. בדירה הזו אנחנו ממש מרגישים בבית".
שירות של בעלי מקצוע: "במהלך השנים למדנו שכמו בכל מקום, יש אנשי שירות ברמה גבוהה ויש פחות. בגדול אני יכול להגיד שההתנהלות פה מול אנשי מקצוע, ספקים וחברות היא מתסכלת, מפרכת ומעייפת. אם חשבתי בעבר כי בארץ הבירוקרטיה מקשה עליך, פה היא יורדת לחייך. לפעמים אנחנו רואים (או מנסים לראות) את הצדדים החיוביים שלה".
פינה ישראלית בבית: "אולי זו רק הרגשה שלי, אבל אני חושב שאין פינה בבית שאין בה שמץ של ישראליות. בנוסף לכך, בשל העובדה ששנינו יהודים, הבית מעוטר בחפצי יודאיקה, כך שהתזכורת והחיבור לארץ בהחלט קיים".
המזכרות שלנו: "בכל פעם שאנחנו מגיעים לישראל אנחנו דואגים ללכת לחנויות שלנו ולרכוש פריטים שאהובים עלינו. בשנה האחרונה התמקדנו בואזות, פמוטים וחפצי יודאיקה שיוצרו בארץ בשנות ה-50 עד שנות ה-70. בנוסף, אנחנו אוהבים במיוחד לרכוש עבודות של שני אמנים ישראלים: אלעד ערמון וויקטור אלאלוף – העבודות של שניהם תלויות אצלנו ברחבי הבית.
את הטלפון העתיק ושעון הקוקיה, מצאנו בעליית הגג בבית הוריו של אלחנדרו במדריד. מתברר שהטלפון היה בשימוש של סבו וסבתו. אני הבאתי צלחת סדר וחנוכיה של סבתא שלי מישראל".
דברים שמזכירים לנו את המולדת: "מדי חודש אנחנו מקבלים משלוחים מהורי בישראל (רסק עגבניות, אבקת מרק בטעם עוף, אגוזים ותבלינים שקשה להשיג בברלין) ומההורים של אלחנדרו מספרד (יינות ושמן זית). לעיתים יש לנו "קריזות" לטעם של אבטיח או חשק עז לאכול במסעדה עם אוכל ים-תיכוני, כולל סלטים, חומוס ופיתות".
מתגעגעים ל: "הגעגוע העמוק ביותר הוא בעיקר למשפחה ולחברים. הגעגוע השני הוא לאוויר, לריח ולאווירה של הארץ (במיוחד זו של שישי אחה"צ). געגוע שלישי הוא למגוון הטעמים והמאכלים. געגוע רביעי שייך להתנהלות הפחות פורמאלית (למרות שזה גם מה שמוציא אותנו מדעתנו בארץ)".
האם הבית הוא המקום שבו אתה חי או איפה שהלב נמצא? "שאלה קשה מדי שהתשובה עליה תנתן לאחר טיפול פסיכולוגי מתמשך, כדור זאנאקס ו-20 שנות חיים בגולה הדווייה".
במדור הקודם: הבניין במנהטן, השכנים מישראל
לכל הכתבות במדור רילוקיישן