החודש הוענק לאדריכל משה ספדי (ספדיה) פרס מדליית הזהב לשנת 2015 על מפעל חיים מטעם ה-AIA המכון האמריקאי לאדריכלים. המדליה, שנחשבת לעיטור הגבוה ביותר בתחום והכבוד הגדול ביותר שאדריכל עצמאי יכול להשיג, הוענקה לו על גישה מקיפה ואנושית לתכנון חללים ציבוריים מסביב לעולם שנוגעים למיליוני אנשים ומשפיעים על דורות של אדריכלים צעירים. בנימוקים להענקת הפרס נאמר שמשה ספדי עוסק באדריכלות באופן הטהור והמלא של המילה בלי להיסחף לאופנות ועם רעב לאידיאלים ולרעיונות שהוא מפיץ לכל עבר באמצעות הוראה, כתיבה, מחקר ותכנון. עוד נאמר שהמבנים של ספדי הם על זמניים, משלבים באורח פלא צורות מסוגים שונים ומרגשים ביותר.
ספדי, אדריכל ומתכנן ערים ישראלי-קנדי בעל שם עולמי, תכנן פרויקטים עצומים וידועים בעולם כולו ונחשב ללא ספק כמוביל בתחומו. עם הפרויקטים החשובים שתכנן נמנים מוזיאון יד ושם בירושלים, מלון מארינה ביי סנדס בסינגפור, המוזיאון לאמנות אמריקאית בארקנסו והספרייה הציבורית ביוטה. קדמו לספדי בזכייה בפרס לא מעט אדריכלים מובילים וידועי שם, בהם פראנק לויד רייט, לואיס סאליבן, לה קורבוזיה, לואיס קאן, אי אם פיי, טום מיין וג'וליה מורגן - האדריכלית האישה הראשונה שזכתה בפרס בשנה שעברה, 56 שנה לאחר מותה.
ספדי אמנם לא חי בארץ זה עשרות שנים, אבל אנחנו אוהבים עדיין להחשיב אותו כישראלי. "מרגש אותי שקלינטון יהיה בטקס הענקת המדליה", סיפר לנו ספדי בהתרגשות לפני הטקס, "פגשתי אותו גם בפתיחת מרכז רבין ובפתיחת המוזיאון לאמנות אמריקאית בארקנסו, שאת שניהם תכננתי, ואיכשהו אנחנו נפגשים שוב". ספדי, יליד חיפה (1938), היגר בנעוריו לקנדה עם משפחתו ושם למד אדריכלות. "לפעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה אם הוריי לא היו מהגרים לקנדה, אם בכלל הייתי נהיה אדריכל", הוא אומר, "בארץ נרשמתי כבר לבית הספר 'כדורי' במטרה ללמוד חקלאות. בקנדה החלטתי שלהצטרף לעסק הטקסטיל של הוריי לא בא בחשבון. מבחן שעשו בתיכון לקראת סוף הלימודים הראה שאני טוב במתמטיקה ואמנות ולכן מתאים לאדריכלות. למדתי באוניברסיטת מקגיל במונטריאול ומשם הקריירה התפתחה".
"התפתחה" זו מילה צנועה יחסית להישגיו האדירים של ספדי. מיד עם תום לימודיו החל בהתמחות במשרדו של האדריכל הידוע לואיס קאן בפילדלפיה. בפרסומו הגדול הראשון זכה כשפרויקט "הביטאט 67", שתכנן כעבודת המאסטר שלו, נבחר להיבנות במסגרת התערוכה העולמית "אקספו 67" במונטריאול. "הביטאט" נחשב קומפלקס מגורים חדשני הבנוי מיחידות מגורים טרומיות עשויות בטון המתחברות זו לזו באתר הבנייה. מאז הדרך למעלה היתה קלה וקצרה יותר.
עוד באתר לעיצוב הבית:
- סיבוב דאווין: שלוש דירות תל אביביות
- חלונות בתקרה, קיר שקוף במטבח. הדירה המפתיעה
- מושלם: הבית השקוע בסרדיניה
בארץ לא יודעים לפרגן
לספדי יש לא מעט פרויקטים מכובדים שהשלים בארץ, ובהם המכון למדעי היהדות בירושלים, תכנון שלב א' של העיר מודיעין, תכנון מתחם ממילא בירושלים, מוזיאון יד ושם בירושלים, מלון מצודת דוד בירושלים, נתב"ג 2000 ועוד. היום הוא עובד על מבנה רשות העתיקות שקורם עור וגידים ממש בסמוך למוזיאון ישראל בירושלים. "במשך עשרות שנים הייתי מגיע לארץ כל חודש, אבל עכשיו, כשהיקף העבודה קטן, אני מגיע אחת לחודשיים. היום אני עובד על המבנה המרכזי של רשות העתיקות שכולל בתוכו את כל המעבדות, המחסנים והמשרדים של הרשות, וכן ספרייה ארכיאולוגית שתחשב מהחשובות בעולם".
ספדי עובד על פרויקטים בארץ כ-40 שנה. "עשיתי את זה בשנים שזה היה מאוד קשה", הוא אומר, "למרות שזכיתי להזדמנויות מקצועיות מדהימות ולמרות שיש לי סיפוק אדיר מהפרויקטים בארץ, היו ימים שלא הייתי בטוח שהמאמץ שווה ומצאתי את עצמי שוקד ומשקיע בפרויקטים שלקחו המון שנים והיו משולבים בהמון פרוצדורה וקשיים עד שיצאו לפועל".
אפשר לומר שספדי הוכיח שלתכנן ולבנות בארץ לא פחות חשוב לו מאשר בשאר העולם. "לא פשוט לעבוד בארץ וגם לא יודעים לפרגן. זה חלק מהאופי הלאומי שלנו בעיקר כלפי מי שמצליח גם בחו"ל. העובדה היא שבארצות הברית וקנדה זכיתי באינספור פרסים בעוד שבארץ טרם זכיתי ולו בפרס אחד. לאורך השנים הגשתי מועמדויות באינספור תחרויות, השקעתי זמן ואנרגיה והתפלאתי לראות שלא נכללתי אפילו בין ארבעת-חמשת המועמדים הסופיים. למעשה כבר חשבתי שאולי כבר לא הגיוני להשתתף בתחרויות תכנון בארץ, אבל אני ממשיך לעשות את זה מתוך תחושה שזו חובתי למרות שאני לא מרגיש את קבלת הפנים שלה אני זוכה במקומות אחרים. כך למשל עבדתי שנים על תוכנית פיתוח מערב ירושלים שבוטלה בסופו של דבר. היום, בדיעבד, כולם מתעוררים ומבינים שכבר אין איך לבנות ולצמוח באזור הזה".
פרויקט מגלומני או חלל אורבני מטופח?
ספדי ספג לא מעט ביקורת עם השנים. על מתחם ממילא, שמחבר בין העיר העתיקה והחדשה, שעליו עבד כארבעה עשורים, נאמר שמדובר בפרויקט מגלומני שכמו הושתל על קו התפר, הצריך פינוי של תושבים רבים ושהדירות בו מתאימות רק לתושבי חוץ ובעלי ממון. "פרויקט כמו מתחם ממילא, שנמצא במקום הכי רגיש בירושלים, ישב מוזנח ושומם בלב העיר ממש. הפרויקט היה מאוד מסובך וקשה כיוון שיצר התנגדות אדירה בקרב הארגונים הירוקים, הדתיים ואחרים שנמשכה שנים לצד אינסוף סכסוכים כלכליים, משפטיים ובירוקרטיים", הוא אומר. בריאיון אחר הוסיף שבדיעבד קשה להתווכח עם הצלחת המקום, שלא רק משמש כחלל אורבני מוצלח אלא גם כסביבה נקייה ומטופחת שמקדמת בברכה את כל תושבי העיר, אורחים ותיירים.
על תכנון העיר מודיעין עבד ספדי כ-25 שנה. המלעיזים יגידו שמדובר בעיר שינה שמעודדת שימוש במכוניות ושמרכזה המסחרי נסגר בקניון ממוזג על פני רחובות מסחריים פתוחים. ספדי משוכנע שמדובר בעיר מוצלחת שמושכת אליה צעירים רבים. "את העיר מודיעין בניתי עבור 100 אלף איש על כל פרטיה מהתחלה עד הסוף. אחרי כל העבודה שהשקענו בעיר, ממש לאחרונה החליט ראש העיר, חיים ביבס, שהוא רוצה למנות את הצוות שלו על פני. עבודה של שנתיים על שלב ב' של העיר ירדה לטמיון כשפוטרתי על ידו כלאחר יד בלי שישלח מכתב, או אפילו יגיד תודה".
יוקר המחיה בארץ לטענתו הוא נושא מורכב ביותר. "יש כמה גורמים שאחראים על העלאת מחירי הדיור בארץ. אחד הדברים הבולטים הוא שעתודות הקרקע מאוד מוגבלות בערים הגדולות ושיהודים עשירים רוכשים נכסים ואפילו לא גרים בהם. העניין קשור גם ביעילות מערכת הבנייה, בענייני מינהל, קרקעות לפיתוח וכדומה. אני חושב על פתרונות לנושא כל חיי. את חלקם יישמתי בירושלים ואת חלקם במודיעין, שנבנתה בדיוק מסיבה זו במטרה להוריד את מחירי הדיור באזור השפלה".
כשאני מנסה לברר לגבי אופציה של חזרה לארץ, הוא טוען שעבורו הרעיון לא ריאלי. "לא הייתי יכול לקיים משרד בארץ שיכול לתפקד כמו שמתפקד המשרד הבינלאומי שלי. היום יש לי צוות שלקח שנים ללקט, וזה לא משהו שהייתי יכול לשחזר בארץ. אני כבר לא רומנטי בעניין הזה, ומבחינתי, טכנית אני אזרח יבשות, ימים וארצות, עובד בהמון מקומות ולא יכול לקשור את עצמי למקום אחד".
מעורב בכל הפרויקטים
היום מחזיק ספדי משרד ראשי בבוסטון שם מתבצעים התכנון, העיצוב והעבודה היצירתית ועוד משרדי ביצוע בירושלים, סינגפור ושנחאי. "הכל מאוד דינאמי בחברה שמונה כמאה אדריכלים בסך הכל, מה שנחשב למשרד קטן בהשוואה למשרדים בינלאומיים בתחום", הוא מסביר, "כשאנחנו ניגשים לתכנון פרויקט הכל מתבצע בבוסטון, כך שקודם כל עובדי השלוחה הרלוונטית מגיעים למשרד הראשי ואז חוזרים להמשיך את העבודה קרוב יותר לפרויקט. בהתחלה אנחנו יושבים בצוות על רעיון כללי ואז, ככל שהפרויקט מתפתח, מעורבים בו יותר אנשים עד כדי צוות של כמה עשרות. אני מקפיד להיות מעורב באופן אישי בכל אחד מהפרויקטים בכל השלבים מהתחלה ועד הסוף ולכן מגביל את העבודה למה שאני יכול להיות מעורב באפן אישי. אני דואג להגיע לפחות פעם בחודשיים לכל פרויקט וכך מבלה הרבה מהזמן שלי בטיסות. לפרויקט המלון בסינגפור נהגתי להגיע אחת לחודש בקצב רצחני במשך כחמש שנים".
כשמתכננים פרויקטים בקנה מידה כזה בכל היבשות, נשאלת השאלה איך מתאימים את הפרויקט לסביבה, לתרבות ולהלך הרוח המקומיים. "עניין ההתאמה הוא אחד המרכיבים החשובים בפרויקטים שלי, ובניגוד לאדריכלים רבים, שמבליטים חותם וסגנון אישיים, אני מנסה להגיע לשורש המקום ולשלב בפרויקט מרכיבים כמו תרבות ואקלים. המטרה שלי היא ליצור פרויקט עם שייכות שיתאים למשתמשים הסופיים כך שהם יוכלו להבין אותו ולהזדהות איתו. כדי לעשות את זה צריך לעשות סיעור מוחות ולהבין לעומק את המקום והתרבות שלו".
עד היום הושלמו למעלה מ-50 פרויקטים בתכנונו של אדריכל ספדי, ומבחינתו 'כולם היו בניו'. "אני מאוד גאה בפרויקט 'הביטאט' הראשון שעשיתי ושהזניק את הקריירה שלי", הוא אומר, "מבין הפרויקטים הקנדיים אני אוהב מאוד את הגלריה הלאומית של קנדה באוטווה ואת הספרייה בוונקובר. מבין הפרויקטים בארצות הברית אני אוהב את המוזיאון לאמנות אמריקאית בארקנסו, מכון השלום של ארצותה ברית בוושינגטון ואת המרכז לתרבות בלוס אנג'לס. בארץ אני אוהב את מוזיאון יד ושם ומתחם ממילא בירושלים ואת מודיעין. בשאר העולם אציין את מלון מארינה ביי סנדס בסינגפור ואת מוזיאון כת הסיקים בהודו".
לכל פרויקט יש את העניין שלו. "למשל המכון לשלום בוושינגטון יושב על השדרה המרכזית של העיר, ולכן האתגר היה לתכנן בניין שיסמל את השלום בעצם הנוכחות שלו. במוזיאון יד ושם היה צריך להביא בחשבון המון סמליות, ולמרות שמבקרים באים לראות תערוכות, המבנה האדריכלי לא פחות חשוב. המלון בסינגפור הוא תולדה של רצון הסינגפורים להעלות את עצמם על המפה מבחינה תיירותית וכך לייצר מבנה שיהיה מזוהה איתם. אפשר להגיד שמאז הושלם הפרויקט לפני חמש שנים הוא הפך לסמל של סינגפור, פשוטו כמשמעו".
"במהלך השנים היו לי המון הזמנות של פרויקטים ולקוחות מדהימים, ותמיד נהניתי גם מהעבודה וגם מההערכה כלפיה", אומר ספדי, "אבל ללא ספק צריך לעבוד קשה, לאהוב את המקצוע ולהאמין בו. מבחינתי, מעבר לכל, הכי חשוב לשמור על ערכים מקצועיים ותמיד לזכור שהבנייה היא עבור האנשים שיחוו את המבנים כסביבה אידיאלית בעלת השפעה יומיומית, ושכל קו שאני משרטט מטרתו לשפר את איכות החיים שלהם. כשאני מצליח להזדהות עם מי שעומד לחיות ולהשתמש במבנים שאני מתכנן, זה מבחינתי חצי דרך להצלחה וניצחון".
