גילדה - אגודה של בעלי מקצוע, מלאכה, או בעלי סדנה עצמאיים, שמטרתה להגן על האינטרסים המשותפים שלהם. הגילדות התקיימו בימי הביניים וממשיכות להתקיים במקצועות שונים גם בימינו.
יודפת - מושב קסום בגליל, בתיו טובלים בחורש ציורי, הרוח המיוחדת השורה עליו באה לידי ביטוי בפשטות, בקצב האיטי, בנועם ההליכות, בזמן שלא ממהר לשום מקום ובסגנון החיים. 
זיכרון מגילדה
באחת הנסיעות לאירופה, במסגרת תערוכת עיצוב, נחשפתי לראשונה לגילדה. סעדנו - חבורה של ברנז'ת עיצוב ישראלית - ארוחת ערב באחת המסעדות הצנועות והסמויות מהעין והיינו קולניים למדי. בשולחן הסמוך ישבה לה חבורת אנשים שהיה צורך במבט נוסף כדי להבחין בהם. שקטים, לבושים סרבלי עבודה העשויים אריגי כותנה, צמר וקורדרוי בגווני בז' וחום ורכוסים בכתפיות רחבות. הנעליים גבוהות, על המותניים סינרית עור ובה שלל כלי עבודה. הם דיברו בשקט, חסונים אך עדינים, מזוקנים. החבורה הישראלית גילתה בהם עניין וכך התפתחה לה שיחה. הם בעלי מלאכה, השייכים לגילדה אירופית שקיימת כבר יותר מ-130 שנה. התמחותם היא בשיפוץ כנסיות ומבנים עתיקים ברחבי אירופה; לוח הזמנים שלהם סגור לחמש השנים הבאות, כלי העבודה שימשו גם לפני עשרות שנים, והמסורת עוברת מדור לדור. מורשת מכובדת. כדי להתקבל לגילדה הם נדרשו ללמוד ולעבור תקופת הכשרה מקצועית ארוכה. השיחה נקטעה כשהגיעו קערות החרס גדושות מרק בשר וירקות, אז שקע כל אחד מהם בעצמו, טבל את הלחם בקערה והשתתק. הם נראו עייפים מעמל יומם, גאים במי שהם ובדרך החיים שבחרו.
גילדה ישראלית?
עד שלא פגשתי גילדה ישראלית, לא חשבתי שיש בכך צורך. כבר שנים רבות אני מלקטת בעלי מלאכה מומלצים: אדריכלים, מעצבים, אנשי העץ, אנשי הבניין ועוד. וגם בעלי מלאכה יחידים - הנפח, איש האבן, איש הברזל. תמיד עקבתי אחר הקשר המרתק בין בעלי המלאכה, המתכנן ובעלי הבית - איך נולד כל פרט, איך החומר עובר עיבוד ואיך הבית הולך ולובש צורה כמרקם של יסודות וחומרים השלובים יחדיו. המפגש עם בעלי המלאכה מרגש אותי בכל פעם מחדש. איך הם מלטפים את החומר מבלי דעת ומפיחים בו חיים, איך הם יוצרים את הפרטים שהופכים לבית. את בעלי המקצוע הטובים ביותר למדתי לזהות מהאופן שבו הם מדברים על עבודתם, מהמבט הנוצץ בעיניים, מהאהבה שהקרינו. פגשתי אותם כבודדים, לא מאוגדים. עד שבאמת פגשתי גילדה.
מצאנו גילדה ביודפת
את הגילדה ביודפת פגשנו במקרה, ובשלבים. בכל פעם נוסף לה אחד. זו אינה גילדה ממשית, אנשיה לא מאוגדים תחת ארגון אחד ואינם קשורים מסחרית זה בזה. איש איש ועיסוקו, איש איש ומלאכתו. אך מכנה ערכי משותף עובר ביניהם כחוט השני - כולם בני יודפת, גדלו ביישוב ובחרו להישאר ולהקים בו את משפחותיהם ואת בתיהם, והם נאחזים בו באהבה גדולה. בגדיהם טבעיים, רכים למראה, בכל גווני החום-אפרפר, בתיהם צנועים, מתמזגים עם הסביבה ובנויים ביד באיכות וטיב ללא פשרות. בכל בית נעלי לבד לשימוש ביתי בלבד, כלי קרמיקה מסטודיו מקומי, אביזרים ורהיטים שלוקטו בקפידה, כגון שטיחים ואריגים. לכל אחד בחבורה תיק עור מעשה ידיו של אחד החברים. יש בהם נגרי עלית, מסגרים, נפח ונפחית, בונה גגות עץ ופרגולות ובעלים של חברה המתמחה בשימור מבנים עתיקים, בתי טמפלרים, בתים בבנייה ערבית ובתים לשימור.
ליודפת הגענו, לימור זומר-אריק, מנהלת התחקיר וההפקה של משרדנו, ואני, ביום חורפי קסום בעקבות הזמנה מיונתן כרמי, בעליה של נגריית "touchwood". פגשנו את גבריאל רינג, שותפו של יונתן לנגרייה, ואת דיוויד רינג, האב, נגר אף הוא, שעל ברכיו התחנכו יונתן, גבריאל ומיכאל אחיו. את מיכאל רינג, איש העץ, בונה גגות, פרגולות ורצפות במסורת של פעם, פגשנו בביתו. אשתו של גבריאל, קרמיקאית כישרונית, עושה עם הוריה במלאכה. כך זרמנו לנו ממקום למקום, מבית לסדנה ומגלריה לבית מלאכה, ופגשנו כל אחד בסביבתו הטבעית. כולם גדלו והתחנכו על אהבת החומר, הטקסטורה והקומפוזיציה, ועל מלאכת הכפיים. בעלי המלאכה ביודפת מעולם לא הגדירו את עצמם כגילדה, אך כך הם נראו בעינינו, האורחות לרגע.
הבית של יונתן ואליסה
אל הבית של יונתן ואליסה וארבעת ילדיהם טיפסנו בשביל העובר בין עצי היער. "כך צריך להיראות בית של נגר שמאוהב במגע העץ", אמרתי ללימור. עצי החורש כמו צומחים מתוך הבית, והוא מוקף מרפסות קטנות. ריח קפה חזק עלה מכוסות הקרמיקה הזעירות שהונחו לפנינו, ותמונות הנוף השונות שנשקפו מכל חלון הסיחו את הדעת. מהסלון ניבט לול המטילות, המשמש לצריכה ביתית, ומסביבו שיחי תבלין ועצי פרי. רצפת הבית עשויה קרשים ברוחבים שונים, משאריות עצים משובחות. את הבית הם הקימו לאט, במו ידיהם ובעזרת חברים קרובים. קומת חדרי השינה הממוקמת במורד ההר משתלבת עם הטופוגרפיה המקומית. שמענו איך הפך בית הסוכנות לביתם הנוכחי, איך פערו פתח בקיר החיצוני והקימו שם אוהל ששימש סלון במשך שנים לא מועטות. קמין הברזל ששימש אז לחימום נמצא עדיין בשימוש. חלונות הברזל הם מעשה ידיו של חבר המושב, ואת הפרגולה בנה מיכאל. והנה שורת נעלי הלבד לשימוש הביתי. אין ספק שמדובר בגילדה.
הבית של מיכאל
מיכאל קיבל את פנינו אף הוא בנעלי לבד. בונה הפרגולות, שמתמודד יום-יום עם מסת החומר, התכרבל בביתו ביום גשום זה מול האח המבוערת. בביתו הוגשו לנו עוגיות בוטנים מעשה בית וקפה שחור בכוסות קרמיקה זעירות בעבודת יד, כל כוס בעיצוב אחר. ושוב חוזרים האלמנטים המאפיינים את תושבי המקום: נעלי לבד, אפייה ביתית, כוסות קרמיקה בעבודת יד, בנייה עצמית. את עבודותיו המופלאות של מיכאל ואת שליטתו המוחלטת בגושי העץ המאסיביים זכינו לראות באחד הבתים המדהימים בחיפה. את ביתו ביודפת הוא בנה במו ידיו ובעזרת חברים. המרפסת אל הנוף היא מחזה נדיר ולא ייאמן, הבית מינימליסטי, מצטנע, נטול רהיטים כמעט, כדי שלא יכבידו על הזרימה.
את הביקור ביודפת סיימנו בסיור בין בתי חברת ארכו, חברת בנייה המקומית, המתמחה בשימור ושיחזור מבנים עתיקים והקמה של חדשים, תוך שימוש בטכנולוגיות מסורתיות ועתיקות: אדריכל ערן יצחקי, יותם כרמל וקימי ממן, בני יודפת, יוצאי רשות העתיקות, סופגים בערכה לאיכויות המצויות במבנים עתיקים, כבוד התרבות ואהבת הידע הרב והמגוון ששימש את אבותינו בבניין הארץ. 
לכתבה הקודמת במדור: הצריף בפרדס הפך לבית מודרני - הצצה לבית של אורלי רובינזון