איפה אתם הכי אוהבים לבלות עם המחשב הנייד שלכם, להתכנס מול המסך, לעבור על מיילים, להכין מצגת, לכתוב חיבור? יש משהו מאוד אינטימי ביני ובן המחשב הנייד שלי. אני והוא, הוא ואני, מכורבלים שעות, האחד בתוך השני. אני במיטה, נשענת על ערמת כריות והוא מונח על רגליי, זקוף וצייתני. הוא על השולחן, ואני שעונה עליו, מתכנסת אל תוכו. ראשי ממש בחיק המסך. אנחנו יחד בדרכים, בבתי קפה, בפרזנטציות, במשרדי האדריכלים. ברגעים הכי אישיים, בשיחות הכי פרטיות. אני מראיינת, האצבעות מקישות ועל המסך נאספות מילים, מילים, מילים. אני כותבת באישון לילה או השכם בבוקר, וכך נולד לו טקסט, סיפור, פרק, פוסט, עוד כתבה לעיתון.
תקתוק המקשים מהדהד בבית
לפעמים כשכל הבית כבר הולך לישון, רק תקתוק המקשים ממשיך להישמע ולהדהד בין קירותיו, כמו ריקוד של מקשים ואצבעות. הוא ואני, אני והוא. ועם השנים אספנו לנו כל מיני פינות בבית. פינות סמויות מהעין, חבויות - אי שם בפרגולה המרוחקת, במרפסת, בגינה, בחדר השינה, במשרד, במטבח, בסלון, עם כולם, ביחד ולחוד.
ושולחן הכתיבה שלי, זה שאני הכי הכי אוהבת לכתוב עליו הוא שולחן באורך מטר. שממוקם בחדר השינה, אל מול חלון צר וארוך הפונה אל הגינה, ועליו גוף התאורה שלי, עם אור לא פונקציונאלי שיצרתי לי מתקופות חיים שונות.
למעשה, זה שולחן שהיה מיועד לאתנחתא קטנה. הוא מוקם בחדר השינה, בלי הרבה כוונות, וכי לא היה מקום אחר בבית "לדחוף" אותו, ואני כל כך אוהבת אותו, כי הוא אמיתי, צנוע, חמוד, ובדיוק בפרופורציות הנכונות. לחשוב שבסופו של דבר, אחרי 20 ספרים שהוצאתי לאור, ואינסוף שעות של כתיבה, דווקא הוא יזכה בתואר שולחן העבודה שלי. זה כבר גדול עליו ועלי. והאמת, שולחנות כתיבה זה עוד אחד מהשיגעונות והאהבות שלי. אני מטורפת על שולחנות עבודה. שולחנות עבודה ישר מעלים אסוציאציות של נשים סופרות, שיושבות מול שולחן עץ כבד וגדוש בניירות, מנותקות מהעולם וכותבות.
למען האמת "חדר הכתיבה הרשמי שלי" לא ממש בשימוש. הוא החדר האחרון במשרד שלנו, שממוקם במבנה לול בחצר הבית. החדר האחרון והגדול, מלא ההשראה והשקט. יש בו שולחן עץ נזירי שרכשתי כבר לפני עשור מנגרייה מדהימה שכבר נסגרה. שולחן ארוך וצר עם ספסל נזירים, פצוע ומלא סריטות חיים. חלונות ריבועים ענקים נותנים תחושה של ישיבה בגינה, קיר טיח גס אפור, מנורת פתקים, מתלה ארוך על הקיר ועליו עשרות שקיות נייר שעשויות מגיליונות הדפוס של הספרים שלנו. ספה בגוון מעושן לא ברור, ושטיח עור ישן ישן שרכשתי פעם אצל איתמר. חדר כתיבה, שאל אף, ולמרות האידיאליות שבו, אני לא כותבת בו. כמעט. לא יודעת למה.
ויש את שולחן העץ בחדר הישיבות שלנו שבו גם ממוקמת כוננית הספרים שלנו שעשויה כולה מארבעה ארזי תפוח אדמה ענקיים, ויש את השולחן בחוץ בגינה, ואת השולחן בפרגולה, ויש המון מקומות לכתיבה. ופעם, בשנים הראשונות, תמיד ביקשתי להתנתק ולברוח מהבית כדי לכתוב. אבל עכשיו אני כותבת רוב הזמן מהבית, מהגינה, מכורסה נוחה ובעיקר, מהשולחן הפצפון בחדר השינה.
מפתיע לגלות איפה אנשים בסופו של דבר שוקעים עם המחשב הנייד שלהם. פגשתי אנשים בבתים ענקים עם חדרי עבודה ענקים שפינת העבודה האמיתית שלהם זה בקצה שולחן האוכל במטבח, הם רוצים להיות קרובים ליקירהם. פגשתי, ממש השבוע, איש טלוויזיה שספון בחדרו, מרוכז ושלו, שרק מבט קצר לכיוון השולחן, הסביר לי עד כמה האיש חי את כל חייו, שם על השולחן. פגשתי חדרי עבודה וכתיבה שמשמשים את כל בני הבית - תמיד חשבתי לעצמי שזה קונספט מקסים. החלוקה הזו, שחדר אחד משמש לשינה של כולם, וחדר אחד הוא חדר המשחקים של כולם וחדר אחד הוא החדר השקט של כולם וכו'.
המשרד הפך למועדון שכונתי
והיום, בעידן שבו אנשים יכולים לעבוד מהבית, לעבוד ולחיות, אני מוצאת כל כך הרבה פינות עבודה ביתיות. הרעיון שהבית עומד ריק בשעות היום והצהריים, עד שהילדים מגיעים והבית שוב מתמלא, הוא רעיון נפלא לניצולן לצורך הקמת משרד ביתי, ואפילו כזה המקבל קהל. למעשה, את כל פגישות העבודה אני אוהבת לקיים סביב השולחן שלנו במטבח. ועדיה, בתי האהובה, כבר מזמן הפכה את המשרד שלי למועדון השכונתי, בו היא וחבריה מתכנסים מדי שבוע, וההגדרות, גם בתוך הבית, מטשטשות.
האדריכל פיצו קדם, נזף בי פעם על תפיסת החלל בבית: "די עם חללים והגדרות של 'עכשיו ישנים' ו'עכשיו אוכלים' ו'עכשיו עובדים', ואני מסכימה איתו לגמרי, הבנתי לגמרי את כוונתיו, והן הזכירו לי שהבית הוא רק הקנווס שלנו למרוח עליו את הצבעים של החיים שלנו, השמחים והקודרים. עבודה נעימה ופרנסה ברוכה לכולנו.
במדור הקודם: הרובעים השווים בתל אביב
לכל הכתבות במדור "בבית עם אורלי רובינזון"
לאתר של אורלי רובינזון