אביעד קיסוס, ארגזים (צילום: thinkstock)
ארגזים אחרי פריקה. צילום אילוסטרציה|צילום: thinkstock

משום מה החליט האיש שהתקין את האזעקה בביתי החדש להעניק לה שם. למען האמת, את שמי שלי. על הצג של מסך הטאץ' השולט באזעקה ותלוי ליד הדלת כתוב שמי המלא, ובחושך הוא אפילו מואר בגוון כחלחל. אני מנורת הלילה שלי עצמי, מגדלור זעיר להתמצאות בדירתי החדשה. מובן שהדבר נחשב לשיא הקדמה, ומובן שהקדמה כרגיל מבוזבזת על שוטים, משום שבעיקרון אין דבר שמעניין אותי פחות מלראות את השם שלי בכל פעם שאני נכנס הביתה, ועוד מואר בכזאת הגזמה, משל הייתי סלין דיון שמופיעה בסיזר פלאס.

אני הלא זוכר שאני אני, רוב הזמן לפחות, כך שבעיקרון מדובר בסתם שירות לפורץ הפוטנציאלי, כדי שיוכל ללמוד על זהותו של בעל הבית, לפני שהוא מתחיל לשדוד. משהו בסגנון "שנאת את כתיבתו? העברת תחנה בכל פעם שדיבר ברדיו? כעת יש לך הזדמנות לקחת את כל מה שיקר לו ולהרוס את חייו. פריצה נעימה".

תפנית קומית חלה בלילה השני שלי בבית כשהבחנתי בכך שבכל פעם שאני מפעיל את האזעקה משתנה הכתובת ל"אביעד קיסוס במצב דרוך", ובכל פעם שאני מנטרל אותה בחזרה מופיע על הצג הכיתוב "אביעד קיסוס במצב מנוטרל". אכן שיא הקדמה. מדובר במערכת מתוחכמת כל כך, שהיא קוראת את מחשבותיי. מזה שבוע שאני גר בדירתי החדשה, וככל שאנסה להערים עוד ועוד תקלות שונות שדורשות טיפול, ולברבר על כך שיש עדיין פיסות ריהוט שאני לא שלם איתן ורשימות של "פינישים" שאני צריך לערוך, האמת העגומה היא שמאדם משפץ, אדם עם משימה ועם דרך, הפכתי לאביעד קיסוס במצב מנוטרל.

מודע היטב לכך שדבריי מגוחכים. מגוחכים בדיוק כמו היטפלותי המיותרת לבית החדש והמושלם שלי, בניסיון למצוא בו סעיפים טעוני שיפור, כדי שאוכל לשקר לעצמי שהשיפוץ עדיין נמשך. שעדיין לא נפרדתי מהאני המשפץ שלי, והפכתי לסתם עוד אדם עם דירה יפה.

למי יש את המטבח הכי יפה בעיר?

אין להסיק מזה חס ושלום שאני לא מאוהב בדירתי החדשה, כיוון שאני באמת מאוהב בה, וההתרגשות הזו בכל פעם שאני נכנס אליה ומבין (תודות לאזעקה) שהיא שייכת לי, היא סם ממכר שאני חרד מהיום שיפסיק למסטל אותי. בינתיים כל פעולה שגרתית שאני עושה בדירה החדשה מקבלת אופי מסעיר וראשוני כמו איבוד בתולין – קיפול הכביסה בסמוך לארון החדש של המכונה, הופך לדבר חושני ממש. תכניות הטלוויזיה מעניינות יותר כשאני צופה בהן על הספה הלבנה ונטולת הכתמים. שלא לדבר על הבישול במטבחי החדש שמעניק לי תכונות של פיינליסט במאסטר שף, עת אני מטגן קציצות ומתחנף לבורא עולם שהעניק לי את כל הטוב הזה.

אך כששמעתי שהאדריכל שלי, אשר מעורב גם בעיצוב ביתם החדש של זוג חברים, אמר להם כשראה לראשונה את המטבח, כי זהו המטבח היפה ביותר שראה בחייו, נתקפתי קנאה, וצלצלתי אליו.

"זה דחוף?", הוא שאל, "אני באמצע פגישה".

"מאוד דחוף", עניתי, "נוזלים לי מים דרך החלון וכל הפרקט התרומם".

"באמת?!", הוא צעק. שמעתי כסאות זזים, ואותו מתרחק בצעדים מהירים לפינה שקטה. "תסביר לי בדיוק מה קרה".

"כלום. סתם רציתי להגיד לך שזה בסדר להודות שאתה מתגעגע אלי. לא צריך להחמיא לבתים אחרים כדי לעשות לי פרובוקציות".

"אני עסוק, מטומטמת. אין לך עבודה?".

"אין לי עבודה? תראה מה זה. פתאום זו בעיה. כשהיכרנו, מתת על זה שאני פנוי בכל שעה כמעט כדי ללכת אתך לראות כלים סניטריים".

"להתראות".

"אני מזכיר לך", הזכרתי לו, "שאני עדיין חייב לך כסף".

"אז תשלם לי".

"אין לי עכשיו. בוא נלך מחר לבחור שיש".

"כבר יש לך שיש".

"אז נבחר למישהו אחר", ניסיתי, "בוא ניסע לשוק, אני לא מרוצה מהכיסאות בר. בוא נחליף וילונות. תגיד לי שהמטבח שלי הכי יפה בעולם, תגיד לי...".

צליל ניתוק. נדמה לי שאיבדתי אותו בכיסאות בר.

אביעד קיסוס, אזעקה (צילום: אביעד קיסוס)
אזעקה לפני טעינה|צילום: אביעד קיסוס

צניחת מתח פשוטה

מאוחר מדי. בכל סיום שיפוץ יש שברון לב קטן, ואת האנשים היקרים שליוו את התקופה הנפלאה הזו, שכולה אובססיביות, היסטריה והעוני, יחליפו דמויות חדשות-ישנות, חבריי הוותיקים שהזנחתי וכעת באים לראות העילה להזנחתם, דירתי החדשה. מכיוון שבחרתי לי חברים עצלים ומרושעים ממש כמוני, עיקר התפעלותם מהעובדה שצריך לטפס שלוש וחצי קומות ברגל כדי לראות את הפלא, ומתחרים ביניהם מי ישמיץ בדרך מקורית יותר את העובדה שאין מעלית.

"אתה מחכה בסוף עם מדליה?", שאלה חברה, "עם כומתה?".

"את רוצה לבוא לכאן שוב?", עניתי לה, "כי יש לך בדיוק עוד בדיחת קומה-שלישית-בלי-מעלית אחת, לפני שאני מבקש מוועד הבית שיחליפו את הקוד של האינטרקום".

אבל משהסדירה נשימתה והדליקה לעצמה סיגריה הפכו קולות המאמץ שלה לקריאות 'וואו' כנות ומוצדקות. "זו דירה מושלמת", סיכמה, "זה פשוט הבית המושלם".

ובכן, זה נכון. השאלה היא האם אני בנוי לבית מושלם. מאז שעברתי לכאן אני מרגיש שאני מתכער. עור הפנים שלי בוגד בי, אני מוכרח להסתפר ולחזור ברצינות לאימוני הכושר. או שאולי כל כך התרגלתי לתקופת הביניים הזו, בזמן שהדירה משתפצת, שעכשיו קשה לי לחיות בלי שום פגם. אם נגמרה מנהרה, הרי שכבה גם האור בקצה שלה.

זו צניחת מתח פשוטה. כמו שיש לכלות. שום דבר מקורי. מחר אתקשר למפקחת העבודה ואזעיק אותה באיזו תואנת שווא של כיור שמתנדנד. או שסתם אכין קפה מול החלון במטבח וארגיש כאילו זה הקפה הראשון בחיי. ולילה אחד עוד אתעורר כאן מבועת מחלום רע, לרגע לא אבין איפה אני נמצא, מה זה החדר הזה, של מי השידות הזרות. ואז אראה אותו. הנה הוא - האור בקצה המנהרה. הוא יאיר אלי בכחול צעקני, יצפצף צפצופים שונים ומשונים, ויבטיח לי שעדיין "אביעד קיסוס במצב דרוך".

במדור הקודם: עובר ולא שב
לכל הכתבות במדור

למייל של אביעד