"להיות לבד בזמן שיפוץ זו ברכה", אמר לי האדריכל שלי, "אחרת כל החלטה לוקחת כפול זמן".
זה נכון. חשבתי על זה כשמצאנו בשוק הפשפשים גופי תאורה למטבח. מושלמים ממש. יפים יותר מריאן גוסלינג. ובזמן שסחבנו אותם ברחוב, נלהבים ומאושרים, ראיתי לפתע לנגד עיניי את בן הזוג הפוטנציאלי שלי, שותפי לבית המשתפץ ולחיים. הנה הוא מביט בהם בעיקום אף, מכנה אותם "מנורות" וקובע שלטעמו הם דווקא לא משהו בכלל. ל-ט-ע-מ-ו. מת על אנשים עם טעם משלהם.
"ריאן", נבחתי עליו בדמיוני, "בבית שלך תשים איזה מנורות שאתה רוצה. בינינו זה נגמר". טרקתי את הדלת, והלכתי לסמן לבן אפלק שאני פנוי עכשיו, ושהוא יותר ממוזמן לעשות מוב.
כי אני מונוגמיסט כאמור. ובתור מונוגמיסט, זה מפתיע שבבואי לשפץ את דירתי החדשה, לא פניתי לאדריכלית שעיצבה את זו הנוכחית. כמו קלישאה של בעל בוגדני, בחרתי לי אדריכל חדש, וכעת אני מסתובב בעיר בחשש תמידי שמא היא תתפוס אותנו יחד ותקים מהומה.
ולא שלא אהבנו. הייתי הרוס עליה. היינו אוכלים יחד כל יום סלט ערבי קצוץ בבית קפה ביהודה מכבי, בזמן שהייתה צורחת בטלפון על האינסטלטור או החשמלאי או המלצרית. יותר מבתי קפה, אהבה לצרוח על כפופיה בחדר המדרגות שלי, שם לטענתה האקו המוגזם מוסיף נופך דרמטי לצרחות. וכשלא הייתה מתפקדת כבעלי הסמכותי, ואוסרת עלי לדבר עם הקבלן כיוון שסברה שאני רך מדי איתו, עיצבה לי דירה כל כך נוחה ומקסימה שהתפתיתי לחשוב כי אשאר בה לנצח.
"אתה לקוח חוזר", אמרה לי תמיד, באותו הטון שזה לא מכבר הביא את מתקין החלונות לכדי בכי.
"אני לא". אמרתי לה, "זו הפעם הראשונה והאחרונה שאני משפץ".
"נדמה לך", ענתה לי ולעסה מלפפון קצוץ בידענות. "אתה לא מבין שהבעיה היא שאתה משפץ דירה ליחיד. אפילו הרהיטים שאתה בוחר הם רהיטים ליחיד". יותר מכל שנאה את שידת הלילה שלי, כיוון שהייתה רחבה מדי, ולטענתה חיסלה את הסיכוי להכניס אחת נוספת בצד השני. "אתה עוד תרצה לגור עם מישהו. אתה לקוח חוזר. וזהו. ותסתום".
מה הפלא אפוא שעד עכשיו חששתי להתקשר אליה ולבשר לה כי את נעליה הגדולות ממלא מישהו חדש. ניסיתי להתייעץ איתו בנושא, ועצתו הייתה: "נו די כבר. תסתום ותתקשר אליה. מגיע לה לשמוע את זה ממך".
מכת חשמל אחת יותר מדי
בזמן האחרון הוא חסר סבלנות באופן שקצת מזכיר לי אותה, אבל אני מסרב להאשים בכך את עצמי. זו אשמתה של הדיאטה החדשה שלו, שבמסגרתה אחת לשבוע הוא מתחבר לאלקטרדות שמחשמלות אותו לעשר דקות. תשאלו למה – ובכן, לטענת ממציאיה של השיטה החשודה הזאת, זה אמור להיות שווה ערך ל-45 דקות של אימון כושר. גם לי זה נשמע בולשיט. אין לי כוח להתווכח איתו, כשהוא לא אוכל כלום, ומקבל יותר חשמל מהרסיבר שלי אז אני שותק. המסכן חושש מאוד שעלה במשקל מאז שהוא בזוגיות, ומי יבין אותו יותר טוב ממני? גם אני הרי חושש מאוד שעליתי במשקל מאז... ובכן, מאז שאכלתי.
אתמול למשל קבעתי איתו באחד מאולמות סניטריה, ומצאתי אותו עומד על ברכיו, כשפלג גופו העליון שקוע כולו בתוך אסלה.
"אני חושב שהגיע הזמן שתחליט בקשר לאסלה", הוא זעק ממעמקים.
"ואני חושב שחטפת השבוע מכת חשמל אחת יותר מדי. אתה מוכן בבקשה לצאת מהאסלה? אנשים מסתכלים עלינו".
"שיסתכלו. אתה רוצה גלזורה?".
"גלזורה? אני לא יודע".
"אז מי יודע?"
"אתה, נניח? מהזווית הזאת אתה נראה מומחה רציני לנושא".
"נו תחליט", הוא צעק.
"אין לי מושג. אין לי שום דעות בענייני אסלות. אם אתה רוצה, אני אלך לשתות הרבה מים, ואז כשאני אצטרך להשתין תשאל אותי שוב".
הוא נשען על המושב בייאוש. מתברר שלפעמים אדם משפץ זקוק דווקא לקול נוסף. אם אפשר, לאחד שהוא דעתן בענייני גלזורה, מה שזה לא יהיה. בהעדר הקול הזה אצלי, סיכמנו שאדון האדריכל המחושמל יחליט בעצמו.
אירוע הגלזורה המחזק והמקרב הזה שידענו, עורר בי מיד השראה להרים טלפון לאדריכלית שלי לשעבר, שכפי שחשדתי, כבר שמעה מכל מיני מכל מיני פטפטנים בדיזיין סנטר שנפלתי שוב בשיפוץ. חשבתי שהיא תענה לטלפון "היי, בוגד", אבל היא הייתה בממתינה, וחזרה אלי מהאוטו. שמחתי רק שלא מחדר מדרגות.
קודם כל היא אמרה שהיא שמחה לשמוע שאני משפץ שוב. זה רק אומר שחוויית השיפוץ הראשונה שלי לא הייתה טראומטית. "ומה שלומך?", ביקשה לדעת, "יש אהבה?".
"לא", הודיתי. "אין. האמת שהיה מישהו, לכמה חודשים".
"וואו! אני לא מאמינה. אנשים משתנים. מה, באמת?".
"בחיי. קניתי לו שרפרף זעיר ליד המיטה שיהיה לו איפה לשים את הטלפון. זה כל מה שנכנס שם ברווח שהשארנו".
"נו. זה לא פלא אם ככה שהוא הלך", התגעגעתי.
אחר כך ריכלנו עוד קצת על הנגר, שהיה הגבר הכי לוהט בתל אביב ומאז חזר בתשובה. אני טענתי שזה מזעזע. היא אמרה שהוא נשמע מאושר.
"גם את", אמרתי לה, "את נשמעת ממש ממש טוב".
"התחתנתי", היא הפתיעה, "עם שף".
"די! מזל טוב. שף אמיתי? ואת אוכלת?"
"אוכלת הכל", חייכה דרך הטלפון, "לא רק סלט".
אנשים באמת משתנים. אני אגב, לא. גם בדירה החדשה כנראה שלא יהיה מקום ליותר משידה אחת ליד המיטה, כיוון שבצד השני אני מעוניין לפתוח חלון מהרצפה עד התקרה כמו מרפסת פריזאית, ובכל פעם שאני נזכר בו, אני מתאהב מחדש.
האדריכל אמר שלהיות לבד בזמן שיפוץ זו ברכה. ובטוויסט אופציונלי: להיות שיפוץ בזמן לבד, זו ברכה לא פחות.
לטור הקודם: דופק חשבון: איך לעזאזל אממן את השיפוץ?
לכל הטורים במדור התיקונים