מה הביא לחורבן בית שני? הסיפור המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים טרם החורבן, מעורר בימים אלה תחושת דֶּזָ'ה-ווּ חדה. הסיפור מביא את השתלשלותה של סעודה גדולה, אשר מתקיימת בביתו של איש אמיד. רצה הגורל וטעות של משרת מובילה לכך שבמקום שיוזמן אליה קמצא, חברו של בעל הבית העשיר, מוזמן אליה בר קמצא, שנוא נפשו. אף שמדובר בהזדמנות ליישר את ההדורים בין השניים, בעל השמחה מורה לסלק את בר קמצא מהמקום. האורח המופתע, שכבר הגיע לסעודה ושגה לחשוב שמדובר ביד המושטת לשלום, מבקש מהמארח לאפשר לו להישאר. בעל הבית מסרב בכל תוקף, ושם את האורח הלא-קרוא במצב מביך. בר קמצא מנסה בכל זאת למנוע את בושת הפנים מול שאר הנוכחים, ומציע לשלם מחצית מסכום סעודתו ואף את כל סכום סעודתו ולהישאר, ללא הועיל. המארח מסרב, תופס את בר קמצא בידו, ומגרש אותו מהסעודה מול כל עיני הסובבים.
איש מהסועדים, חלקם מחכמי ישראל, לא מתערב ולא מגן על כבודו של האורח המסולק. הלבנת פנים הדומה לשפיכות דמים על פי הגמרא. בר קמצא הכעוס, שנעלב עד עמקי נשמתו, מחליט לנקום ולהעליל על בני עמו בפני הקיסר הרומי. סוג של ענישה קולקטיבית. בר קמצא מנסה לשכנע את הקיסר כי היהודים מורדים בו, ומציע לו לשלוח עמו בהמה להקרבה בבית המקדש על מנת שיוכח שהיהודים יסרבו לקבלה. הקיסר מסכים, ובר קמצא מחליט להטיל מום קל בבהמה – מצד אחד מום שאינו נראה לעיני הרומאים. ומצד שני מום שעדיין יפסול את הבהמה להקרבה ע"י הכוהנים.
כולם חטאו וכולם אחראים
החכמים שבוחנים את העגל בעל המום, טוענים שיש להקריבו על מנת שיהיה ניתן לשמור על יחסי שלום עם הקיסר ולהימנע מתקרית דיפלומטית. רבי זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים של אותה עת, מסרב בטענה שהדבר יוביל להכשרת עוד בהמות בעלות מום לקורבן. אז עולה עוד הצעה חריגה: להרוג את בר קמצא על מנת למנוע את ההלשנה לקיסר. שוב רבי זכריה בן אבקולס מתערב וטוען שאין לפגוע בבר קמצא על מנת שלא ליצור תקדים לפיו כל מי שמטיל מום בבהמה דינו מוות.
בר קמצא חוזר לקיסר ומספר לו את שאירע. התקרית מתפתחת ומובילה בסופו של יום לכדי חורבן הבית, ואת האגדה המכוננת הזאת תוכלו לקרוא במלואה במסכת גיטין. 
עבור מי שמחפש הקבלות, אין בכך טעם. זה לא משנה מי דומה כיום בהתנהגותו לבר קמצא, לקיסר או לבעל הסעודה. כולם חטאו וכולם נושאים באחריות לאירוע החורבן: מי שהלבין פנים, ומי ששתקו מולה. מי שלא מחל על כבודו ויצא לנקום ולהעליל ומי שבשל הקפדה הלכתית יתרה לא ניסו למנוע את החורבן ו"שפכו את התינוק עם המים".
לכל אחד מהגורמים בדרך הייתה הזדמנות לעצור את הסיטואציה, ואיש לא עשה זאת. כיצד הם יכלו לשנות את השתלשלות האירועים?
שנאת חינם שקולה לשלוש עבירות חמורות
תשעה באב הוא יום אבל ותענית על חורבן שני בתי המקדש. רבים יודעים לצטט שבית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם, אבל לא תמיד מצליחים להסביר מה משמעותה ומשקלה.
חורבן בית ראשון מיוחס לשלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
עם ישראל יוצא לגלות לאחר החורבן וכעבור 70 שנים "בלבד" בונה בית מקדש שני. בתקופה זו העם עוסק בתורה, במצוות וגמילות חסדים, ובכל זאת גם בית המקדש השני נחרב. מדוע? משום "שנאת חינם". כלומר, שנאת חינם שקולה לשלוש העבירות החמורות שהביאו לחורבן בית ראשון. מעבר לכך, בניגוד לתקופה הקצרה יחסית בין בניית בית המקדש הראשון לבית המקדש השני, מאז חורבן בית שני (70 לספירה) ועד היום, לא קם כידוע בית מקדש שלישי. האם זהו מחיר המחלוקות והפלגנות בעם ישראל?
אהבת חינם היא מושג הופכי לשנאת חינם שמקורו ביהדות. אהבת חינם היא גם זו שתביא את הגאולה הנכספת. הרב קוק זצ"ל, אומר בספרו אורות הקודש: " ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם".
ואהבת לרעך כמוך
לרובנו קשה להבין את הרעיון של שנאת או אהבת חינם. כלומר, לשנאה יש סיבה ולאהבה יש סיבה ואנו מתבססים על הצדקת הרגש שלנו דרך מעשי האחר. אם מישהו חושב אחרת ממני או פועל באופן שלדעתי הוא מזיק לי, האם אני יכולה לנתק את דעתו ומעשיו מרגשותיי אליו?
אחד ממושגי היסוד ביהדות ומצוות עשה מהתורה היא "ואהבת לרעך כמוך". ”לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'" .המצווה איננה דורשת מאיתנו לאהוב את האחר כפי שאנו אוהבים את אבא או אימא או את בן או בת הזוג. הסיבה לכך היא ככל הנראה על מנת להדגיש את החיבור בין האחר לאני שהוא גם דו-כיווני. כאשר אני שונא את האחר אני גורם נזק גם לעצמי, וסיפור קמצא ובר קמצא מוכיח זאת היטב. 
הלל הזקן הרחיב, על דרך השלילה את המצווה וטען כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מלבד ההיבט של ההגינות הטמון בדברים, גם כאן עולה מן הכתוב החיבור בין האחר לאני שהרי לא מצוין שלא לעשות את מה ששנוא על חברך, אלא את מה ששנוא עליך.
מעבר לכך, רֵעַ איננו סתם אדם. מדובר באיש קרוב, חבר, שכן, קולגה, או אדם ששייך לאותה קהילה. ההדגש איננו סתמי שהרי דווקא המחלוקות מבית הביאו עלינו את החורבן הכי גדול.
אהבה עיוורת
לאנשים שמתאהבים אומרים שהאהבה היא עיוורת. כלומר, כשרגש ההתאהבות גואה בנו אנחנו לא רואים את מגרעות האחר. שימו לב, בזכות יכולת זו, שאיננה מקרית, אנו מצליחים לפתח קשר שמוביל לברית נישואים, להקמת בית וליצירת חיים. זה מתחבר לפרשנות הטוענת כי אהבת חינם היא אהבה של החן של האדם. כלומר, ראיית הטוב שבכל אחד והתמקדות בו.
הרב קוק מציין כי אין משמעות האהבה לוותר על הביקורת, אלא לאהוב למרות נוכחותה: "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך". לרב קוק גם מיוחס המשפט "מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם".
הרבי מליובאוויטש זצ"ל שהקים מפעל שליחות על בסיס מצוות אהבת ישראל, הסביר כי אהבת חינם משמעה אהבה שאינה זקוקה לסיבה ושאינה תלויה בסיבה. כמו האהבה שלנו לעצמנו. גם אדם שחטא ופשע ומודה בזאת, כאשר הוא מגיע בפני בית המשפט מבקש שיתחשבו בו ויקלו בעונשו. הוא אינו מתנה את אהבתו לעצמו במעשיו ואף מבקש למצוא לו נקודות זכות ולהיתלות בנסיבות מקלות.
אהבת חינם יוצאת כשמגיע וכשלא מגיע, כמו לעצמנו כך גם לזולת.
הציטוטים הכי מעוררי השראה על אהבת חינם
"הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" - הרב קוק.
"מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך'. לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו; והמתכבד בקלון חברו, אין לו חלק לעולם הבא" - הרמב"ם.
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" – משנה, סדר נזיקין.
"ישנן שלוש אהבות – אהבת השם, אהבת התורה והאהבה שבין אדם לחברו. שלושתן נדרשות באותה המידה" - הבעל שם טוב.