אל אולם הנוסעים הענק בנמל התעופה JFK בניו יורק נכנסים חמישה זאטוטים מגיל שנתיים וחצי עד עשר. הם מתקדמים בשורה מתואמת כשבידיהם בוסטרים – כסאות בטיחות לרכב. פריט לא אופייני למשפחה שתיכף עולה על מטוס שייקח אותה אל הרפתקאה חדשה שתשנה את חייהם, אבל אצל משפחת ביננפלד החזון מתורגם לפעולה עד הפרטים הקטנים ביותר, ולכן בדרך לטיסה שתמקם אותם מחדש בעולם הם מתוכננים היטב, ערוכים מראש להתיישב במונית מנתב"ג לירושלים
אבי (Aby), בת 32, ודיוויד, בן 34, הם הגיבורים של הסיפור הזה. "כשהכרנו", מספרת אבי, הייתי בת 19 וסיימתי שנה אחת של קולג' במדרשת מוריה בירושלים. היה לי ברור שארצה לעשות עליה בהמשך, אבל גם ידעתי שארצה לעשות אותה רק אחרי שאהיה מוכנה לכך מבחינת הספקים והישגים. רציתי לסיים קולג', ללכת לבית הספר לרפואה, לעשות התמחות ולעבוד קצת בארצות הברית ורק אז לעלות". דיוויד, בעל עסק ליצוא ויבוא של טקסטיל, ידע שגם הוא ירצה לחיות בישראל, ושכדי לכבוש את היעד הזה כדאי לחכות בסבלנות ולדבוק במתווה המסודר של רעייתו. במרוצת השנים עלו לארץ שלושה מארבעת אחיו, כמו הכשירו את השטח עבור אחיהם ומשפחתו. משפחתה של אבי, הורים וארבעה אחים בעלי משפחות, נותרו מאחור בניויורק, ברגשות מעורבים. פראן רבינוביץ, אמא של אבי שהגיעה לנמל התעופה מלווה באמה הקשישה לא הפסיקה להתייפח: "נתתי לאבי חינוך טוב ועכשיו אני לא מבינה למה עשיתי את זה... הבת שלי חכמה וחזקה אבל אני אזדקק לה מאוד. אומרים לי: 'תעלי גם', אבל מה שאבי עושה לאמא שלה אני לא יכולה לעשות לאמא שלי..." בטקס הפרידה המרגש רגע לפני העליה למטוס בלטו הקרובים של ביננפלד, בחולצות אחידות כחול-לבן עם הסמל המסחרי: #BinnenfeldAliyah july 17.
קארי, אחותה של אבי שדומה לה להפליא, הגיעה עם הבעל והילדים לתת חיבוק אחרון וסיפרה בדמעות: "אבי רופאה ואני אחות. שתינו עושות תמיד משמרות לילה ובבוקר כדי לא להירדם בנהיגה בדרך הביתה מדברות בטלפון. אני מקווה שנצליח גם מישראל". יוסף מילר, בעלה של קארי, מסתכל מהצד ולא מקנא: "אני מצטער שהם הולכים, בין השאר כי אני יודע שהמציאות של מגורים קרובים לא תחזור"
מה, לא תעלו בעקבותיהם?
"לא. התרבות האמריקאית שונה מהתרבות בישראל. האנשים בישראל קשים ואנחנו אנשים עדינים, אני לא אסתדר שם. עצוב לי שזה כך כי אני אוהב את ישראל אבל זה לא מתאים למשפחה שלנו, עובדה שכל האחים שלי גרים כאן, בניו יורק"
המכשול הישראלי מספר אחת: בירוקרטיה
אל קו הזינוק של אל על מגיעה משפחת ביננפלד ממשרות בכירות, בית יפה, הכנסה גבוהה וילדים שנטועים עמוק בבתי הספר ובקהילה.
איך משאירים את החיים היפים האלה מאחור ובאים לארץ?
אבי: רק אחרי שברור שבישראל יהיו לנו חיים טובים יותר. תמיד ידענו שאנחנו רוצים לחיות בארץ ובשנה האחרונה התחלנו תהליך עם "נפש בנפש" שהכין לנו את הקרקע בכל התחומים. אני רופאה בבית חולים ושמעתי הרבה סיפורים על התאמת הרישיון האמריקאי לזה הישראלי ועל קשיי הפרנסה. "נפש בנפש" עשו מראש יריד תעסוקה לרופאים במהלכו התאימו את הרישיון. הם עזרו לי למצוא עבודה ולמחרת סיום החופש הגדול אני כבר נכנסת לתפקידי במיון בבית החולים שערי צדק" עבור אנשי מקצועות הרפואה, המכשולים שמזמנת עליה לארץ כוללים בתוכם גם את התהליך הארוך של המרת רישיונות הרפואה אשר עלול להימשך מספר רב של חודשים. "נפש בנפש" הוא ארגון ללא מטרות רווח שמתמקד בהעלאת יהודים מצפון אמריקה, ופועל בשיתוף פעולה עם משרד הקליטה, הסוכנות היהודית קרן קיימת לישראל ו- JNF-USA. על מנת לאפשר לבעלי מקצועות הרפואה לקבל את רישיונם הישראלי במהירות וביעילות נוצר שיתוף פעולה עם משרד הבריאות בכלל ועם אגף לרישוי מקצועות רפואיים בפרט וביחד הם עורכים יריד "מגה עלייה", פעם בשנה בניו יורק. בעלי מקצועות הרפואה, המעוניינים לעלות ארצה, מבטיחים שם מעבר מהיר אל שוק העבודה הרפואי בישראל. עד עכשיו עלו כך יותר מ-600 רופאים.
"נפש בנפש" הוא שם קצת אוטופי לארגון שעוסק במעבר דירה מיבשת ליבשת על רקע ציונות, הגירה קשה לכל הדעות. אבל מי שהיה על המטוס עם יותר מ200 העולים שהגיעו לארץ דווקא ב4 ביולי, מבין שיש כאן סטארטאפ מטורף. לא עוד שליחי עליה, מרכזי קליטה ועתיד סוציו אקונומי קשה. העולים שמגיעים מצפון אמריקה יודעים לקראת מה הם באים, בוחרים ומכינים מראש: מוסדות חינוך לילדים, מגורים למשפחה, קהילה שממתינה, ובעיקר ליווי צמוד גם בשנים שאחרי. אחד המחסומים הגדולים בדרך לעליה, מספרים בני הזוג ביננפלד, הוא הפחד מהבירוקרטיה הישראלית, ורבים נרתעים בשל כך מהצעד: "אין מצב שמי שמגיע מהתרבות האמריקאית יכול להסתדר פה בעצמו עם ביטוח לאומי, עם הבנק, עם כל המסמכים שכל הזמן צריך. מרגע שיש מי שעושה את זה בשבילנו ומדריך אותנו התמונה משתנה". את הבית היפה בplainview, ניו יורק, מכרו בני הזוג ביננפלד לפני חצי שנה וקנו תמורתו דירה מרווחת ברמת בית שמש, קרוב למקום בו מתגוררים בני משפחתם שכבר עשו עליה.
"זאת גם מצווה. אנשים שוכחים את זה אבל זאת גם מצווה", אומר דיוויד בדרך לארץ, אחרי שהתמקם עם הילדים במטוס החכור, באושר מהול בדאגה: "קראנו על זה בפרשת השבוע, לעלות זה ציווי של ה'". 'כשתעלה לארץ אתה תשכח שזה ציווי', אומר לו מישהו במטוס, יהיה לך כל כך טוב שלא תצטרך להיאחז בהיסטוריה. טוב לשמוע, הוא אומר בהקלה, בטונציה שיושבת בול על הסדרות שרצות ב-HBO.
ילדי משפחה ביננפלד יושבים במטוס, מחונכים ושמחים בין הוריהם. כשהתחילו לארוז את הבית, לא הבינו למה לקחת איתם את הצעצועים: בישראל מענין, בישראל כיף, אנחנו לא נצטרך את כל המשחקים שלנו, יהיה לנו מה לעשות שם גם בלי זה".
אבי מתכננת לעשות חודש אולפן לפני תחילת העבודה בשערי צדק, דיוויד ידחה את העברית להמשך, גם מתוך ידיעה שאת העסק שלו ימשיך לנהל מהארץ, והלקוחות לא עתידים לעת עתה להתחלף.
הציונות חזקה מהפחד
בשנים שחלפו מאז החליטה משפחת ביננפלד לעלות לארץ, המציאות לא באמת השתנתה כאן. מספיק לפתוח את הסי.אן.אן או הפוקס ניוז ולהבין שישראל משתקפת בעולם כזירת עימות תמידית, מפחידה ומסוכנת
אבי, יש לך חמישה ילדים, את עולה לארץ, הם יתגייסו לצבא...
אני לא באמת מרגישה שיש לנו ברירה. ישראל חשובה לנו, אי אפשר לצפות שאחרים יעשו בשבילנו את העבודה. במשך כל השנים באנו לישראל לבקר ולנפוש, ויכולנו לעשות את זה בזכות מי ששומר על המדינה ומקיים אותה כל הזמן, גם כשאנחנו באמריקה. וכמו בכל מערכת יחסים אחרת, צריך מחוייבות. והמחוייבות הזאת מתבטאת בעליה.
מורכב לכם בחופש הגדול? תדמיינו את העולים
ארבעה ימים הייתי בניו יורק יחד עם משלחת עיתונאים ועם הצוות של "נפש בנפש". קצת ניו יורק קצת יורדים קצת עולים. ההערצה שלי לביננפלדים היא לא כי הם עוזבים את ארצות הברית, היא בגלל שהם עוזבים את הבית שלהם. תעצמו עיניים רגע. כל אחד מאתנו עבר פעם דירה, לפחות פעם אחת. תיזכרו ברגע הזה. בהחלטה, באופוריה, באמונה שזה לטובתכם. בזמן שחולף מרגע ההחלטה ועד שאתם מממשים אותה. בירידה לפרטים שגורמת לאסימון ליפול על כך שלקחתם חתיכת החלטה. באיסוף החפצים האישיים שלכם, בקילוף הטפטים מהקירות, המגנטים מהמקרר, לוח השעם מקיר הכניסה.
פירוק המדפים, הארונות, המזוזות. עכשיו תכפילו בשניים. כי אבי ודיוויד הם זוג נשוי, עם עבודות מסודרות וותק במקום המגורים ומקום העבודה, כזה שאם אתה מאוד מוצלח אתה צובר עד גיל 35. דמיינו זוג שמחליט ביחד להתמודד עם האתגר הטכני והמהותי הזה, שבטח משפיע גם על הזוגיות. הכפלתם בשניים? יופי. עכשיו תכפילו בעוד חמש, מכפלה שאי אפשר להגביל ושתכפיל את עצמה עוד ועוד ועוד. בחודשים האחרונים הם ארזו וקפלו את הבגדים שלהם, השולחנות שלהם, הזיכרונות שלהם, החברויות שלהם, ההישגים שלהם, העבודות שלהם. קשה לכם בחופש הגדול? מתכננים בדאגה או בהתרגשות את השנה הבאה? דמיינו את עצמכם עושים רלוקיישן עם חמישה ילדים אחרי שאתם כבר חלק מקהילה משגשגת ואחרי שכל אחד מהקטנים ומהגדולים מצא את מקומו. עכשיו תפקחו את העיניים והחיים יהיו לכם קלים יותר. ביננפלד יסתדרו עם היולי אוגוסט הזה דווקא טוב. עם שמחה ואמונה וידיעה שהם עושים את הדבר הנכון.