בביתו של מלך אחד היה איש שידע לנגן בכינור. והאיש ניגן לפני המלך בכישרון רב. ניגון אחד מניגוניו אהוב היה מאוד על המלך, והיה מצווה על האיש שינגן לפניו ניגון זה בהיכלו בכל יום כמה פעמים.
לימים, ניטל החשק מן המנגן לנגן את זה הניגון.

מה עשה המלך כדי להכניס התעוררות וחשק בלב המנגן, כדי שישמיע את הניגון האהוב עליו? היה קורא בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע את הניגון לאדם מן השוק, אשר לא שמע את הניגון מעולם. האורח היה מכניס התלהבות בלב המנגן, שהחל לנגן את הניגון מתוך חשק. כך עשה המלך זמן רב, ובכל פעם היה מביא מן השוק אדם אחר.
לימים ראה המלך כי טרחה יתרה היא להזמין בכל פעם איש חדש. על כן, ציווה לנקר את עיניו של המנגן.

מאותה השעה, בכל פעם שעלה ברצונו של המלך לשמוע את הניגון שאהב, אמר למנגן: "הנה כאן איש חדש, שלא שמע את נגינתך מעולם." כיוון שלא היו למנגן עיניים לראות, האמין כי כך הדבר, ונולד בלבו תענוג חדש לנגן את הניגון מתוך התעוררות הלב.


זהו אחד המשלים המטרידים והמורכבים של ר' נחמן, אבל נראה לי שדווקא בשל היותו כזה הוא משאיר רושם. המשל עוסק בשחיקה של ההתלהבות באדם, בניסיון לגרום לאדם להתחדש. מה עושים כשהיומיום שוחק והיצירה או העשייה כבר לא נראית כל כך מלהיבה?

בתחילה הכנר צריך עזרים חיצוניים- באדם מהשוק שישמע אותו. אבל מה משמעות הפעולה הקשה והאלימה שעושה המלך? למה הוא מעוור את עיני הנגן?

נדמה לי שהרעיון שר' נחמן מנסה לומר לנו במשל המטריד הזה הוא שאנחנו יכולים להתחדש ולמצוא את ההשראה גם "בעצימת עיניים", בהתבוננות פנימית. כי הרי גם בשיר הקצר על הפריחה יש משהו מטריד, היא כל כך עזה ונגמרת כל כך מהר, בשולי הירוק כבר לראות את הצהוב היבש המבצבץ. מה יהיה כשיקמלו הפרחים? האם נצליח לקבל השראה גם שלא נראה את הליבלוב? באדם כוחות פנימיים שעליו בכוחות הדמיון והאמונה בעצמו להפעיל, העיוורון הוא האפשרות לראות את המראות בתוכך. ואז " נולד בלבו תענוג חדש לנגן את הניגון מתוך התעוררות הלב". האם נצליח? זאת העבודה הקשה, אבל בינתיים האביב פה במלוא הדרו...חג התחדשות שמח!