אני תופסת את שקד קריגמן לשיחה. היא תלמידת י"ב ואני יכולה לנחש שזה הזמן הכי מרגש בשבילה בשנה, ואולי בתיכון בכלל – סוף תקופת הלימודים וההתחלות החדשות שבדרך. היא מדברת בקול רגוע, מספרת קצת על עצמה, על השנה שעברה עליה ועל ההרפתקה המיוחדת והלא פשוטה שסחפה אותה בכל הכוח. "היו קטעים שהיה לי מאוד קשה. כל כך רציתי ששלומית תהיה לידי ותחזיק לי את היד".
מהר מאוד השיחה צוללת לתוך סיפור בתוך סיפור, שיש בו הכול: שתי אחיות, שני עולמות מקבילים, מתח, אהבה וכאב. זה סיפור שרק החיים יכולים לכתוב, וכמו כל סיפור טוב, הוא מתחיל באמצע הלילה: "דמיינו לעצמכם שאתם מתעוררים באמצע הלילה ועל שולחן העבודה שבחדרכם יושב נער זר ולא מוכר. כשהתעוררה באמצע הלילה, שכבה בדממה, מבוהלת. הנער ישב ברוגע ונראה נינוח ביותר בחדרה. היא עשתה את הדבר שנראה לה הכי הגיוני באותו רגע, וחזרה לישון".
ספרי על שלומית.
"שלומית אחותי הייתה בן אדם של ספרים. היא קראה וכתבה המון. בשנה שבה נרצחה היא כתבה ופרסמה סיפור פנטזיה שלה בשם בדוי, ואני גיליתי אותו במקרה".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
מה זאת אומרת במקרה?
"זה סיפור מעניין. מכיוון ששתינו אוהבות לקרוא ולכתוב, היא מצאה אתר שקוראים לו 'wattpad' ונרשמה אליו. זה אתר לאנשים שאוהבים לקרוא ולכתוב סיפורים. אחרי כמה זמן היא חשבה גם עליי ורשמה אותי. שוטטתי שם וקראתי כל מיני דברים. פעם אחת מצאתי שם סיפור שהיה בדירוג הכי גבוה של סיפורי הפנטזיה, והתחלתי לקרוא. הדמות הראשית הזכירה לי מאוד את שלומית, וחשבתי שהיא בטוח תאהב את הספר. באתי אליה ואמרתי לה שיש סיפור שנקרא 'איגיון' ושהיא חייבת לקרוא, ואז היא גילתה לי שהיא המחברת של הסיפור הזה וביקשה ממני להפסיק לקרוא אותו".
למה?
"היא לא אהבה לחשוף יצירות אישיות שלה. גם ציורים שהיא ציירה, והיא ציירה מהמם, היא לא פרסמה. היה לה לא נעים עם החשיפה".
אז באמת הפסקת לקרוא?
"כן. אבל מכיוון שהייתי מנויה לאתר, ראיתי שבמשך הזמן עולים עוד פרקים של הסיפור, והסקרנות שלי ממש גברה. בסוף ביקשתי ממנה רשות להמשיך, ועשינו הסכם שאני אקרא את הספר אבל אנחנו לא נדבר על זה – לא ליד אנשים ולא כשאנחנו לבד, כאילו היא לא יודעת שאני קוראת. ככה שאף פעם לא דיברנו על הספר. ברור שממש היה לי חשק להחמיא לה על הסיפור, אבל עצרתי את עצמי כי ידעתי שלא יהיה לה נעים. רק אחרי השִבעה סיפרתי להורים שלי שקיים סיפור שלה".
בעצם, אם לא היית מגלה אז את הסיפור, אולי לא היינו יודעים על זה עד היום.
"נכון. באמת לא מזמן חשבתי לעצמי איך לפעמים נדמה לנו שהכול זה סתם צירוף מקרים, אבל זה לא ככה. פתאום הרגשתי שהדברים מובילים לאן שצריך, שלכל דבר יש תפקיד לקדם משהו והכול מתוכנן".
עולמות חדשים
שקד גדלה ביישוב שדמות-מחולה שבבקעת הירדן, חמישית במשפחה של שבעה ילדים, ואת האהבה שלה למילים ולספרים היא ירשה מאבא. "כל עניין הקריאה בא אצלנו מאבא שלי. יש לו מאות ספרים בבית והוא קרא את כולם. פעם היה לנו חלום לפתוח חנות ספרים יחד".
בתקופה שבה נדמה שהדבר שאנחנו כותבים וקוראים בו הכי הרבה הוא קבוצות ווטסאפ, שקד עדיין מחוברת חזק למילים שעל הדף. "יש לי חברות שלא קוראות, ואני חשה שאני חווה משהו שהן לא חוות. אולי הן מוצאות תחושות דומות במקום אחר, לא יודעת".
מה את אוהבת כל כך בספרים?
"את המקום הזה לברוח אליו. הייתה לי תקופה בעבר שבה ישבתי וקראתי ספר ואי אפשר היה לדבר איתי, הייתי כולי שקועה בו. ככה אני מגיעה לעולמות חדשים, בורחת למקום אחר".
ממה את רוצה לברוח?
"זה לאו דווקא לברוח ממשהו ספציפי, אלא האפשרות לברוח למחשבות אחרות מהיומיום, להגיע למקום שרק את שם. יש שם הזדמנות לחוות עוד סוגי חיים".
את קוראת ספרים בתקופה שנדמה שאנשים כבר שוכחים איך לקרוא. איך את מסבירה את זה?
"נכון, אני קוראת הרבה. אני מאוד אוהבת את זה, ושלומית הייתה מחזקת את זה אצלי עוד יותר. היינו קוראות אותם ספרים ואז מדברות עליהם, מה אני אהבתי ומה היא אהבה. היא המליצה לי המון. לפעמים היא הייתה מביאה לי ספר ואומרת: 'אני לא אוהבת אותו, אבל את תאהבי'. היא אף פעם לא אמרה על ספר שהוא לא טוב, כי היא הבינה שזה הכול בעיני הקורא".
ואולם, שקד לא מסתפקת בקריאה, אלא גם כותבת. אמנם גם לפני הרצח של אחותה היא הרבתה לכתוב, אך בעקבות הרצח, מספרת שקד, היא כותבת יותר. "האמת היא שדברים שאני כותבת מתוך רגש הם הדברים שאני הכי אוהבת, ועכשיו זה בא לי בתדירות גבוהה יותר. אבל כבר כמה שנים שאני כותבת. זה התפתח לי עם הזמן. יש לי חלום להצליח בכתיבה, אבל לא ממש הגדרתי לעצמי מה זה בדיוק הצלחה מבחינתי".
חוויה נוראית
בריאיון רק שקד ואני נוכחות, אבל נדמה ששלומית ז"ל נוכחת בכל משפט כמעט. האחות הגדולה, שעודדה אצל שקד את אהבת הקריאה והכתיבה, נרצחה לפני כשנה, בט"ו בשבט תשע"ו (25 בינואר 2016), בפיגוע דקירה בבית חורון, שבוע לפני יום הולדתה ה-24.
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
מה היה באותו לילה?
"נתחיל בזה שזה היה נוראי. כל החוויה הזאת הייתה נוראית. הייתי לבד בבית וקיבלתי הודעה מחברה שהיה פיגוע בבית חורון. נבהלתי קצת כי אני מכירה שם אנשים, אבל לא חשבתי שזה מישהו מהמשפחה שלי. ואז הגיעו שלושה אנשים מצוות החירום של היישוב, והודיעו לי שהיה פיגוע וששלומית נפצעה. התקשרתי להורים שלי, והם אמרו שהיא פצועה אנוש.
"הייתי צריכה להיות עם האחים הקטנים שלי כל הלילה לבד, לדאוג להם ולטפל בהם. אחי הקטן היה בן עשר. בעצם תפסתי מקום שהוא לא שלי. זה היה התפקיד של ההורים שלי – להיות איתי ועם האחים שלי באותו ערב, אבל הם היו צריכים להיות ליד שלומית, שהייתה בבית חולים. זה תפקיד של הורה, להודיע דבר כזה לילדים שלו ולנחם אותם, ואני תפסתי את התפקיד הזה כי ידעתי שאין ברירה"
בחמש בבוקר אבא של שקד התקשר אליה והעיר אותה. "הוא אמר שהם באים לקחת אותנו לבית חולים וביקש שנכבה את הפלאפונים, כי השמועה כבר התחילה להתפשט. בסביבות שבע וחצי הגענו לבית החולים, ואבא שלי סיפר לנו שהיא נפטרה, וזהו – מיד התחילו התארגנויות ללוויה, השבעה, והחיים שממשיכים אחר כך".
מה הדבר הראשון שאת זוכרת שהרגשת כששמעת ששלומית נפטרה?
"מהרגע הזה שאבא שלי אמר: 'לפני שלוש שעות נקבעה שעת המוות של שלומית' ועד אחרי השבעה אני לא זוכרת מה חשבתי או הרגשתי. יש לי חורים בזיכרון מהימים האלה. דברים שחשבתי כאילו נעלמו לי מהראש. אני כן זוכרת תחושה של ריקנות שהתחילה מאותו רגע ומממשיכה איתי עד היום. אימא שלי אומרת שיש לנו נכות חלקית, שנפצענו ואיבדנו איבר מהגוף, כמו יד או רגל, ושאנחנו ממשיכים לחיות בלעדיו. אני מתארת לעצמי שלא חשבתי כלום חוץ מ'מה עכשיו?', וה'מה עכשיו' הזה עובר לי בראש בכל בוקר כשאני קמה: 'מה עכשיו? לקום לבית ספר מחויכת? לבוא עצובה כמו שאני ושכולם יראו?' או כל תחושה אחרת. זה כל הזמן: 'אוקי, מה עכשיו?'".
איזה אחיות הייתן?
"הקשר שלנו היה כמו של כל האחיות: יושבות, מדברות, לפעמים קצת רבות. היינו דומות מאוד במראה, חוץ משני דברים. הראשון זה הגובה – אני נמוכה והיא הייתה ממש גבוהה, והדבר השני זה היחס שלנו לשיער – היא הייתה הולכת עם התלתלים שלה פתוחים כמו שהם ואני מחליקה אותם כל הזמן. שלומית הייתה מעירה לי על זה.
"מצד אחד לא היינו הכי קרובות כי היא הייתה גדולה וכבר לא הייתה הרבה בבית, ומצד שני כשהיא הייתה מגיעה היינו יושבות לדבר או סתם שומעות מוזיקה אצלה בחדר, והייתי מתייעצת איתה על דברים".
נכנסת להיפרד ממנה?
"לא. אני מרגישה תחושה גדולה של פספוס כי לא נפרדתי ממנה. הפעם האחרונה שבה היינו יחד הייתה בשבת וממש רבנו. כשהיא נסעה במוצאי שבת אפילו לא אמרתי לה שלום, אז מאוד הצטערתי שלא יצא לי להיות לידה ברגעים האחרונים. אבל אני משלימה את זה עכשיו בעזרת המילים והכתיבה. אני מרגישה ששלומית יודעת מה אני מרגישה ומה אני כותבת, כי הרבה מזה עליה. אני מוצאת לי דרכים להמשיך לדבר איתה גם עכשיו".
את יודעת שעכשיו כל מי שקוראת את זה תפחד לריב עם אחותה...
"באמת אחרי הרצח, ואחרי המון מחשבות, הקשר ביני ובין אחותי תמר התחזק מאוד. לא עובר יום שאנחנו לא מדברות. אני מספרת לה כל מה שעובר עליי, ובכלל כל המשפחה שלנו נהייתה קרובה יותר. גם בני הדודים. אנחנו מאוחדים מאוד, נפגשים ומדברים הרבה".
"אנחנו הולכים לאן שהרוח לוקחת אותנו, הסביר איש זקן אחד, אין לנו יעד או מסלול. אנחנו הולכים כדי ללכת, והרוח מראה לנו לאן. אליה חייכה, הרעיון נשמע לה נחמד"
(מתוך הספר "איגיון"', בהוצאת אופיר ביכורים)
כאשר ההורים שמעו על הספר שכתבה שלומית, הם החליטו להוציא אותו לאור. "הרעיון היה של אבא שלי, ואני שמחתי. נהניתי מאוד לקרוא אותו, וגם באתר ראיתי תגובות טובות של קוראים. רציתי שאנשים שאוהבים ספרים כמוני יקראו אותו וייהנו, זה ספר מעולה".
מכל האחים בבית קריגמן נבחרה שקד, שטרם סיימה תיכון, לעמוד מול הוצאת הספרים ולערוך עם אנשי ההוצאה את הספר. "עוד לפני ששלומית נרצחה קראתי באתר כל מיני דברים שהיא כתבה, ככה שהכרתי את סגנון הכתיבה שלה והרגשתי שאני באה מאותו מקום".
היו לך חששות?
"כן. זה מפחיד להיכנס לנעליים של כישרון גדול, ועוד של אחותי הגדולה. היו קטעים שהיה לי מאוד קשה. ברגעים של התלבטות לגבי הספר, כל כך רציתי שהיא תהיה לידי ותחזיק לי את היד, כי זה ממש לא פשוט לערוך ספר בלי הסופר עצמו. במיוחד כשזאת אחותי שכבר איננה ולא יכולה להגיד לי מה טוב ומה לא".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
שקד מספרת שבכל פעם שקראה שוב את הספר, היא הבינה את שלומית יותר ויותר. "גיליתי מחשבות שלה שהיא הכניסה בפנים, וזה הכניס לי מחשבות לראש שהייתי הולכת איתן הרבה זמן. למדתי ככה המון דברים משלומית, דברים שלא ידעתי שהיא חושבת, שלא ידעתי עליה. זה היה לי קשה, אבל זה גם עשה לי מאוד טוב".
חשבת על שלומית, מה היא הייתה עושה?
"לא לקח לי הרבה זמן לחשוב, ישר ידעתי שאם היא הייתה בחיים היא הייתה מרביצה לי. היא מאוד לא הייתה אוהבת את כל תשומת הלב והפרסום".
אז מאיפה האומץ לעשות את זה בכל זאת?
"היה לי חשוב שאנשים ידעו מי היא ויכירו את הכישרון שלה. גם ההורים שלי מאוד תמכו. רצינו משהו שינציח את שלומית, והרגשנו שלהוציא ספר, במיוחד כזה שהיא כתבה, זאת ההנצחה הכי נכונה והכי מחוברת אליה. חברים שלה שמכירים אותה יודעים שזה הכי היא. שלומית זה ספר".
פתאום הכול צף
העיסוק בעריכת הספר של שלומית הוא מעין פגישה מחודשת בין שקד לשלומית. שקד מספרת שיש המון נקודות דמיון בין שלומית ובין אליה, הדמות הראשית בסיפור. "שלומית פשוט הכניסה את עצמה בלי יותר מדי פרטים. יש קטע בסיפור שבו אליה ואליאן נכנסים לקיבוץ, והיא מספרת לו מה דעתה על הקיבוצים ועל ילדי הקיבוץ. אני שמעתי אותה אומרת את זה במציאות".
שלומית סיימה לכתוב את הספר?
"כן, היא סיימה אותו והעלתה הכול לאתר".
והיו דברים שהוספתם?
"לא, אני לא הסכמתי".
מתי הכי קשה לך בלעדיה?
"אין לי זמן שזה יותר קשה, זה תופס ומפתיע אותי בהמון סיטואציות. אני יכולה לשבת בשיעור ופתאום הכול צף, כל התמונות מאותו לילה, ההבטחות של אנשים שהכול יהיה בסדר ואחרי כמה שעות אני מגלה שכלום לא בסדר. הזיכרונות והתחושות מהלילה שבו נשארתי לבד עם האחים שלי.
"יש רגעים שבהם אני מתלבטת לגבי משהו, ואז אני חושבת מה שלומית הייתה עושה או מה היא הייתה אומרת לי לעשות. לפעמים זה לא נוח, כי זה מכניס אותי לעולם פנימי ואני מאבדת ריכוז. חסרה לי הנוכחות שלה גם בקטע של ספרים וגם במוזיקה. עצם זה שעבדתי על הספר חצי שנה גורם לי לחוש בחוסר הנוכחות שלה. חסרה לי האפשרות לבוא ולהגיד לה שהנה, הוצאתי את הספר, שהיא תהיה גאה בי".
אז איך את מתמודדת?
"בעזרת המון חיזוקים מהמשפחה ומהחברות שלי. יש לי רגעים שבהם אני צריכה את החברות שלי שלא חוו את זה, שיחזירו אותי למציאות הרגילה שלי, ויש לי רגעים שאני צריכה את החברות שלי מעמותת 'משפחה אחת' שיודעות מה אני עוברת ויודעות מתי לצחוק על זה ומתי לבכות על זה. כל דקה ביום והתמיכה שמתאימה לה. לפעמים זה סתם לשבת במיטה ולשמוע שירים ששתינו אהבנו".
חנות הספרים של שלומית
בשנה הבאה מתכננת שקד לעשות שירות לאומי בבית הספר היסודי יד המורה בירושלים, בית ספר שמשלב בין חינוך מיוחד לחינוך רגיל. "כשהלכתי לבדוק את בית הספר גיליתי שמהצד השני של הכביש נמצאת חנות הספרים ששלומית עבדה בה".
וזה השפיע על ההחלטה שלך?
"לא. מאוד רציתי לעשות שירות לאומי בירושלים, אבל חשבתי על זה אחר כך שאני קצת מרגישה שאנחנו נהיה יותר קרובות".
אתן בעצם חולקות עכשיו ביחד ספר.
"כן. אני יכולה להגיד שאני גאה בעצמי שיש לי משהו משותף עם שלומית. זה משהו שהוא לגמרי שלה, אבל היא נתנה לי מין אישור כזה שהוא יהיה שייך גם לי".