מ', בוגרת אולפנת "צביה" במעלה אדומים, לעולם לא תשכח את השבוע הראשון ללימודיה בחמישית. "בתוך שבוע אחד העירו לי שלוש פעמים על אורך החצאית", היא מספרת. "איך מרגישה תלמידה שבחיים לא העירו לה, כשעל השבוע הראשון מעירים לה כך? וזה לא שהתלבשתי נורא כל כך. העירו על אורך חצאית אפילו שהיא הייתה מתחת לברך, על פתחים וכו'. אני מגיעה מבית תורני, אבל האולפנה דרשה הרבה יותר מדי".
אין כמעט תלמידת אולפנה שלא מכירה את הנושא הכאוב הזה: ההערות החוזרות והנשנות של אנשי הצוות בנושא הצניעות ואורך החצאית. בנות אולפנת בני עקיבא "ישורון" בפתח תקווה, למשל, קיבלו לקראת פתיחת הלימודים מכתב המכין אותן ל"נהלים חדשים" שיתקיימו באולפנה בשנה המתקרבת – ביניהם דרישה להגיע בחצאית מקסי בלבד, "נושקת מרצפת", כהגדרתם.
גם הורים ביישובים אחרים קיבלו במהלך הקיץ מכתב מהאולפנה המבהיר את התקנון בנושא הלבוש שבתם מחויבת לו ודורש להקפיד עליו. באולפנת בני עקיבא במודיעין פתחו את השבוע הראשון ללימודים בשיחות בנושא, ובאולפנות רבות מתקיים מדי בוקר בשער טקס מדידת חצאית על ידי מורה תורנית (תרתי משמע), המשמשת סלקטורית ושולחת אחר כבוד הביתה בנות שלא התלבשו כראוי.
בשנים האחרונות צצות שיטות חדשות ויצירתיות ל"עשיית סדר" בנושא, למשל, ייצור של "חצאיות אולפנה" כתלבושת אחידה. מדוע הפכה החצאית לערך מדובר כל כך? ואיך קרה שדורות של בוגרות מסמנות את הנושא כחוויה טראומטית, ולמרות זאת שום דבר לא השתנה? על רגישות הסוגיה תעיד העובדה שרוב התלמידות והבוגרות שהתראיינו לכתבה זו חששו להזדהות בשמן המלא, וחלקן אף ביקשו להצניע את שם האולפנה.
רחל, מחנכת כיתה י"א באחת מאולפנות "צביה", מציגה את הצד השני של המטבע. "זו בעיה קשה מה שקורה היום עם הבנות. אין לנו שום דרך להשתלט על זה. החצאיות רק הולכות ומתקצרות וכך גם השרוולים. מה מצפים מאיתנו לעשות? זו לא דרך של בחורה דתייה להסתובב כך באולפנה", היא מבהירה.
הרב היה נבוך
לא רק מורות מעירות על גובה החצאית, אלא גם מורים גברים ורבני אולפנות - מה שמעמיד את הבנות במצב מבלבל אף יותר.
אירית, שסיימה את לימודיה באולפנה לפני 18 שנה, טעונה עד היום על המעורבות הגברית בנושא העדין. "היה לי מורה באולפנה שלא הסכים ללמד עד שבנות יחליפו לבגדים 'צנועים'. לפעמים הם שלחו מורה אשה שתעיר בשמו. כאילו, מה אתה מסתכל בכלל? זו בעיית צניעות שלי או שלו?".
בוגרת אחרת, ש', זוכרת אף היא את המעמד המביך. "הרב עצר אותי יום אחד במסדרון וקרא לי למשרד שלו", היא מספרת. "הוא היה קצת נבוך, אבל טען שאני חייבת לשנות כמה הרגלים. נניח שהוא צודק, עדיין לא הצלחתי להבין איך זה אמור להיות חינוך לצניעות. הצניעות היא לא רק הבגד. בעצם זה שהוא משוחח איתי על הבגדים שלי זה כבר לא צנוע. יש פה עיוות מהשורש".
אירית מוסיפה: "המבט של המורות וגם המורים בחצאיות שלנו היה נורא. לא צנועה - לא דתייה - לא מוצלחת. וגם מחטיאה גברים".
שירה, מחנכת לשעבר באולפנה מוכרת, חוותה בעצמה כיצד מרגישות תלמידות שננזפות על סעיף הצניעות. "מנהל האולפנה שעבדתי בה שלח את אחת המורות להעיר לי על אורך החצאית, שהייתה, אגב, צנועה לחלוטין, גם לדעתי וגם לדעת בעלי. ניגשתי אחר כך אל המנהל ואמרתי לו, 'אם יש לך בעיה עם הלבוש שלי, תהיה גבר ותבוא להעיר לי בעצמך'".
בסוף אותה שנה עזבה שירה את האולפנה. "זה היה הקש ששבר את גב הגמל. חשתי על בשרי מה עוברת תלמידה, והבנתי שאני לא רוצה להיות חלק מזה. כמורה דרשו גם ממני להעיר לבנות על צניעות, וזה הדבר הכי קשה שנדרשתי לעשות. אתה לא באמת מחנך כשאתה מתעסק בבגד ולא באדם שמתחתיו, אני לא מאמינה בשיטה הזו".
מפספסים את המהות
יש בוגרות הסבורות כי מרוב עיסוק טכני בצניעות, מחמיצים את מה שחשוב באמת - החינוך לערכים. "באולפנה עסוקים כל כך בלהעיר מה מותר ומה אסור ובלמדוד אורכים ופתחים, שהם מפספסים את העיקר!", אומרת מ', בוגרת "צביה". "לדעתי הם צריכים להסביר קודם כל מה זו צניעות אמיתית, אחר כך להגיע לפן של הלבוש ולבסוף לגרום לבנות לרצות לבד להתלבש צנוע. זכורה לי רק פעם אחת בשמינית שעשו את זה".
שירה, המורה לשעבר, מסבירה: "באמת קיימת היום מצוקה מאוד גדולה באולפנות, כי הבנות בהרבה מהמקומות לא ממש נראות כמו בנות אולפנה. השאלה היא איך ניגשים לנושא. אנחנו חיים היום בעולם מאוד אינדיבידואלי, שבו הלבוש הוא ביטוי. כדי שאשה תתלבש צנוע היא צריכה אמונה חזקה בערכי הצניעות או לחץ חברתי-סביבתי חזק, אבל חיובי, כלומר, שאני ארצה ללכת ככה כי כולן סביבי הולכות ככה".
לדעתה של שירה, המצב בפועל הפוך לגמרי. "הדיבור מאוד שטחי, פחות ערכי. נורא קל להתעסק בלבוש, זה זמין, זה חיצוני וזה נראה לעין. הרבה יותר קשה לדבר על המהות והפנימיות של אותן בנות. אבל לנוער היום יש רדארים מאוד חזקים. הם מזהים בשנייה מה חיצוני ומה פנימי, מה אמיתי ומה לא. לא פלא שדיבור בשפה הזו יוצר אצלם אנטי".
לנוכח "הדיבור השטחי", שירה לא מתפלאת שהקטע של הצניעות מחזיק רק עד סוף כיתה י"ב. "כמו שחיילים מגדלים שיער מיד אחרי השחרור כי סוף סוף אף אחד לא עומד להם על הראש, כך גם הבנות מרגישות צורך הרבה פעמים להחליף את ה'מדים' מיד עם סיום האולפנה. אין ספק שהתפקיד שלנו כמחנכים הוא הרבה יותר מורכב. אלה בפירוש לא מדים. החינוך לזה צריך להגיע מהשורש, לא כדרישה ייצוגית של האולפנה".
הבוגרת אירית מדגישה: "מלמדים אותך לא לשפוט, לאהוב כל אדם, דרך ארץ קדמה לתורה. אבל לא מיישמים. לא נתנו בנו אמון. כך לא יכולה להיווצר קרבה בין מורות לתלמידות. לו היו קרבה והערכה הדדית, הייתי מכבדת אותן יותר, מקשיבה ומשתדלת יותר להפנים. כאשר ניגשו אליי בצורה מתנשאת, רק ניסיתי להוכיח את ההפך – שלמרות אורך החצאית שלי, אני אצליח".
מה אעשה כשאתחתן?
ההקפדה על אורך החצאית עלולה ליצור לא רק "אנטי" אצל הבנות, אלא גם דימוי גוף בעייתי שעשוי ללוות אותן שנים רבות לאחר שיעזבו את האולפנה.
תמר, תלמידת י"ב, מתארת את התחושה: "זה משפיע בצורה נוראית. גורמים לך לחשוב שהגוף שלך הוא חטא, שהוא דבר שצריך לכסות ולהסתיר כל הזמן. על זה הדגש ובזה ההתעסקות, בלי להסביר למה זה חשוב ומה העניינים הפנימיים שעומדים מאחורי זה. איך זה מסתדר עם תפיסת הגוף ביהדות? איך אני אמורה להרגיש נוח עם הגוף שלי, למשל כשאתחתן בעזרת השם, אם זה מה שמכניסים לי לראש במשך שנים?".
"את יודעת מה הכי מכעיס אותי?", אומרת א', בוגרת אולפנת "צביה" במעלה אדומים, "שבגלל שאת החצאית תמיד רואים וזה הדבר הראשון שמתייחסים אליו, שמו דגש על הבנות הלא נכונות!". והיא מסבירה: "בפרספקטיבה של כמה שנים מהאולפנה, ניתן בבירור להבחין שדווקא אותן בנות ש'עשו בעיות' מבחינת לבוש במהלך כל שנות הלימודים, מקיימות היום בתים לתפארת, נשואות לבחורים דתיים ומגדלות ילדים בחינוך הממלכתי-דתי. ואם לשפוט לפי שפת הלבוש, אז גם הן מקפידות בסך הכל על מראה צנוע. לעומתן, ה'דוסיות' הכי גדולות של השכבה, אלה שהאולפנה אף פעם לא התייחסה אליהן כבעייתיות, חלקן הגדול היום דתל"שיות די קיצוניות".
איך את מסבירה את זה?
"פשוט מאוד. הן היו נראות הכי אולפניסטיות שיש. אף אחד לא הסתכל פנימה לבדוק אם משהו חסר. הכי קל להסתכל מבחוץ ולהיות מרוצה".
"כמעט בכל מסגרת היום קיים קוד לבוש"
הורי התלמידות מתייחסים לנושא ברגשות מעורבים. מצד אחד, הם מזדהים עם דרישת האולפנות לצניעות, ומצד שני, לא חשים נוח עם עיסוק היתר בנושא. "אני בעד הקפדה על לבוש לפי ההלכה", אומרת דבורה, אמא לשתי תלמידות אולפנה באזור ירושלים, "וגם בבית זה החינוך שאנחנו נותנים. בנוסף, לגיטימי שלבית ספר מכל סוג שהוא יהיו כללים של לבוש ושההנהלה תקפיד עליהם, אבל העיסוק הבלתי פוסק בזה יומיום חורה לי מאוד! המיניות של הילדות הפכה פה למוקד העניינים".
המורים אינם עיוורים להתקוממות. "מופעלת הרבה מחשבה בניסיון לפתור את הסוגיה הזו", אומרת רחל המחנכת. "יש תחושה שלא משנה מה נציע, ניתקל בהתנגדות מצד הבנות וההורים".
"אני לא מבינה על מה כל הרעש", אומרת ציפי, מחנכת כיתה י' במרכז הארץ. "כמעט בכל מסגרת היום קיים קוד לבוש, בין שאתה עובד במשרד עורכי דין ובין שאתה לומד בתיכון חילוני. כל אחד יודע לאיזו מסגרת הוא נכנס ומה הדרישות, והוא צריך לעמוד בהן, אחרת הוא בחוץ. רק בציבור שלנו קיימת לגיטימציה להזדעק על המצב הקיים".
פתאום התחברתי לעצמי
יש אולפנות שלמדו להיות קשובות לתלמידות ושינו גישה בהתאם. "גם אצלנו שלחו מכתב להורים בקיץ", מספרת אוראל, בת שירות בוגרת אולפנת בני עקיבא באבן שמואל, "כתבו שלא מתכוונים לדון בנושא במהלך השנה כי עצם ההתעסקות בצניעות היא חוסר צניעות".
אז איך בכל זאת אוכפים אצלכם את הכללים?
"המורים לא צריכים להתאמץ יותר מדי. אין כמו האולפנה שלנו, אנחנו מתות עליה, ויש קשרים ממש טובים בין המורות לתלמידות. גם אם לא הייתי מתלבשת ככה בבית, הייתי מגיעה בלבוש הזה מתוך כבוד והערכה למקום ולמורות. אם יש מקרה ממש חריג, המחנכת פותרת אותו בשוּשוּ מול אותה תלמידה, זה ממש לא מדובר במסדרונות".
גם נוי, שמיניסטית באולפנת בני עקיבא בכפר פינס, מרוצה מהגישה של הסגל. "בהתחלה למדתי במקום שבו החצאית מגדירה את מי שאת. לא הרגשתי שם מחוברת לצניעות בשום צורה, ותמיד חיכיתי להחליף את החצאית 'של האולפנה' בחצאית הקצרה שבבית. משם עברתי לאולפנת כפר פינס, ודווקא כאן, כשאני מרגישה שנותנים לי את האפשרות לבחור בעצמי את הבחירות שלי, אני הרבה יותר מחוברת לאופן שבו אני מציגה את עצמי כלפי חוץ. זה לא מגיע מתוך מקום של כפייה אלא מתוך מקום של חיבור לעומק שלי ולמי שאני, כך שבאופן טבעי לא הייתי רוצה להצטייר אחרת. ההבדל בגישות הוא עצום!".
תגובת רשת אולפנות "צביה"
ברשת "צביה" אולפנות רבות ולא קיימת מדיניות אחידה בנושא. כל בית ספר והמסלול שלו. מאולפנת מעלה אדומים המוזכרת בכתבה נמסר כי "במדיניות האולפנה אין מקום לגברים ולרבנים להעיר בנושא צניעות לתלמידות. יודגש כי עיקר העיסוק באולפנה הוא בתהליך חינוכי, פנימי, המתמקד בתוכן ומהות יחד עם התלמידות, וכללי בית הספר שבהם כללי המשמעת והלבוש הם אלה שיוצרים מסגרת וגבולות המאפשרים לעסוק בחינוך בהתאם לחזון הבית ספרי והתוכנית החינוכית השנתית. תלמידות המתקבלות לאולפנה מודעות לתקנון המשמעת והלבוש במוסד, שעליו הן מצהירות בראיון קבלה ואף חותמות עליו. צוות האולפנה מקבל אינספור פניות מהורים, תלמידות ובוגרות במשך שנת הלימודים לאכוף את כללי המשמעת והלבוש ללא משוא.