"בפעם הראשונה שהגיע אליי טלפון חכם ליד הייתי בת 15. לפני זה היה לי טלפון פשוט. לא ידעתי מה זה אינטרנט בבית ( Wi-Fi). פתאום גיליתי שבכל מיני פינות מחוץ לבית הטלפון מתחבר לאינטרנט. זה היה מדהים. אפילו פרסומת צבעונית הייתה פלא. בלעתי כל דבר שמצאתי שם. בכל הזדמנות הייתי בורחת מהבית, מחפשת פינות שאף אחד לא יראה אותי. גיליתי תמונות לא צנועות וגברים באתרי היכרויות ולא יכולתי להפסיק".
אביה (שם בדוי, כמו שמות כל הנערות בכתבה) בת ה-19 היא נערה דתייה. היום, לאחר תהליך גמילה ברטורנו – מרכז לטיפול בהתמכרויות, אביה "סופרת ימים". היא נגמלה מהתמכרות לסרטים פורנוגרפיים, אך הובילה לכך התמכרות שמעטים חסינים בפניה ושיש מי שמגדיר אותה כהרסנית ביותר בתקופתנו: התמכרות למסכים – סמארטפון, טלוויזיה, מחשב, אייפד וכל אמצעי טכנולוגי אחר המאפשר לנו להתנתק מהמציאות ולברוח לעולם וירטואלי. כולנו לוקות בתסמונת הזאת בדרגה כזו או אחרת, ורובנו מוצאות את עצמנו יושבות שעות רבות מול המסך, מצ'וטטות, מעלות תמונות, משחקות או גולשות באתרים שונים, אפילו בזמן ארוחה משפחתית או מפגש עם חברים. איפה עובר הגבול בין התנהגות נורמלית להתמכרות? לאן יכולה להוביל התמכרות למסך שנראה כה תמים? מסתבר שרחוק מאוד.
חלל שמחפש להתמלא
"כל התמכרות מגיעה ממקום של ריקנות, מצורך למלא חלל", מסבירה שרה קלימי, רכזת איתור, סיוע (reaching out) וקבלה של המרכז הטיפולי רטורנו. למוסד זה מגיעים נערים ונערות, חלקם בצו בית משפט, לאחר שהתמכרותם הובילה אותם למקומות קיצוניים ומסכני חיים. קלימי מסבירה שגם אם רוב הנערות המאושפזות במוסד (חלקן בנות 14 ו-15) מגיעות אליו בגלל התמכרות לאלכוהול ולסמים, נקודת הפתיחה היא בדרך כלל התמכרות לעולם הווירטואלי של מסכי המחשב והטלפון. "המשותף לכולן הוא חלל בנשמה ששואף להתמלא, ועולם המסכים ממלא טוב מאוד את החלל הזה. פתאום יש לך אנשים לדבר איתם, נדמה לך שאת מכירה אותם, והם נותנים לך את תשומת הלב שכל כך חסרה לך בחוץ. לא משנה לך בכלל לאן האנשים האלה עלולים להביא אותך. אם את נערה דתייה שמעולם לא נחשפה לעולם החילוני, פתאום יש לך דלת לעולם אחר שבו הכול פתוח. העולם האמיתי נראה פתאום משעמם, ואת רק רוצה להיות שם, בפייסבוק, באתרי היכרויות, בצ'טים, בסרטים, כל הזמן. זה משכיח את הכאב ואת החוסרים שלך בעולם האמיתי. משם קל מאוד להגיע למקומות הרסניים כמו פגישה עם גורמים מסוכנים, גברים, סמים, אלכוהול, הימורים. אף נערה שנמצאת ברטורנו לא תחשוב לרגע שהיא הגיעה להתמכרות שלה בגלל המסך, אבל אצל רובן ככה זה התחיל. לכן חשוב שנערות ידעו שיש להן מקום אחד בעולם שבו לא ישפטו אותן. בנות לא צריכות להתמודד לבד ולחפש תחליפים במסך. יש אנשים אמיתיים שמחכים לעזור לכן".
"הכול התחיל כשהייתי בת 16", נזכרת מרים (כיום בת 21) שהגיעה לרטורנו לפני כארבע שנים.
"סבלתי מתחושת ריקנות, מדיכאון נורא ומפחד. לא ישנתי בלילות כי פחדתי שאמות כשאעצום את עיניי. במשך היום לא יכולתי לעשות שום דבר כי הרגשתי שאין טעם בכך, הרי גם ככה אני עומדת למות בלילה". מרים הייתה אז תלמידת אולפנה יוקרתית בגוש דן, מוקפת במשפחה ובחברות, מה שלא מנע ממנה להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליה. "הייתי שוכבת במיטה בלילה ורועדת, מדמיינת איך חיי מגיעים לקצם. ההורים לא שמו לב למה שעובר עליי. כלפי חוץ ניסיתי לשדר שהכול בסדר, וחיפשתי דרכים להתנתק מהמציאות והסבל". את החלון מצאה בסמארטפון. "זה התחיל עם פייסבוק; הייתי מעלה פוסטים על כל דבר, יוצאת עם חברות, מצלמת מלא תמונות ומעלה.
"יצרתי מציאות מדומה שבה אני מחייכת והכול טוב, כשבעצם הכול היה רע. התחילו לפנות אליי כל מיני בחורים, היו לי מלא קשרים דרך הפייסבוק. נפגשתי איתם, עברתי לחצאיות מיני וגופיות. יצאתי למקומות שאף פעם לא חשבתי שאגיע אליהם, עשיתי דברים שלא חשבתי שאעשה, בטח לא כבחורה דתייה טובה. הפסקתי להגיע ללימודים. במקום זה הייתי יושבת כל היום ורואה סרטים. אותו סרט בלופ, 200 פעם, ולא משנה איזה סרט. העיקר לא לחשוב מה אני עושה ואיך אני גומרת את החיים שלי". נקודת השבר הגיעה לילה אחד, שבו מרים כמעט פגעה בעצמה. "ברגע האחרון לא היה לי מספיק אומץ. במקום זה סיפרתי להורים שלי הכול. כמה ימים לאחר מכן הגעתי לרטורנו, פגשתי את שרה והיא הצילה את החיים שלי". "כשלב ראשון בטיפול עשינו יחד ניקוי של עמוד הפייסבוק שלה", מספרת קלימי. "מחקנו את רוב רשימת אנשי הקשר, והיא בעצמה מחקה את כל הגברים. אחר כך היא עברה על כל הפוסטים והחליטה מה למחוק". "הרוב נמחק", ממשיכה מרים. "בתהליך טיפולי ארוך למדתי להפריד בין העולם האמיתי למסך. התחלתי ללמוד צילום כדי למלא את החלל, גיליתי שיש לי כישרון. הבנתי שלא כל מחשבה שעולה בראש אני חייבת לשתף עם העולם.
"אני עדיין כותבת מלא, אבל ממש מעט מזה מגיע לפייסבוק. אני גם לא מעלה תמונות של חיוכים מזויפים אלא בעיקר תמונות שאני מצלמת. צמצמתי משמעותית את שעות המסך שלי, אבל אי אפשר להפסיק לגמרי". כיום היא מגדירה עצמה "נקייה", אבל עדיין סובלת מהתוצאות של התקופה ההיא. "אני יוצאת עכשיו לדייטים כי אני רוצה להתחתן", היא מסמיקה, "ולצערי עדיין זוכרים לי את התקופה ההיא. לא כולם מבינים שעכשיו אני מישהי אחרת".
כמו מרים, גם אביה נלחמת עדיין בהתמכרות. "בתקופה הקיצונית ביותר כמעט לא תקשרתי עם בני אדם. כל היום חשבתי מתי אצליח להתחמק למקום שבו אוכל להיכנס לאינטרנט. בהתחלה הייתי כל כך תמימה שבכלל לא הבנתי מה זה צ'טים. לא הבנתי שמישהו באמת מקבל את ההודעות שלי ויכול לענות. זה היה כאילו השולחן יענה לי. הייתי כותבת שטויות, פונה לכל מי שרק אפשר וכותבת כל מה שעולה לי בראש. קיבלתי המון הצעות. למזלי לא נפגשתי עם אף אחד, אבל היו הרבה שיחות ותמונות מגונות. משם הגעתי לסרטים לא צנועים. הצלחתי להשיג מכשיר שמאפשר לי להיכנס לאינטרנט גם בבית. הייתי יוצאת כאילו לבית ספר, מחכה שהבית יהיה ריק, חוזרת לחדר, מתכסה בשמיכה ורואה כל היום סרטים. רק כשהייתי רואה סרטים או מצ'וטטת עם גברים הייתי מרגישה משהו, בכל שאר הזמן הייתי אפאטית". מלבד צפייה בסרטים היא התחילה לשתות אלכוהול, שאותו הסתירה מתחת למיטתה. אביה הגיעה לרטורנו לאחר שבבית הספר דיווחו על התנהגות חריגה, ושם טופלה תקופה ארוכה. "אפשר לומר שמאז חזרתי לעצמי", היא מחייכת ומלטפת בעדינות אפרוח מפינת החי, "אבל אני מקווה שאצליח להחלים באמת כי התמכרות זה צל לכל החיים. היום אין לי אפילו טלפון".
חולמת על הטלפון בלילה
"אני כל כך מתגעגעת לטלפון שלי שאפילו חלמתי עליו בלילה"; "אם יהיה לי וואטסאפ באמצע הלילה, גם כשאני ישנה, אענה. אפילו אם זה מישהו שלא מעניין אותי"; "חבל שכשיצאתי מכאן בפעם הראשונה לא מחקתי את עמוד הפייסבוק שלי, אולי לא הייתי חוזרת לכאן שוב". את המילים הללו אומרות נערות המאושפזות כיום ברטורנו, במסגרת מפגש קבוצתי. רובן הגיעו לגמילה מסמים ומאלכוהול, אך בשלב האשפוז הראשוני, הנמשך שלושה חודשים, הן נפרדות בצער גם מהטלפון הסלולרי ונגמלות גם מהמסך.
איך תרם הסמארטפון להתמכרות שלכן?
" הפייסבוק היה כלי להשיג סמים. הם הרבה יותר זמינים שם", מודה אחת מהן, ושנייה מוסיפה: "לדעת איפה יש מפגשים עם החבר'ה". "זה יצר דפוס של תלות", משתמשת נערה שלישית במונח ממרכז הגמילה. "ברגע שהייתי תלויה בטלפון, והוא היה דבוק לי ליד ביום וצמוד לי לראש בלילה, היה לי פשוט יותר להתמכר לדברים אחרים כמו סמים. זה תמיד מתחיל מדבר קל, שנראה לא רציני, כאילו מה זה כבר טלפון, מה זה כבר בירה, וכשאת נמצאת בפנים וחייבת את המנה הבאה, הרבה יותר קשה לצאת החוצה. את תעשי הכול כדי להשיג אותה, גם למכור את עצמך".
במשפחות הכי טובות
לא צריך להרחיק לרטורנו כדי להבין שההתמכרות למכשירים הדיגיטליים הגיעה מאוד קרוב לכולנו. העולם התקדם ואף אחת לא רוצה להישאר מאחור, אבל המחיר גבוה מאוד. לכל בני הנוער, גם לאלה מהמשפחות הכי טובות, יש היום סמארטפון שצמוד אליהם כמעט 24 שעות ביממה. התלות שלנו במכשיר היא עצומה וזה נכון לגבי כולן, אם זה בנות אולפנה, מדריכות בבני עקיבא ואפילו בנות של רבנים. זה יכול לקרות לכל אחת מאיתנו, ואף אחת לא חסינה בפני ההתמכרות הזאת והפגיעה הקשה שיש לה על חיינו. אצל אף אחת מהנערות שהגיעו לאשפוז עקב ההתמכרות המצב לא התחיל מיד בקיצוניות, אלא כולן התחילו בשימוש לא סביר ומוגזם בנייד או בצ'טים באינטרנט. לכן חשוב לשים לב איפה עובר הגבול ומתי ההתנהגות נהפכת לחריגה".
איפה לדעתכן נמצא הגבול בין הרגל להתמכרות?
"כשאת כל הזמן חושבת על משהו זה לא הרגל", מספרת נערה שזרועותיה מקועקעות. "כשאת חייבת להיות כל הזמן מעודכנת, לראות מי כתב מה ומה את מפספסת, וזה חשוב לך יותר מלדבר עם אנשים שנמצאים לידך, כנראה שאת מכורה". "אם ככה כנראה שכולם בחדר הזה מכורים", צוחקת נערה מנומשת ומצביעה על מכשירי הטלפון המבצבצים מכיסי כל המדריכים. "הדרך הטובה ביותר לבדוק אם אדם מכור", מסכם הרב איתן אקשטיין, מקים ומנהל רטורנו, "היא לשאול שאלה פשוטה: 'אם הטלפון שלך צנח לתוך דלי מים ונהרס, איך תרגישי?'. אם התחושה היא שעולמך נחרב, כנראה שגם את שייכת למחנה המכורים למסך".
נורות אזהרה
1. אחותך הקטנה הפילה בטעות את הסמארטפון שלך לשירותים ואת מרגישה שכל עולמך חרב עליך (ועליה).
2. השעה שתיים בלילה, הפלאפון משמיע צליל של הודעת וואטסאפ נכנסת. את חייבת להתעורר ומתוך שינה את בודקת מי שלחה לך הודעה.
3. את מוצאת את עצמך מוותרת על בילוי עם חברות או על פעולה בסניף כדי להישאר בבית ולראות פרק בסדרה שכבר ראית חמש פעמים לפחות.
4. הדבר הראשון שאת עושה בבוקר (לפני שאת מצחצחת שיניים) הוא לבדוק כמה לייקים קיבלה התמונה שהעלית אתמול בלילה.
מחקר חדש בדק כמה בני נוער מכורים לאינטרנט
30 אחוז מבני הנוער בישראל מגדירים עצמם כמכורים לאינטרנט. כך עולה ממחקר חדש שערך ד"ר סמי חמדאן בשיתוף ליהי דהאן ודניאל לוי, מהמכללה האקדמית תל אביב יפו. המחקר כלל 618 בני נוער יהודים וערבים.
נתוני המחקר אינם אופטימיים ומלמדים ששליש מבני הנוער בישראל מדווחים על דיכאון ועל חוסר משמעות בחייהם. 22 אחוז מהם דיווחו על פגיעה עצמית המסייעת להם לטענתם להתמודד עם מצבי לחץ. שליש מהנשאלים דיווחו על התמכרות לאינטרנט, בין שמדובר במחשב, בטלפון חכם או בטאבלט, הפוגעת בתפקוד היומי. הפגיעה מתבטאת בהזנחת שיעורי בית ומשימות לימודיות, העדפת בילוי באינטרנט על פני בילוי עם חברים ומשפחה ותחושת שעמום או חוסר משמעות ללא אינטרנט. "22 אחוז דיווחו על התמכרות חמורה וחמורה מאוד", מספר ד"ר חמדאן. נוסף לכך, נמצא קשר בין קשיי שינה להתמכרות לאינטרנט. "המחקר לא בדק סיבתיות, אבל השערתנו שההתמכרות מובילה לחוסר שינה, מה שמוביל לפגיעה בתפקוד היומיומי למחרת". אותו קשר נמצא בין דיכאון להתמכרות לאינטרנט. "שליש דיווחו על דיכאון, והמסלול המשוער הוא שתחושת דיכאון מובילה לשימוש יתר באינטרנט, מה שמוביל לחוסר שינה ופגיעה בתפקוד היומיומי, שבתורם מעלים את תחושת הלחץ והריקנות ומובילים לפגיעה עצמית ולעתים גם לאובדנות. יכול להיות ששימוש מופרז באינטרנט הוא סימפטום לדיכאון שחווים המתבגרים". המחקר אינו נבואי, אך החוקר לא אופטימי. "המגמה לא צפויה להשתנות בעתיד הקרוב, ושימוש היתר באינטרנט רק יגדל. הבשורה הטובה היחידה היא שהנושא עולה סוף סוף לדיון ומתייחסים אליו ברצינות ראויה".
איך אפשר למנוע מהמספרים לגדול?
"הגבלת שעות שימוש במסכים מגיל צעיר, בדיוק כמו שמגבילים ממתקים ודברים אחרים שכבר ידוע שמזיקים בחשיפה גבוהה".
רטורנו – הדלת פתוחה
רטורנו נוסד לראשונה במקסיקו ב-1989 על ידי הרב איתן אקשטיין כדי לסייע לצעירים יהודים לצאת מבעיית התמכרות. בעקבות ההצלחה הועתק המודל לארץ, והוא הגוף הדתי היחידי בארץ לטיפול בהתמכרות לסמים, לאלכוהול, להימורים, למין, לפורנוגרפיה, למחשבים, לאינטרנט, לתלות יתר, לעבודה ולאוכל. מטופלים בו כיום כ-50 בני נוער ו-70 בוגרים.
שרה קלימי: "חשוב שנערות שקוראות את הכתבה ידעו שכאן הדלת תמיד פתוחה ואף אחד לא שופט אותן. אפשר ליצור איתי קשר ישיר במספר הטלפון: 052-5216006".