קבענו לשבת בבית קפה ירושלמי, וכשהגעתי, היא כבר ישבה. אי אפשר היה להתעלם מנוכחותה המרשימה. שיער ג'ינג'י יפהפה, עיניים כחולות עמוקות וחיוך עדין שמאחוריו מנה גדושה של ייסורים. אין מי שלא מזהה אותה היום, את רננה מאיר, בתה של דפנה מאיר הי"ד.

פתאום הפכת לדמות שכולם מכירים, איך את מרגישה עם זה?

"כל עוד יש לאנשים טקט, זה בסדר. אבל יש גם הזויים שרוצים להצטלם... כשאני מגיעה למקום מסוים, כולם מיד מכירים אותי. זה יתרון אבל גם חיסרון. אנשים לא מתאמצים להכיר אותי באמת, כי הם חושבים שהם כבר מכירים אותי. את הבדיחות השחורות, לעומת זאת, הם לא תמיד יודעים איך להכיל. מה שכן, בדירת השירות (הלאומי) שבה אני נמצאת היום טוב לי. הבנות מקסימות".

רננה היא הבכורה מבין ארבעה אחים ביולוגיים: עקיבא בן ה-16, נעה בת ה-12 ואהבה בת ה-11. אחריהם יש עוד שני בנים, י' בן השבע וי' בן החמש, שניהם גדלים אצל משפחת מאיר כילדי אומנה.
בז' בשבט בשנה שחלפה נרצחה אמה, דפנה מאיר, בפתח ביתה, ורננה, שהייתה באותה עת בבית, הייתה עדה לרגעי חייה האחרונים. בעקבות הפיגוע נחשפו בפני עם ישראל דמותה המופלאה של דפנה הי"ד, מרקם חייה הייחודי והשקפותיה הנדירות על העולם. כיאה לבת בכורה, זכתה רננה לקשר מיוחד עם אמה, ומעט ממנו יובא בפניכן.

"הוריה של אמי התגרשו כשהייתה בת חמש. אביה ניתק קשר, ובגיל 13 היא יצאה לפנימייה והחלה בחיים עצמאיים. בגיל 15 אימצה אותה משפחה מארחת (ראו הסבר בנושא משפחה מארחת בסוף הכתבה), כדי שיהיה לה היכן להיות בשבתות. אימא שלי הייתה טיפוס הישרדותי, טיפוס קשה. לעומת זאת, אבא שלי גדל בירושלים, והיה ממש 'ילד טוב ירושלים'.

"כשאבא הגיע לשרת בצה"ל הוא פגש את אמי, שהייתה תצפיתנית בחיל האוויר בגבול לבנון. שבועיים בלבד אחרי שהכירו הם כבר החליטו להתחתן. הם הכירו בליל הסדר, התארסו בחודש סיוון והתחתנו באלול. שנה לאחר מכן, באלול, נולדתי אני".

איזו אישה הייתה אמא שלך?

"אימא הייתה אדם מאוד מאמין ומחובר לקב"ה. היא גם הייתה מכינה אוכל מעולה. אבא שלה היה אשכנזי, אבל אימא שלה מרוקאית, ואנחנו ממש מתגעגעים לאוכל לשלה. אימא גם הייתה אומרת הכול בפנים. היא השתדלה מאוד לא לפגוע, אבל זו לא תמיד הייתה השתדלות יעילה... היא הייתה אחות בטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, וסביב שולחן השבת היא הייתה מספרת לנו את הסיפורים הכי מגעילים שהיו לה במשך השבוע".

רננה מחייכת כשהיא מספרת שהוריה הם שני הפכים. "אבא הוא מהאוגרים האלה, שאוהב לשמור כל דבר, ואימא הייתה זורקת כל דבר שאפשר. היא תמיד אמרה לי: 'בגד שלא לבשת חצי שנה – או לפח או לתרומה'".
ממש הפכים נמשכים, ההורים שלך.

"נכון. וכדי שיהיו הורים טובים יותר, הם הקפידו לצאת לנופש כל כמה חודשים. כל שלושה חודשים בערך הם לקחו יומיים-שלושה חופש באיזה צימר. במבצע 'צוק איתן', כשאבא שלי מאוד רצה לצאת, אמא שלי פחדה, אז אבא שלי מצא לה איזה צימר מתחת לאדמה, חצוב בסלע. קיבלנו מטען רציני לחיים, איך זוגיות צריכה להיראות".

רננה מאיר 1 (צילום: טל עבודי )
רננה מאיר 1|צילום: טל עבודי

 

שיחות עד אמצע הלילה עם אימא

לרננה יש עוד המון סיפורים מקסימים על ההורים שלה, על הסערות שהיו בבית, איך פתרו כל דבר, איך התמודדו. המון רגש היה בבית משפחת מאיר.

רגש עז היה שם עוד בהתחלה, משום שהלידה של רננה הייתה סוג של נס. אמה הייתה רק בת 20 כשילדה אותה במשקל 3.8 קילו – משקל גבוה לעומת הגוף הקטן והנמוך שנשא אותו. הרופא ניסה להוציא את התינוקת במלקחיים, ואף שמותר לנסות פעם אחת בלבד, הוא ניסה עוד שלוש פעמים, עד שהגולגולת נסדקה. האם הובהלה לניתוח קיסרי, ולאביה אמרו שבמקרה הטוב התינוקת תמות, אבל שיתפלל לפחות על אשתו.

במקרה עברה במקום אחות מהפגייה, שהבחינה כי השאירו את רננה הקטנה בצד, ללא נשימה ודופק. במהירות היא החדירה לה צינורית לנשימה, ולאחר חודש וחצי בטיפול נמרץ בפגייה – ניצלו חייה. אביה, שלא ציפה לטראומה כזו בלידת בתו הבכורה, נסע לרב רפאל לוין, ששם ידו על ראש האב ואמר: "עוד תזכו לראות ממנה בנים ובני בנים, דור ישרים מבורך". רק אז נרגע האב הטרי, ומאז הברכה הזאת משרה ביטחון על רננה.

נשמע שאימא שלך הייתה ממש לא שגרתית. ספרי לי עליה.

"מצד אחד היו לנו המון מריבות, גם כבכורה, גם כמתבגרת. אימא שלי הייתה בעצמה סוג של מתבגרת. היינו רבות על עזרה בבית, על הסדר בבית. מצד שני, לאימא ולי היו המון יציאות, בילויים, שיחות עד אמצע הלילה. סיפרתי לה הכול, ברמה שהיא יכלה לשוטט לי חופשי בווטסאפ, ולא היה לי מה להסתיר".

מה לגבי צניעות?

"צניעות לא עניינה אותה, אבל היא עצמה התלבשה בצניעות. היו לנו הרבה שיחות על חברות, על בנים. הייתי בודקת אותה כל הזמן. למשל שאלתי אותה: 'מה תעשי אם אלך למועדון?'. היא אמרה לי, 'תנסי, כי בגיל 30 תתחרטי על כך שלא ניסית, אבל אל תעשי דברים שאחר כך תתחרטי עליהם'. כמו קעקועים למשל".
הבנתי שלאימא שלך היה חלום להיות מעצבת אופנה.

"היה לה רעיון ליצור בגדים ללא צורך בתוספות – חולצות בסיס וחצאיות בסיס. לעצב בגדים יפים וצנועים. מיד אחרי השבעה התחלנו לחשוב על פרויקט לזכרה: בגדים שלמים בעלי שרוולים ובאורכים שלא צריכים השלמות. זה אחד הדברים שהיא הכי רצתה. חשבנו להפוך את זה לפרויקט משפחתי, בגדים על שם דפנה מאיר. אבל מהר מאוד גילינו שהפרויקט העיקרי שלנו הוא לחזור לחיים. החזרה לחיים היא הדבר הכי קשה. אולי ביום מן הימים נצליח גם להגשים את החלום של אימא".

 

ילדה של בית

בכיתה ט' התחילה רננה ללמוד באמי"ת באר שבע, שנמצא בדיוק מול בית החולים סורוקה שבו אמה עבדה. "כשהייתי מגיעה אליה לעבודה היא הייתה מראה לי את כל הנפגעים: לזה ירו בעין, לזה התרסקה הגולגולת. היא אהבה את המחלקה, אהבה את האנשים השונים שמגיעים לבית החולים. הרבה פעמים הייתי מחכה לה בבית עד אחרי חצות שתחזור ממשמרת לילה, והיינו יושבות ומדברות על כוס תה.

"היא הייתה משכנעת אותי מלא פעמים לא ללכת לבית הספר, אלא להישאר בבית. ואני הייתי משתכנעת בקלות, ממש לא הייתי מההולכים לבית הספר. אני מאוד ילדה של בית, במצטבר יש לי אולי שנה אחת מכל ארבע השנים יחד".

ואיך התייחסו לזה בבית הספר?

"בהתחלה היו רושמים לי עונשים וחיסורים וזה היה מוריד לי בציונים, אבל אני כמו אימא שלי, יכולה ללמוד יום-יומיים לפני המבחן ולהוציא ציונים טובים. המורים השלימו עם זה. אין מקצוע שנכשלתי בו".

כשאירע הרצח הייתה רננה באמצע כיתה י"ב, יום לפני הבגרות במתמטיקה. אחרי הרצח הודיעה רננה בבית הספר שהיא לא מתכוונת לעשות את המבחנים לתעודת הבגרות, אבל למורות שלה היו תכניות אחרות. בחוכמתן, סגנית המנהל והמחנכת אמרו לה בכל פעם – תעשי רק את זה, ואת זה, ואת זה. הן נתנו לה שיעורים פרטיים, ואט אט השלימה רננה את כל המבחנים.

כששר החינוך נפתלי בנט הגיע לניחום אבלים ושמע על הבגרות במתמטיקה, הוא נתן לרננה תאריך מיוחד, וארגן שיחברו מבחן במיוחד בשבילה. כל מה שהייתה זקוקה לו – הקלות, תאריכים מיוחדים, הארכות – היא רק הייתה צריכה לבקש. בסופו של דבר סיימה רננה עם תעודת בגרות בממוצע 90.

רננה מאיר 2 (צילום: טל עבודי )
רננה מאיר 2|צילום: טל עבודי

 

 

אימא בעטה במחבל

זמן קצר לפני הרצח, רבה רננה עם אמה. "לא דיברנו זו עם זו משהו כמו שבוע-שבועיים. זה היה חריג מאוד. אני אפילו לא זוכרת על מה זה היה, משהו שטותי. לשתינו יש אופי עקשן, שתינו חייבות לומר את המילה האחרונה. הרגשתי שזה נתק קשה. בדיעבד זו הייתה הכנה לנתק. הבנתי שזו הייתה פרדה.

"באותו יום, למרות שלא הייתי אמורה להיות בבית, הגעתי מוקדם יחסית, ובזמן שאכלתי, שאלתי את אימא שלי איזה לק עדיף לי לשים לבנייה בציפורניים שעשיתי כמה ימים לפני, בורדו או פרנץ' עדין. היא אמרה שפרנץ', כי עם השיער הג'ינג'י שלי, אין צורך בצבע בולט. ואז היא אמרה: 'איזה כיף שאת תמיד מתייעצת איתי מה לעשות, זה מרגש אותי, זה לא רגיל'.

"אחר כך הלכתי לחדר של ההורים ונשכבתי על המיטה שלהם, ואימא הלכה לכניסה לבית לסדר את הכלים של אבא. בשעה 17:21 שמעתי צרחות של אימא שלי, מבהילות. היה בהן משהו שונה, לא כמו שהיא צורחת כשהיא רואה ג'וק. רצתי למעלה, שמעתי עימות קרוב, עצרתי, העפתי את הטלפון הנייד על הרצפה (והוא נשבר), ראיתי מישהו עומד מעל אמא שלי והיא שוכבת ומתנגדת לו, בועטת בו. צרחתי והתעמתי איתו. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה, רק שהוא נבהל וברח.

"צרחתי על אחותי שלא תעלה. התקשרתי למד"א ולא איבדתי את העשתונות. המוקדנית שאלה אותי בדיוק מה קרה, ניסתה למשוך את הזמן איתי בטלפון ותוך כדי הזמינה אמבולנס. היא שאלה אותי אם אימא שלי נושמת ועניתי לה שכן. היא שאלה אם היא בהכרה, וכשקראתי בשמה היא לא ענתה, אלא נשמה שלוש נשימות כבדות – אחרונות. בשלב כלשהו כבר הבנתי שזה אבוד, ובכיתי בכי ללא דמעות, בלי היסטריה".

מה עם אבא שלך?

"תוך כדי שיחה עם מד"א ניתקתי שיחה שלו לאימא, ורק אחר כך עניתי לו ואמרתי לו שהיא נפגעה, אבל היא נושמת. היה חשוב לי לא להבהיל אותו, שייסע בזהירות, שלא יקרה לו משהו בדרך".

מה עבר לך בראש?

"חשבתי לעצמי, רגע, אני רק בכיתה י"ב, באמצע החיים, מה אני אעשה? ביקשתי מהקב"ה שיציל את אימא. גם אחרי שהודיעו לי שהיא נפטרה אמרתי לקב"ה: 'כל הניסיונות האלו לא יעזרו לך, קיבלנו חינוך חזק, אנחנו לא בורחים כשקשה'. כשאבא נותן כאפה, זה לא אומר שהוא לא אוהב".

תחושה קשה של חוסר

בשבעה הציפו את בית משפחת מאיר מבקרים רבים – קרובים, חברים וגם שרים וחברי כנסת ואנשי תקשורת. הגיעו גם אזרחים שבאו לחבק, לתמוך ולהביע הזדהות. אחר כך הגיע השלושים, ואז התחיל הסיוט האמיתי. "זה לישון מחוץ לבית ולהתקשר רק לאבא לומר לילה טוב. לפעמים כשקשה עם אבא, אז זו תחושה קשה של חוסר. חוסר בדמות נשית, אימהית, וכל מיני דברים של אימא ובת".

מה הכי קשה?

"החזרה לחיים זה הדבר הכי קשה. אין יום שבו אני לא אומרת שנמאס לי. לאחרונה ראיתי משפט שמלווה אותי: 'אומץ לא תמיד שואג. לפעמים אומץ הוא הקול הקטן בסוף היום שאומר: אני אנסה שוב מחר'. מאז הרצח אני בראש כזה. בכל פעם שקורה משהו אני אומרת לעצמי שמחר יהיה טוב. אני יודעת שיש לי קטע קשה בחיים, אבל אם האופטימי והפסימי מסיימים את חייהם אותו דבר, אז למה לא להיות אופטימי?"

במה שינה אותך הרצח?

"התבגרתי מאוד, ומאוד לטובה. קיבלתי הרבה פרופורציות לחיים. נהייתי בן אדם הרבה יותר טוב. חבל לי שאימא שלי לא נמצאת כאן כדי לראות את זה. אני כובשת כל מיני פסגות מבחינה אישיותית. פעם הייתי רבה עם המשפחה על כל שטות, ופתאום התהליך הזה התקצר בשנייה אחת. אני הרבה יותר מקבלת את עצמי בכל מצב, גם כשאני נופלת".

ההתמודדויות שלכם לא פשוטות.

"תראי, לכל אחד יש התמודדויות משלו. את השירות הלאומי שלי אני עושה בארגון למען נפגעי טרור – 'משפחה אחת', ושם אני נחשפת לכל מיני מקרים בעקבות פיגועים. נכויות, אובדן, כל אחד מקבל בדיוק את מה שמותאם ליכולות שלו. למדתי שאין לנו שליטה על החיים, אתה רק בוחר איך להגיב ואיך להתמודד. הקב"ה הפיל עליי את התיק הזה. אין לי שליטה על מה שקרה, לא אני כתבתי את התסריט".

יש רגעי נחמה?

"באזכרה אמרתי למישהי שקיבלתי כזאת מכה של חושך, שאני מצפה עכשיו למכה של אור באותה מידה. יש ביישוב מישהו בשם אור, והתחלנו לצאת חודשיים אחרי הרצח. ברור לי שאימא שלי שלחה לי אותו. הייתי בטוחה שיהיה לי קשה בזוגיות, שלא יהיה מי שיוכל להכיל אותי ואת מה שקרה, ואיתו אני מרגישה שיש לי את המקום שלי. הוא מבין אותי, מרגיע אותי".

ואבא שלך?

"אבא שלי מדהים! גיבור-על! הוא מקבל מיליון הצעות לשידוכים כל הזמן, ועכשיו כבר חודש הוא יוצא עם מישהי. עכשיו, כשאני מכירה את אור, אני ממש מבינה את אבא ורואה שזה עושה לו טוב. האחים הקטנים שלי, אלו שבאומנה, כבר ממש מחכים לאימא חדשה. הקטן, נראה שהוא הכי צריך את זה. הוא באמת מסכן, כל כמה שנים מחליף אימא. הוא שואל את אבא שלי: 'מתי תגיע אימא חדשה?'".

 

חמש עצות זהב

לסיום, ביקשתי מרננה שתשתף אותנו בכמה דברים חשובים שהיא למדה מאימא שלה. וזה מה שרננה ענתה:

  • לשתף זה את זה במאה אחוז, גם אם האמת כואבת וזה קשה. תמיד לומר את האמת.
  • להיות מאה אחוז זה למען זה, אבל גם לדעת לתת את כל המרחב. 
  • בין ההורים שלי היה הסכם שאם אחד כועס על אחד הילדים, אז האחר מחבק ותומך, שלא ירגיש לבד. זה נותן לך רצון להשתפר.
  • הורים לא מבקשים סליחה מהילדים, גם אם הם טועים. זה גורם לכבד אותם. ברור שהם טועים, אבל יש משהו בכבוד כלפיהם.
  • לאימא שלי היה קטע: להגיד סתם 'לא' על דברים, כדי ללמד אותנו גבולות, וגם כדי שכשהיא תגיד 'כן', זה יהיה בעל משמעות. חוסך שבטו – שונא בנו.


משפחה מארחת: פטנט שנותן אהבה
ילדי פנימייה שלא יכולים לבקר בבית הוריהם מוצאים בית חם אצל משפחות מתנדבות

בישראל יש יותר מ-7,000 פעוטות, ילדים ובני נוער שחיים בפנימיות ברחבי הארץ, מכיוון שאינם יכולים לגור בבתיהם. זאת משום שהשהות בבית ההורים מסכנת את שלומם או משום שהוריהם אינם מסוגלים לגדל אותם. וכך, בזמן שחבריהם לפנימייה יוצאים הביתה בסופי שבוע וחגים – לילדים הללו אין בית לחזור אליו.

משום כך הוקם מיזם משפחה מארחת. המשפחות המארחות מתנדבות לארח בבתיהן את הילדים שחוזרים מהפנימייה. אמנם המשפחה המארחת אינה המשפחה הביולוגית של הילדים, אך היא משמשת כמשפחה לכל דבר. היא זו שמעניקה את החום, את האהבה ואת העוגן הבטוח שהילדים כה זקוקים להם. חלק מהמשפחות המארחות הופכות להיות משפחות אומנה, ואף מאמצות את הילדים באופן חוקי.

דפנה מאיר הי"ד נאלצה מגיל צעיר לחיות בפנימייה, והייתה חוזרת בסופי שבוע למשפחתה המארחת, שבמהלך הזמן אף אימצה אותה והפכה למשפחה אמיתית ולחלק בלתי נפרד מחייה.