הכדור בידיים שלהן: אליצור בנות פתח תקווה
בפתח תקווה פועלת זה שנתיים קבוצת כדורסל מקצועי לבנות. נעה יונגר, תלמידת כיתה י"א ושחקנית כדורסל מקצועית בקבוצת אליצור בנות פתח תקווה, מספרת איך הכול התחיל: "באולפנת דרכי נועם, שבה אני לומדת, יש חוג כדורסל, ודרכו נחשפנו לראשונה לכדורסל מקצועי. מיד נדלקתי וביקשתי מאחי, ששיחק באליצור פתח תקווה, ליצור קשר עם המנהל המקצועי שי גליקשטיין. שיגעתי את שי עד שקיבלתי ממנו הבטחה שאם תהיינה עשר בנות, הוא יפתח לנו קבוצת ליגה מקצועית".
אוריה חדד, תלמידת י"א באולפנת דרכי נועם המשחקת לצד נעה, מוסיפה: "ואז נעה נדנדה לנו עד שהצלחנו להקים את הקבוצה והצטרפו אלינו בנות גם מבתי ספר אחרים, בעיקר מישורון".
הודיה פייער, תלמידת כיתה י' בבית ספר ישורון, מספרת: "אצלי זה התחיל בבית הספר. השתתפתי בחוג העשרה בכדורסל. בסוף השנה היה לנו משחק מול בית הספר של נעה ואוריה. בחופש חברה שלי ואני חיפשנו מקום שנוכל לשחק בו כדורסל באופן יותר מקצועי. ניסינו בהפועל, אבל מכיוון שיש שם אימונים ביום שישי החלטנו שזה לא מתאים. ואז הבנות הגיעו אלינו עם ההצעה להצטרף לאליצור שזה מועדון דתי. בהתחלה די התפדחנו כי אנחנו קטנות מהן בשנה ולא מאותו בית ספר, אבל הגענו וקיבלו אותנו ממש יפה".
נעה: "היה לי מאד חשוב להמשיך לשחק כדורסל ופניתי לבנות פוטנציאליות שבעזרתן נוכל לפתוח את הקבוצה".
אז מה פתאום כדורסל? קצת יותר נדיר אצל בנות, ועוד דתיות, לבחור בספורט כזה.
נעה עונה: "זה כאילו פחות ספורט לבנות, אבל מסתבר שיש הרבה בנות שמתעניינות בזה. אני אישית ילדה מאוד ספורטיבית, ומכיוון שאני גם תחרותית מצאתי את עצמי מתאהבת בכדורסל".
אוריה: "גם אני ממש התחברתי לזה. זה בכלל התחיל מבחירת חוג בבית ספר, כמו שאמרה נעה, והתעניינתי בזה כתחביב, אבל כשקמה הקבוצה המקצועית זה תפס אותי".
נעה: "זהו תחום ייחודי, ואולי דווקא בשל כך בחרו בבית הספר לפתוח חוג כדורסל, כדי שתהיה יותר חשיפה לבנות. זהו ספורט שתורם הרבה מאוד, בעיקר בפן החברתי והקבוצתי".
אוריה: "האמת היא שבהתחלה פחדנו שזה יפגע בלימודים ובכל מיני דברים אחרים. חששנו מהמחויבות למשחקים ולאימונים ולא ידענו איך נשלב את הכול ביחד. זה די הלחיץ".
נעה: "יש לחץ. חלקנו גם מדריכות בתנועות נוער ולפעמים זה קשה, אבל אני חושבת שהכדורסל הוא לא רק משחק תחרותי, אלא משהו שאפשר ללמוד ממנו הרבה דברים כמו התנהלות בחיים, סדרי עדיפויות, עמידה בזמנים, עמידה תחת לחץ. היום אנחנו מצליחות לנהל את סדר היום שלנו כך שהכול יסתדר".
הודיה: "מכיתה ז' אני משלבת הרבה פעילויות ביחד וזה לא הפריע לי בקטע הלימודי. מה שכן, הייתי בתנועת נוער שבה הפעולות נערכו בימי שלישי וחמישי כמו המשחקים והאימונים. יצא שפספסתי את כל הפעולות והגעתי רק לפעילות בשבת. עם זאת, הקבוצה מאוד פרגנה בקשר לזה. השנה יש עליי הרבה לחץ כי אני מדריכה בנות בכיתה ג' וגם משתתפת בחוג נגינה. אני מנסה לשלב בין כל הפעילויות אבל הרבה פעמים הולכת לישון בסביבות אחת-שתיים, כדי ללמוד או להספיק לעשות דברים נוספים".
אוריה: "למאמנת שלנו, נעם איתן, וגם לאגודה (אליצור), מאוד מאוד חשוב שנצליח ונתקדם לא רק בכדורסל אלא גם בלימודים, וכשיש מבחן גדול הם מתחשבים ומבינים שהלימודים באותו רגע חשובים יותר ודוחים את האימון".
אוריה: "גם אם יש בעיה בתאריך של משחק, ינסו להזיז אותו".
נעה: "לא פעם המאמנת אמרה לי שאם הציון במבחן מתחת ל-85 אני מסופסלת (נשארת לשבת על הספסל ולא משחקת – ה.צ.) במשחק הבא. זה מדרבן להשקיע".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
חכמת השילוב
כשמדברים איתן על העתיד הן מתקשות לענות. צבא או שירות לאומי מן הסתם יקטעו, לפחות לפרק זמן מסוים, את שגרת האימונים והמשחקים, ונשמע שזה לא פשוט להן.
נעה: "אני משחקת גם בליגת נשים א'. אחת הבנות שם היא בשירות לאומי, ומכיוון שמאוד חשוב לה להמשיך, היא עושה הכול כדי לבוא למשחקים ולאימונים, למרות הקושי. אני מקווה שגם אני אהיה כך, כי גם לי זה חשוב. מאוד ארצה להמשיך עם הכדורסל בעתיד".
קבוצת הנשים שבה נעה משחקת מהווה עבורה דוגמה אישית לנשים שמצליחות לשלב בין קריירה, ניהול משפחה ומשחק כדורסל, וכל זאת אגב שמירה על זהותן כנשים דתיות. "אף שלכאורה מצופה מאיתנו להפסיק הכול באיזשהו שלב, אני חושבת שזה ממש אפשרי לשלב, ובעיניי אין שום סתירה בין משפחה וקריירה ובין לשחק כדורסל מקצועי. לי באופן אישי הכדורסל מאוד חשוב ולכן אני מאמינה שבעתיד אוכל לשלב בין הדברים בלי לוותר על הכדורסל".
הודיה: "אני עדיין לא כל כך חושבת על זה ודי עסוקה בלסיים דברים לטווח הקצר כמו בגרויות והדרכה ואז נראה, אבל גם לדעתי אין סתירה בין משפחה לכדורסל. בבית הספר שלי יש מורות שגם משתתפות באליצור וגם הקימו משפחה ואני לא רואה שזה מפריע להן".
אוריה: "אני גם חושבת שזה יכול להסתדר אבל אני לא חושבת על זה עכשיו. יש לי לימודים על הראש".
יש יותר פתיחות
מהאתגרים לשחק כבנות דתיות הן לא מתרגשות.
אוריה: "אני לא רואה כל כך בעיה בלהיות דתייה ולשחק חוץ מעניין הלבוש, וגם אותו פתרנו: אנחנו משחקות עם חצאיות רחבות על המכנסיים ותפרו לנו שרוולים לגופיות. לעתים אנחנו לובשות חולצות מתחת לגופייה".
הודיה: "הרבה פעמים קורה שאנשים מסתכלים עלייך מוזר: גם דתייה, גם בת וגם משחקת כדורסל. זה לא ממש נפוץ, אבל אני מרגישה שהיום יש יותר פתיחות לזה. לגבי החולצות והמכנסיים, כמו שאוריה אומרת, שמים חולצת בסיס מתחת וחצאית מעל המכנסיים ומסתדרים".
נלחמות על כל כדור
על ההישגים הן דווקא כן מתרגשות לדבר.
אוריה: "כשאנחנו מנצחות במשחק התחושה היא מאוד מאוד טובה. כשאנחנו מנצחות אנחנו בשמים. עם זאת, גם כשאנחנו מפסידות אנחנו לא מתבאסות. יש איזה עצב קטן אבל אז אנחנו ממשיכות ומשתפרות".
נעה: "טסנו לטורניר בלוס אנג'לס, הטורניר הראשון שלנו, וזו הייתה חוויה מטורפת, אפילו שלא ניצחנו באף משחק. היו אדרנלין והתרגשות מיוחדת. כשאנחנו מנצחות זו הרגשה מדהימה, וכשאנחנו מפסידות זה כואב, אבל ניצחון או הפסד זה לא מה שחשוב. חשוב לשחק טוב, לא לוותר ולהילחם על כל כדור. אחרי הפסד המאמנת שלנו אומרת לנו להרים את הראש ולא להתייאש".
אוריה: "אני חושבת כמו נעה שמה שחשוב זה לשחק טוב: לשמור טוב, התקפות טובות, הגיבוש בקבוצה, לשחק על המגרש ביחד ולא כל אחת לחוד, ואם מישהי קולעת לסל כולנו מוחאות לה כפיים".
נעה: "חלק מהמשחק הוא החוויה החברתית. למדנו לזהות את המקומות האלה אצל החברות ולתמוך זו בזו אחרי הפסד. בעונה הקודמת סיימנו במקום השביעי מתוך 11, שזה הישג אדיר לשנה ראשונה בליגה. גם סיימנו את העונה הקודמת עם שישה ניצחונות, שזה הרבה מאוד לשנה ראשונה. בעונה הזאת אנחנו כבר עם ניצחון אחד והרבה משחקים טובים".
מה שחשוב זה המשחק עצמו
הבנות מפרגנות גם למאמנת, נעם איתן, שהביאה אותן עד הלום. אוריה: "בדרך כלל אנחנו רואות מאמנים שצועקים על השחקניות שלהם, וזה מצב מאוד לא נעים. אצלנו אין צעקות. המאמנת שלנו עשר! אין עליה. היא תמיד מסבירה שמה שחשוב הוא המשחק עצמו ולא התוצאה".
נעה: "נכון. המאמנת שלנו מעודדת אותנו ודוחפת קדימה, גם במשחק לא טוב".
הודיה: "נעם המאמנת אף פעם לא כועסת. היא אומרת תמיד שמה שמשנה לה הוא הדרך, העבודה הקשה והמשחק הקבוצתי".
לפני שאנחנו נפרדות, חשוב לבנות להוסיף כמה מילים בעלות משמעות גדולה מבחינתן:
"רצינו לנצל הזדמנות זו ולהודות לשי גליקשטיין ולאגודת אליצור פתח תקווה, בראש ובראשונה על היוזמה, על המחויבות ועל האחריות להוציא משלחת רבת משתתפים לטורניר משמעותי וחשוב בארצות הברית. הם דאגו לכול, מארוחות הבוקר והחטיפים לאורך כל הנסיעה, הארוחות החמות, הפעילויות וההפעלות, דרך השתתפות במשחקי כדורסל מקצועיים וכדורסל קליפרס ועד פינוקים אחרים כמו סיור בסטודיו. כל זה בלי לשכוח להתעניין ולענות על כל צורך נקודתי של כל אחד ואחת, גם לאחר ההפסדים הכואבים אחרי כמעט ניצחון. תודה על זה שדאגו להיות בקשר עם ההורים, לעדכן כל הזמן ולשתף בחוויות שאנחנו עוברות ממש בזמן אמת. והכי חשוב – כל זה ממשיך גם בארץ: הדאגה לכל פרט באולם, לכל שחקנית, לעדכון האתר וכו'. על כל אלה מנצחים שי האחד והיחיד וצוות המאמנים של אליצור פתח תקווה. תודה שי, בלעדיך זה לא היה קורה".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
הקרקע היא הגבול: נבחרת התעמלות קרקע הר חברון
להיות חלק מקבוצת התעמלות קרקע נשמע אולי פשוט לנערות חילוניות, אבל לנערות דתיות, שצריכות להתמודד עם ענייני צניעות למיניהם, זה עניין קצת יותר קשה. ובכל זאת, בהר חברון פועלת קבוצה של נערות דתיות, מתעמלות קרקע, שמתחרות במסגרת הליגה מול קבוצות אחרות, צוברות הישגים ומתמודדות עם הקונפליקט שבין היותן דתיות להיותן מתעמלות קרקע.
מעיין: "בכיתה א' השתתפתי בחוג של התעמלות קרקע עם מורית שפירא ביישוב שגרתי בו. בכיתה ה' עברתי לסוסיא, ושנה לאחר מכן שמעתי שנפתח מרכז התעמלות קרקע בניהולה של מורית, אז היה לי ברור שאני נרשמת לזה. עם השנים זה התפתח לנבחרת עם מורית כמאמנת ואנחנו משחקות היום באופן מקצועי ומתחרות בתחרויות ארציות".
הדסה שכטר, גם היא מתעמלת בקבוצה, הגיעה לקבוצה דרך אחותה, שגם הייתה מתעמלת. הדסה: "יום אחד בכיתה ב' פתאום עשיתי שפגאט בבית, סתם ככה. באותה שנה הייתי בכמה חוגים אחרים אבל החלטתי שאם אני לא נרשמת להתעמלות קרקע אני לא הולכת לשום חוג אחר! וככה פשוט נרשמתי למרכז".
משמעת עצמית
התעמלות קרקע דורשת אימונים רבים ומפרכים, וכשכל בת בנבחרת לומדת באולפנה אחרת, לפעמים קשה לתאם אימונים והלחץ גובר.
מעיין: "האמת שזה קצת עמוס לפעמים, אבל שווה. זה נותן תחושת סיפוק וכיף".
הדסה: "נכון שזה עמוס, אבל זה גם תלוי באיזו שנה. ככל שהגיל עולה כך עולה גם הלחץ. בשנה שעברה זה היה ממש מטורף כי הייתי פעמיים בשבוע באימון וחזרתי בערך בשבע, ובכל יום חוץ מביום אחד בשבוע היה לי משהו אחר: התנדבויות, פעילויות, אימונים... השנה אני בפנימייה ועד שאני מגיעה כבר הביתה, בשישי בבוקר אני הולכת לאימון. אבל אני מאמינה שאם את ממש נהנית אז שווה להשקיע ולהגיע!".
מעיין: "אנחנו משתדלות להתמיד אף שיש הרגשה שההתקדמות שלך בתחום תיגמר איפשהו. אין אפשרות לבת דתייה להגיע לאולימפיאדה, למשל בגלל העניין של צניעות ותחרויות בשבתות".
הדסה: "זה גם מבאס שאי אפשר להופיע מול בנים במשפחה שלך או שאבא לא יכול לבוא לראות אותך בתחרות, אבל זה בקטנה. אפשר להראות סרטונים שלנו. אני מסכימה עם מעיין שמי שברמה דתית ממש גבוהה ומקפידה על כל ההלכות פחות יכולה להתקדם או להשתתף בתחרויות, כי לרוב הן עם בנים ולפעמים הן גם מתקיימות בשבת".
עד גבול מסוים
מכיוון שבציבור הדתי רצו לתת מענה לבנות מתעמלות, הקימו את "הליגה להתעמלות למגזר הדתי". זוהי ליגה שיש בה הרבה קבוצות דתיות, והן מתחרות בהתאם להלכות הדת (למשל אין תחרויות בשבת).
הדסה: "במסגרת הליגה יש גם כל מיני קורסים והשתלמויות למאמנות ולשופטות של תחרויות, וככל שעובר הזמן כולן עולות ברמה, כך שאני מרגישה שבעוד כמה שנים זה ייהפך למשהו יותר ויותר מקצועי, שיש לו מקום של כבוד לא רק בציבור הדתי אלא בכלל".
מעיין: "כיום, לבת דתייה שרוצה לעסוק בספורט זה תמיד יותר קשה ולא בטוח שאפשר להתקדם בכל דבר, אבל אני מאמינה שיש עוד ועוד פתיחות לזה בציבור הדתי ולכן מתאימים את האפשרויות. אני אישית מאוד אוהבת התעמלות קרקע בתור תחביב ופחות בתור ענף תחרותי, אבל תמיד יושב לך איפשהו בראש שאת מתקדמת ומתקדמת רק עד גבול מסוים".
אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת
בהרבה תחרויות ספורט והתעמלות, התחרות מורגשת גם בין חברי הקבוצה וכל אחד רוצה להיות הכי טוב. מעיין והדסה אפילו לא חושבות הרבה כשאני שואלת אותן על זה:
מעיין: "אין שום תחרות, כולן ישמחו כאשר בת אחרת תזכה, זה כבוד גדול לקבוצה".
הדסה: "ברור שאם מישהי הצליחה בתרגיל את גם תרצי להצליח, אבל זה לא גורם לך להתחרות בה. יש ממש פרגון! כל אחת יודעת במה היא טובה ואין טעם להשוות, כי אם מישהי טובה יותר במשהו אחד, האחרת טובה יותר בדברים אחרים! חוץ מזה שתמיד כיף כשמישהי מצליחה במשהו, כי בסופו של דבר בתחרות היא מייצגת את כל הקבוצה וזה עושה כבוד!".
לרכישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן
עפות על זה: נבחרת הכדורעף בעפרה
בעפרה משחקת נבחרת כדורעף רצינית, שלא מפסיקה לזכות במדליות וגביעים וגם מונה לא מעט שחקניות.
נעה שלם, תלמידת כיתה י"ב ושחקנית בנבחרת, מספרת: "אני אוהבת כדורעף כי זה משחק ממש קבוצתי. אין כמעט אף מהלך שקורה לבד, זה תמיד בשיתוף פעולה".
מאיה ספיר, תלמידת י"ב ושחקנית: "בכדורעף יש אדרנלין מטורף, כמו זריקת מרץ, ואת צריכה להיות דרוכה כל הזמן. זה דורש ממך להיות כל הזמן מוכנה למהלך הבא".
תמי המאיר, מאמנת נבחרת הכדורעף באולפנת עפרה ומי שהקימה את כל העסק, מספרת איך הכול התחיל: "זה התחיל כחוג לפני יותר מ-20 שנה, ולאט לאט הקמנו נבחרת. אולפנת עפרה, בשיתוף עם מועדוני ספורט בית ספריים של משרד החינוך, מהווה למעשה מסגרת שמפגישה אותנו עם בתי ספר אחרים ומוציאה אותנו לתחרויות".
חמדה ארליך, תלמידת י"ב באולפנת עפרה ושחקנית בנבחרת: "האולפנה הציעה חוגים ואני מאד אוהבת ספורט, אז היה לי ברור שכדורעף. גם תמי המאמנת דרבנה אותי, אחרי ששמעתי עליה הרבה מהאחיות שלי".
ליאל לוין, תלמידת י"ב ושחקנית בנבחרת: "אנחנו משפחה של חובבי ספורט, ושיחקנו הרבה כדורעף בבית. גם אחיותיי הגדולות היו בנבחרת של האולפנה, ושמעתי הרבה דברים חיוביים על תמי המאמנת כך שהיה לי די ברור שאני מצטרפת כבר בחטיבת הביניים".
תמי: "אני בוחרת את הבנות כבר בכיתה ז', ואני בוחרת הרבה יותר בנות ממה שצריך באמת כי חינוך גופני זה דבר חשוב בעיניי, וברגע שיש לזה הד אז יש גם אווירה ובנות רוצות להתקבל ולהצליח. זה עושה את שלו וזה חשוב".
חנה ורקר, תלמידת י"ב ושחקנית בנבחרת: "המשפחה והאולפנה תומכות מאוד, גם בזכות תמי המאמנת שאין כמוה, וגם הודות לכך שהאולפנה מתקצבת במה שצריך (הסעות למשחקים, אוכל וכו'). כיוון שאנחנו בשטחים כמעט אין אצלנו 'משחקי בית' ותמיד צריך לנסוע, כי רוב בתי הספר לא מגיעים אלינו".
אם באמת רוצים זה אפשרי
נעה: "באולפנה מאוד מעודדים אותנו ותומכים בנו. בכלל, אני חושבת שכיום הציבור הדתי פתוח יותר לספורט מקצועי ומבין שאפשר לשלב אותו בחיים בלי לפגוע בערכים הדתיים".
חנה: "אמנם האולפנה פתוחה לנבחרות ולתחרויות ספורט, אבל אני חושבת שיש פחות מודעות במגזר הדתי באופן כללי. זה כאילו לא מאוד חשוב. נוסף לכך, הרבה פחות אפשרי מבחינה דתית לשחק בבגדים קצרים, להשתתף באימונים מעורבים או לשחק בשבת. אולי בגלל שזה דורש המון פתרונות מורכבים, אנשים מעדיפים להימנע מזה. אבל אני מרגישה שאם באמת רוצים זה בהחלט אפשרי. הנה, אנחנו למשל משחקות עם מכנסיים ארוכים רחבים יחסית ושרוולים עד המרפק, גם כי זו קבוצה של בית ספר. אנחנו לא משחקות בשבת וזה לא פוגע בנו בשום צורה. אנחנו עדיין מצליחות לעלות לגמרים ולנצח".
כדי שהבנות יוכלו לשחק מול קהל שהוא לא רק נשי, נתפרו במיוחד עבורן מדים צנועים שכוללים מכנסי שרוול מיוחדים וכמובן חולצת שרוולים. תמי: "הרב של האולפנה אישר את זה כך שזה באמת מאפשר לבנות להופיע מול כל קהל. בכלל, אנחנו משתדלים להנגיש את העניין כמה שיותר כדי שזה לא ירתיע אף אחת, גם מבחינת האימונים וגם מבחינת המשחקים עצמם".
ליאל: "העיסוק בספורט בקרב הציבור שלנו לא מאוד נפוץ ביחס למגזרים אחרים שאצלם הספורט מרכזי יותר בחיים. אבל אני מרגישה שעם הזמן המודעות עולה ולא רק שמודעים ומקבלים אלא מתעניינים יותר, ורוצים בזה יותר".
מאיה: "גם אני חושבת כך. נראה לי שדי מעודדים את זה שיש נציגות של הציבור הדתי גם בספורט. יש מודעות ופתיחות גדולות יותר. בכלל, לדעתי בספורט כל העניין הוא שזה לא משנה מה הרקע שלך, אם את דתייה או חילונית. כשאת משחקת מול מישהו ההבדלים האלה לא משנים שום דבר, את נטו במשחק והמשחק הוא הדבר היחיד שאת רואה בעיניים".
איך משלבים לימודים, חברות, בני עקיבא וכדורעף?
חמדה: "במשך השנים זה לא דבר שבא זה על חשבון זה. הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהלוז של היום ואפשר לשלב. כשמשחקים זה לפעמים על חשבון הלימודים, אבל אחר כך משלימים וזה לא כל כך נורא. לפעמים קורה שיש דברים שאי אפשר להפסיד ולא מגיעים לאימון, אבל בשורה התחתונה האימונים הם חלק מסדר היום. אני לא מרגישה שזה דבר שפוגע בלימודים אם זה מתנגש".
ליאל: "שעות האימונים בנבחרת הן מוקדם בבוקר או מאוחר בערב, כך שמרבית היום אני פנויה לעיסוקים כמו הכתרה וחברות. דווקא כשלומדים למבחנים, הכדורעף מהווה הפוגה ומשחרר קצת וזה עוזר לנקות את הראש ולהגיע יותר מרוכזים. לעתים יוצא שאימון בא על חשבון משהו, לרוב על חשבון בילוי עם חברות או פעילות בנוער או באולפנה. ואולם, מכיוון שהכדורעף הוא חלק משמעותי וחשוב בחיי, הוא עומד לרוב בראש סדר העדיפויות שלי. לפעמים זה קצת מבאס שאני מפסידה זמן עם חברות, אבל בסופו של דבר האימון עצמו מפצה על זה".
אביטל אסייג, תלמידת י"ב ושחקנית: "האימונים לא פשוטים אבל הרבה פעמים הזכייה מפצה, ובאופן כללי כשנהנים מהאימונים אז לא מרגישים שמפסידים משהו אחר".
תמי: "השחקניות בנבחרת הכדורעף יודעות שזה לא תחביב, ולא רק ל-20 אחוז. זה חלק מהחיים שלהן, וזה לא יכול לבוא על חשבון לימודים או מטלות אחרות. למשל, לפני פסח הייתה לנו תחרות והמורים כעסו שהבנות של הכדורעף לא ישתתפו בניקיונות. אותן בנות התחייבו לסיים ולנקות לפני היציאה כדי שיוכלו לצאת. ברגע שזה קורה, גם הצוות מקבל את זה יותר ומפרגן יותר. בחופש הגדול, למשל, אנחנו משתדלות לשמור על מסגרת, גם אם יותר מצומצמת של פעם בשבוע, העיקר לשמר את האימונים".
ליאל: "הכדורעף הוא חלק בלתי נפרד מחיי ומהשגרה שלי. הוא מובנה בצורה כל כך מושרשת בלוח הזמנים שלי כך שהוא לא מהווה מעמסה מבחינתי".
עטרת: "האימונים הם חלק מהשגרה שלי ולכן לא יוצא לי להפסיד כל כך דברים אחרים, אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו כשאני באימונים, להפך – האימונים מהנים ומספקים מאוד וגם אם מדי פעם מפסידים פעילות זה שווה את זה ממש".
האם תמשיכו עם זה הלאה?
ליאל: "מאוד ארצה להמשיך עם הספורט בצורה כזו או אחרת. לא יודעת אם עד לרמת קריירה, אבל באופן אישי הספורט חשוב לי מאוד ולא אוותר עליו. אני לא רואה ניגוד בין חיי משפחה לספורט שלי. אפשר לשלב בין השניים בלי שום בעיה, ויתרה מכך – הוא יהיה חלק מחיי המשפחה שלי בעזרת השם".
עטרת: "בינתיים אני עוד קטנה מכדי להחליט, אבל כן ארצה להמשיך עם הספורט, בין אם כקריירה ובין אם כתחביב. ובעזרת ה' הספורט יהיה חלק מהמשפחה שלי".
חנה: "אני בטוחה שאמשיך לעסוק בזה בתור תחביב כי זה ממש כיף וגם בריא, אבל אם אעסוק בזה בתור עבודה – לאן שהחיים ייקחו אותי".
אביטל: "אני אישית הייתי רוצה להמשיך. חשוב לי לומר למי שאוהבת ספורט שתמשיך לעסוק בזה, ושזו גאווה לשחק ולעשות דברים שאוהבים, גם אם הם פחות מקובלים. זה לא תמיד קל, אבל אם מתמידים מצליחים בסוף".
מתוך גיליון 7 של מגזין "נשים teens" לנערות דתיות.